ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה (כה, כ)

פירש"י בן ארבעים שנה – שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה באותו זמן בן שלושים ושלוש שנים, שהרי בעקידה היה בן שלושים ושלוש... המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה.

ולכאורה "בן ארבעים שנה" מדוע חשוב לתורה לציין את גילו המדויק של יצחק בעת נישואיו? הרי יצחק אבינו באותו הזמן כבר לא היה בחור צעיר וחסר ניסיון. הוא היה גבר מבוגר, מלומד, ענק ברוחניות, מי שעמד בגבורה בניסיון העקידה הנורא ונתעלה לדרגת עולה תמימה.

בגיל ארבעים, אדם כבר בטוח בשכלו, מבין את החיים ויכול לכאורה לקבל את ההחלטות הגדולות ביותר של חייו בעצמו. ואף על פי כן, כאשר אנו מתבוננים בפרשה הקודמת המתארת את מסע השידוך, אנו רואים שיצחק אינו סומך על שיקוליו האישיים. הוא אינו יוצא לחפש לעצמו אישה, אלא מבטל את דעתו ומפקיד את ההחלטה הגורלית ביותר בחייו – הקמת בית בישראל – בידי אביו הזקן, אברהם אבינו, אשר "בא בימים" ומלא בחכמת חיים וסייעתא דשמיא.

יסוד זה מובא במדרש, המתאר כיצד יצחק פעל תחילה באופן עצמאי, אך ברגע שאביו התערב – ביטל את רצונו מיד: הנה כך מובא במדרש הגדול, (בראשית פרק כד, פסוק סב): ויבא יצחק מבוא באר לחי ראי – הלך להביא לו אשה. אמר לו אברהם: אני עסוק בלקיחת אשה בשבילך, ואתה הולך לקחת אשה לעצמך? מיד חזר יצחק. אמר לו אברהם: ראה מה כתיב 'ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי' הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם.

יצחק אבינו הולך לחפש אישה, אך אברהם אבינו עוצר אותו ואומר לו: "אני מטפל בזה, אל תסמוך על הראייה וההשגה שלך". ומה תגובתו של יצחק בן הארבעים? "מיד חזר יצחק". בלי ויכוחים, בלי טענות של "אני כבר מבוגר ומבין". ביטול מוחלט לחכמת האב.

למה נצרך הביטול הזה? מדוע השכל של יצחק עצמו לא הספיק? על כך נאמר בגמרא יסוד עמוק על ההבדל בין ראיית הצעירים לראיית הזקנים: אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור – שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בניין. וסימן לדבר – רחבעם בן שלמה (מסכת נדרים, מ. א) הגמרא מביאה את סיפורו של רחבעם המלך, שלא שמע לעצת הזקנים שראו לטווח רחוק, אלא שמע לעצת הילדים (חבריו הצעירים) שהביטו רק על ההווה, וכתוצאה מכך התפלגה מלכותו. הראייה של האדם הצעיר, ואפילו הוא בן ארבעים שנה, מוגבלת לטווח הקצר – למה שנראה נכון, הגיוני ומתאים עכשיו. אך רק לאב הזקן, שעבר שנות חיים, ניסיונות וקשיים, יש את "משקפי הזקנה" שיכולים לראות דורות קדימה, לדעת איזה זיווג יעלה יפה וממי יקום עם ישראל.

כדי להמחיש את דברי חז"ל אלו, נהגו בעלי הדרשנים להביא משל: פעם הגיע בחור ישיבה חכם ולמדן להתייעץ עם זקן צדיקי הדור לגבי שידוך. הבחור הציג במשך דקות ארוכות ניתוח שכלי חריף של המצב – המעלות, החסרונות, והחשבונות שלו.

הביט בו הרב הזקן, שהרכיב משקפיים עבים מאוד מחמת חולשת עיניו, הוריד את משקפיו ואמר לבחור: "קח נא את משקפיי, הרכב אותם על עיניך, ונסה לקרוא בספר שממול". הבחור הרכיב את המשקפיים ומיד עצם את עיניו בטשטוש: "רבי, אני לא רואה כלום, הכל מטושטש לי והראש שלי מסתחרר".

חייך הרב ואמר לו: "המשקפיים שלי מותאמים בדיוק לעיניי שעברו שנות חיים רבות וראו הרבה בעולם. אם תנסה להסתכל דרכם, תראה מטושטש. אך הטעות של הדור שלכם היא, שאתם מנסים להביט על העתיד הרחוק שלכם דרך המשקפיים הצעירים שלכם, שרואים רק לטווח קצר. כדי לבנות בית לדורות, צריך להרכיב את משקפי החכמה והניסיון של ההורים ושל זקני הדור, שרואים למרחקים".

יצחק אבינו, "בן ארבעים שנה", מלמד אותנו שיעור נצחי בבניין הבית ובהנהגת החיים: לא להסתנוור מהשכל וההשגות העצמיות שלנו. כאשר אדם יודע להתבטל לחכמת התורה, לניסיון החיים של הוריו ולזקני הדור, הוא זוכה שהזיווג והדרך שלו יעלו יפה, וממנו יקום בניין עדי עד.