ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

כפל הלשון בסוף הפסוק – "שני חיי שרה" – מעורר תמיהה, שהרי אין זו דרכה של התורה להוסיף מילים לכאורה מיותרות.

מובא ב'העמק דבר' שישנו שתי משמעויות למילה "חיים": המשמעות הראשונה היא עצם הקיום הפיזי (ההפך ממוות), והמשמעות השנייה מציינת חיים של שמחה, חיות וטוב, כדברי הגמרא במסכת יומא (עא:) על הפסוק "שנות חיים" – אלו שנים המתהפכות מרעה לטובה.

כשהתורה חותמת במילים "שני חיי שרה", היא מגלה לנו ששרה אמנו חיה שני סוגי חיים במקביל: היא חיה חיים כפשוטם (מאה עשרים ושבע שנים), ובתוך אותן שנים היא זכתה לחיות "חיים של חיים" – חיים המלאים בשמחה פנימית, באור וברוממות הרוח.

כשמתבוננים בקורות חייה של שרה אמנו, קשה למצוא בהם שלווה גשמית. רוב שנותיה עברה את צער העקרות המר, שפחתה הגר ציערה וביזתה אותה, היא נאלצה לנדוד מארצה בשל רעב כבד, נחטפה פעמיים לביתם של מלכים עריצים (פרעה ואבימלך), ולבסוף התנסתה בטלטלת עקדת בנה יחידה יצחק. כיצד, אם כן, ניתן לומר על חיים רוויי סבל וניסיונות כאלה שהיו "שוין לטובה" ומלאי שמחה?

התשובה לכך: שרה חיה שהיא נמצאת בידיו של אבא רחמן, וכי כל מאורע, קשה ככל שייראה, מכוון לטובתה העליונה.

הנצי"ב מדגיש כי אמונתה של שרה עלתה בתמימותה ובחוזקה אף על זו של אברהם אבינו. אברהם יצא לדרכו מתוך הבטחה אלוקית מפורשת ("ואברכך ואגדלה שמך"), ואילו שרה יצאה לדרך בלי הבטחה מוקדמת, רק מתוך כניעה ותמימות לצו השם. חז"ל במדרש (בראשית רבה מה, ב) מתארים את תפילתה של שרה בלילה שבו נחטפה לבית פרעה: "ריבון העולמים, אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה". מכיוון שרוח הקודש והנביאות שורות על האדם רק מתוך שמחה, ומכיוון ששמחתה של שרה נבעה מאמונה נעלה ובלתי תלויה בהבטחות, היא עלתה במעלת הנבואה אף על אברהם, כדברי חז"ל: "אברהם טפל לשרה בנביאות".

מכאן יש לנו לימוד: ישנם בני אדם החיים בעולם מבחינה פיזית, אך חסרים את ה"חיים" האמיתיים – חיים של שמחה, משמעות ורוגע, וכל זאת מחמת חסרון באמונה. שרה אמנו מלמדת אותנו כי האמונה והביטחון אינם משכיחים את הקשיים, אלא מרוממים את האדם מעליהם, והופכים את השנים כולן לחטיבה אחת של שמחה וקדושה.

הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" מבאר במשנה במסכת ידים (פרק ג, משנה ה) נאמר: "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים". מדוע התעלה שיר השירים במעלתו על פני שאר השירות שבתורה ובנביאים (כמו שירת הים ושירת דבורה)?

כל השירות האחרות נאמרו לאחר שנעשה נס גלוי וישועה מוחשית – הים נבקע, האויבים טבעו, והניצחון היה מונח בכיס. במצב כזה, השירה פורצת מאליה מתוך הקלה והודיה. אולם שיר השירים כולו נאמר מתוך מעמקי הגלות וההסתר, מתוך כאב וחיפוש רוחני: "מצאוני השומרים... היכוני פצעוני". כאשר עם ישראל נמצא במצב של הסתר פנים וצרות, ובכל זאת מוצא את כוח הנפש לשיר ולבטא אהבה וכיסופים לבוראו – שירה זו קדושה ומקודשת לאין ערוך, ולכן שיר השירים הוא "קודש קדשים".

במסכת סנהדרין (צב, ב) מובא מאמר חריף של רבי יצחק: "יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע (נבוכדנצר), שאלמלא בא מלאך וסטרו על פיו, ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים". ה"שפת אמת" והרבי מקוצק תמהו: וכי יש משוא פנים לפני המקום? אם נבוכדנצר מסוגל לשורר שבחים נעלים ויפים יותר, מדוע מנע זאת ממנו המלאך?

הביאור לכך נוגע בדיוק לנקודת האמת של השירה. דוד המלך חיבר את ספר התהילים מתוך רדיפה, בדידות ומצוקה נוראה. הוא נרדף על ידי שאול, ברח מפני אבשלום בנו, וכתב את תפילותיו במערות ובמדבריות. דווקא שם, מתוך המצר, זעק: "חסד ומשפט אשירה" – בין אם הקדוש ברוך הוא נוהג עמי בחסד ובין אם במשפט, אני שר ומשבח.

לעומתו, נבוכדנצר ביקש לשורר כשהוא יושב על כס מלוכתו, מוקף שפע, עושר ושררה, כשכולם משתחווים לו. שירה הנובעת מתוך נוחות ושובע אינה חכמה גדולה, והיא משתתקת ברגע שהגלגל מתהפך. לכן בא המלאך וסטרו על פיו, לומר לו: "נראה אותך משבח עכשיו, מתוך הכאב והסטירה". משנאלם נבוכדנצר דום, הוכח כי שירתו אינה אמת, וראוי הוא לזהב הרותח.

ה"שפת אמת" (ריש שנת תרל"ז) מבאר כי המילים "כולן שוין לטובה" מבטאות את מידת ה"השתוות" המוזכרת בצוואת הריב"ש לבעל שם טוב הקדוש – על האדם להיות תמיד במצב שבו הרע והטוב שווים בעיניו, מתוך ידיעה ברורה ששניהם מגיעים ממקור הטוב המוחלט.

בספר אור ושלום מובא חילוק דק וגאוני בין הנהגתו של רבי עקיבא שאמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה השם – לטוב הוא עושה, כלומר: כעת זה נראה רע, אך בעתיד יצמח מזה טוב), לבין הנהגתו של נחום איש גמזו שאמר "גם זו לטובה" (המאורע עצמו, כפי שהוא כעת, הוא הטוב המוחלט עבורי). שרה אמנו חייתה בדרגה העליונה של נחום איש גמזו, ומבחינתה כל שנותיה היו שוות בטובתן.

רמז בביטוי שבו השתמש רש"י לבטא את מהות חייה "כולן שוין לטובה בגימטריא טוב להודות לד'.

זהו בדיוק סוד כוחה של שרה אמנו. הסיבה שכל שנותיה וקורותיה "שוין לטובה" היא משום שהיא אחזה תמיד במידת "טוב להודות לד'". מתוך שבח והודיה תמידית לבורא על כל מה שעבר עליה, נהפכו גם הצרות והניסיונות לטוב מוחלט.

בספר לרומם מובא הגדרת הביטחון, דרך דמותו המופלאה של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים. רבי יוסף חיים עבר בחייו טרגדיות קשות ושכל שמונה מילדיו ממחלות קשות. למרות היותו שבור וכאוב, הוא מעולם לא התרסק, ומיד עם תום ימי השבעה חזר לפעילותו הציבורית והרוחנית מתוך שמחה ואמונה יציבה.

כששאלוהו מכריו כיצד הוא מסוגל לעמוד איתן לאחר אובדן כה כבד, השיב להם במשל נורא: אדם רגיל מרגיש יציב משום שהוא נשען על אדמה מוצקה. אולם, ברגע שמתרחשת רעידת אדמה והקרקע תחתיו נפערת, הוא מאבד את שיווי משקלו, קורס ומתמוטט. לעומת זאת, אדם שאינו תלוי בקרקע אלא קשור בחבל חזק המשתלשל מלמעלה – גם אם תרעד האדמה ותיפער התהום תחת רגליו, הוא יישאר תלוי ועומד בבטחה, שכן נקודת האחיזה שלו נמצאת בשמים.

"אני", אמר רבי יוסף חיים, "אינני נשען על יציבות העולם הזה. אני קשור בחבל האמונה ישירות לריבונו של עולם, 'רוקע הארץ על המים'. לכן, גם כשהאדמה הפרטית שלי רעדה ואיבדתי את ילדיי, החבל העליון מחזיק אותי ואני ניצב על מקומי בבטחה".

מסופר על הבחור פנחס ויס ז"ל, תלמיד ישיבת "גר זרח" שבמושב עוצם, נבחן במסגרת מפעל התורה "דרשו". הוא השקיע את כל כוחותיו בלימוד, סיים את המבחן ועלה על האוטובוס חזרה לישיבה. כשהגיע לצומת עוצם וירד מהאוטובוס, נפגע פנחס מרכב חולף ונפטר במקום, כשהוא אוחז בידיו את כרך ה"משנה ברורה" שבו עמל.

חודשים ארוכים לאחר האסון, נסע אחיו של פנחס, הבחור שרגי ויס, מישיבת תפרח לכיוון נתיבות. רכב ובו נהג חילוני עצר לו והציע להסיעו. במהלך הנסיעה, כשהבין הנהג ששרגי הוא בחור ישיבה הלומד תורה, התפעל ואמר: "אם אתה לומד תורה, לא אשאיר אותך בצומת, אלא אקח אותך ברכב עד לשער הישיבה".

שרגי, שרצה להודות לו, אמר: "אתה עושה מצווה גדולה, וחז"ל הבטיחו ש'שלוחי מצווה אינם נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן'. תהיה לך שמירה גדולה בזכות זה".

לשמע המילים הללו, פניו של הנהג השתנו והוא אמר בפקפוק: "האמרה הזו אינה תמיד נכונה במציאות. הנה, לפני כמה חודשים, בחור ישיבה חזר ממבחן הלכה, ירד מהאוטובוס כאן בדרום ונלכד בתאונה קטלנית. הוא היה שליח מצווה מובהק, ובכל זאת נהרג. כיצד יייתכן הדבר"?

השיב לו שרגי על פי דברי הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל בספרו "טעמא דקרא" רבי חיים מקשה: כיצד מתה שרה אמנו דווקא כששמעה על עקדת יצחק, שהיא המצווה ומסירות הנפש הגדולה ביותר בהיסטוריה? היכן הייתה השמירה של המצווה?

אלא, מסביר רבי חיים, חייה של שרה נקצבו מראש בשמים למאה עשרים ושבע שנים – לא דקה אחת יותר ולא דקה אחת פחות. המצווה לא קיצרה את חייה כלל. אלא שהקדוש ברוך הוא עושה חסד עם צדיקים: כיוון שהגיע זמנם להיפטר מן העולם, במקום שייפטרו מתוך חולי או זקנה פשוטה, מסבב השם שהסתלקותם תהיה ברגע של מצווה ומתוך קדושה, כדי שנשמתם תעלה לדרגות הגבוהות ביותר של מסירות נפש וקידוש השם. לכן התפלל אמורא כרבי יוסי "יהא חלקי ממתי בדרך מצווה" – שיזכה שהמוות הנגזר עליו יפגוש אותו כשהוא עוסק במצווה.

"כך גם לגבי אותו בחור", אמר שרגי לנהג. "נשמתו סיימה את תפקידה בעולם באותו רגע בדיוק. השם עשה עמו חסד, וגלגל שפטירתו תהיה כשהוא מחזיק בספר התורה, מתוך מצווה, בדיוק כמו שרה אמנו".

הנהג החל לרעוד ואמר בהתרגשות: "האסון של הבחור הזה שינה לי את כל החיים".

שרגי הופתע ושאל: "כיצד אתה קשור אליו"?

השיב הנהג: "אני מתנדב זק"א שטיפל בתאונה ההיא בצומת עוצם. ראיתי בחיי אסונות רבים, אבל פנים מאירות וקורנות בקדושה כמו של הבחור ההוא, כשחיוך נסוך על שפתיו, לא ראיתי מעולם. המראה הטהור שלו לא עזב אותי. אני אדם חילוני, אך מהבוקר שלאחר התאונה קיבלתי על עצמי החלטה ומאז אני מניח תפילין בכל יום ויום, לעילוי נשמתו של אותו בחור קדוש".

כשהגענו לישיבה, לפני שירדתי מהרכב, ביקשתי מהנהג 'תסתכל עלי רגע אחד, הפנים שלי אומרות לך משהו? האם אתה מזהה אותי'?

כשהנהג השיב בשלילה אמרתי לו 'קוראים לי שרגי ויס, ואני אחיו של פנחס ז"ל. הקדוש ברוך הוא גלגל את המפגש הזה בינינו כדי לסגור מעגל. בזכות העדות שלך, אני הולך עכשיו לנחם ולחזק את הוריי, ולספר להם שאפילו לאחר פטירתו, פניו המאירות של בנם החזירו יהודי אל ארון הספרים היהודי ואל מצוות תפילין".