ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

הביטוי "חיי שרה" מעורר תמיהה עצומה. הרי הפרשה כולה אינה עוסקת בחייה של שרה, אלא דווקא בפטירתה, בהספד שהספיד אותה אברהם אבינו ובקבורתה במערת המכפלה. אם התורה עוסקת במיתה, מדוע היא קוראת לפרשה "חיי שרה"?

כדי להבין זאת, עלינו לצלול אל הגדרת המושג "חיים" לפי תורת אמת. חז"ל הקדושים מגלים לנו במסכת ברכות (יח:) יסוד מרעיש: "צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים".

מהו עומק ההבדל בין הצדיק לרשע בהגדרת החיים?

הבה נתבונן בדמותו של אדם המכונה בלשון המאמר "יוקיל". נניח שאדם זה העביר את כל שנותיו על האדמה ברדיפה אחר הנאות הרגע. הוא כילה את ימיו בבתי מרזח, שרף את כספו ואת זמנו סביב שולחנות ההימורים של קלפי-משחק, והיה מכור לטיפה המרה.

אם נשאל את אותו "יוקיל" בעודו בעיצומו של משחק קלפים או כשהוא אוחז בכוס משקה: "מה אתה עושה?", הוא יענה בחיוך רחב: "אני עושה חיים!". הוא בטוח שהוא-הוא זה שמבין מהם חיים.

אך האמת המרה היא, שאדם כזה אינו חי אלא מעביר את זמנו ב"חוסר מעשה" מתמשך. הוא מנסה "להרוג את הזמן" מפני שהשעמום והריקנות הפנימית נושפים בעורפו. פעולותיו אינן משאירות שום רושם נצחי בעולם; הן כעשן המתפוגג. כאשר עוברים ימיו ושנותיו, הוא נותר כפי שהתחיל – ריק וחסר כל תמצית. החיים שלו היו אשליה של תנועה, אך בפנים הכל היה מת.

מספרים על אדם שנכנס לתיאטרון וראה שחקן על הבמה שמגלם דמות של מלך מפואר. השחקן לבוש בגדי מלכות עשויים זהב, כתר לראשו, משרתים סובבים אותו והוא מחלק פקודות לכל עבר. כולם משתחווים לפניו. הקהל באולם מביט בו בהערצה.

אך מה קורה ברגע שההצגה מסתיימת והמסך יורד? השחקן פושט את בגדי הזהר, מחזיר את הכתר העשוי פלסטיק למחסן התפאורה, ויוצא אל הרחוב כאדם פשוט ואביון, ללא פרוטה בכיסו.

כך הוא האדם שחי את חיי החומר והתאוות בעולם הזה. הוא בטוח שהוא "מלך", הוא אוסף "זכויות" מדומיינות ונהנה מהרגע. אך כשהמסך של חייו יורד, הוא מגלה שכל הכתרים והתאוות היו תפאורה חולפת, והוא עומד מול עולם האמת בידיים ריקות.

ישנו סיפור שממחיש זאת טוב. היה זה סיפור של שידוך שנרקם בקצב מהיר ומשביע רצון. השדכן, שהיה חריף ובעל כושר שכנוע, טווה הצעה שנראתה מושלמת: הוא שידך בחור יצירתי, משכיל ומעולה, עם נערה צדקנית וחסידה ממשפחה מיוחסת רמת מעלה.

כל הצדדים היו בשמים. המכשול העיקרי שהיה עלול לעכב את השידוך – עניין הנדוניה והכסף – הוסר בקלות, שכן אבי החתן היה איש אמיד ומבוסס ביותר, שהבטיח לתמוך בבני הזוג ביד רחבה.

הגיע ערב חגיגת האירוסין. אולם השמחה היה מלא וגדוש בבני משפחה, אורחים ומכובדים. השולחנות ערוכים בכל טוב. והנה, מגיע המחותן, אבי הכלה המיוחס. הוא פוסע אל תוך האולם בגאווה, ניגש אל שולחן הכבוד, וכשהוא מביט לעבר צד החתן, הוא חוטף חושך בעיניו.

מולו, בראש השולחן, יושב אבי החתן – אך הוא אינו יושב בכבוד. הוא שרוע על הכיסא, שיכור כלוט, מבטו מפולפל ומטושטש, ובגדיו מוכתמים מיין. התברר שאותו מחותן עשיר אינו אלא אותו "יוקיל" – מהמר קלפים ושתיין כרוני.

אבי הכלה המזועזע פנה אל השדכן בזעם עצום, רשף לעברו אש וביקש לבטל את הכל פה אחד: "הבטחת לי מחותן מכובד, איש נשוא פנים! אמור נא, גבר זה השרוע כאן על מיטתו והוגה באצבעו על האבנים ועל הקוביות, האם הוא חי בכלל? האם אלה חיים"?

השדכן, שהבין את גודל השבר, ניגש אל המחותן הכועס ואמר לו מילים ששינו את כל נקודת המבט שלו: "תתבונן היטב, אדוני. נכון, האבא הזה פגום וריקן. הוא אכן נחשב כמת בחייו. אבל תסתכל על החתן, על הבן שלו! דווקא מתוך היתמות הנוראה הזו, מתוך הבית הריק הזה, צמח הבחור המפואר הזה. הוא גדל בכוחות עצמו, בחר בתורה ובמצוות, והפך ללמדן עצום וירא שמים. האבא הזה הוא רק הקליפה, אבל הבן שלו הוא הפרי הטהור!". המחותן נרגע, והשידוך יצא אל הפועל.

הסיפור הזה הוא המראה של העולם שלנו. העולם הזה מציע לנו הרבה הבטחות חולפות של כסף, כבוד, תאוות וקלפים. מי שמשקיע את עצמו שם, אינו חי. הוא נחשב למת עוד בחייו.

מי שמבין את סוד החיים יודע שחיים אמיתיים הם רק אלו שמחוברים אל מקור החיים – אל בורא עולם. חיים של תורה, חסד ומצוות הם חיים שיש להם המשכיות ונצח. חיים כאלה הם "חיים בצל השכינה".

על כך כותב שלמה המלך בחכמתו בספר משלי (פרק ד, פסוק ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", וכן "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר"(משלי ג, יח). התורה והמצוות הן המטבע היחיד שאינו פג תוקף לעולם, והן אלו שיוצקות משמעות בכל רגע ורגע על האדמה.