והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק (כד, יד)

אליעזר עבד אברהם נשלח למשימה. האשה שתבחר עתידה להיות ממשיכת דרכה של שרה אימנו, לעמוד בראש האוהל שממנו תופץ אמונת הייחוד, ולגייר את נשי הדור. והנה, אליעזר אינו מעמיד את הנערות במבחן של השקפות דתיות, עומק אמוני או תפיסות פילוסופיות נשגבות. הוא מחפש דבר אחד בלבד: מידת חסד מעשית, פשוטה ויומיומית.

הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מבאר כי בבחירה זו מונח יסוד עמוק לכל מהותו של האדם. הקדוש ברוך הוא אינו מחפש מן האדם דיבורים נשגבים, אלא את מידת החסד, כפי שמעידה התורה וכפי שזועקים הנביאים: "כי חפץ חסד הוא" (מיכה ז, יח), "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו, ו), וכן "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'" (ירמיה ט, כג). מי שהוא בעל חסד אמיתי, מי שמנוקה מהנגיעה האנוכית והאינטרס האישי, מחזיק בנפש ישרה ופתוחה שמוכשרת לקבל את האמת כולה ולהעניק אותה לאחרים. החסד הוא השער לכל עולם המידות והתורה.

כדי לבחון את מידת החסד הזו עד עומקה, עשה אליעזר מבחן:

הבחינה הראשונה – "הנה אנכי ניצב על עין המים" אליעזר עמד ממש על מקור המים. נערה רגילה יכלה לתמוה ולומר לו: "מדוע אינך שואב לעצמך? הרי המים נגישים לפניך".

הבחינה השנייה – "ובנות אנשי העיר יוצאות" המפגש התרחש בתוך המון אדם, בשעה שכל בנות העיר גודשות את הבאר. אליעזר פנה לנערה שכבר מילאה את כדה והחלה ללכת, והיא יכלה לטעון בצדק: "למה דווקא אני, שכבר העליתי את הכד הכבד על שכמי? פנה לנערות האחרות שטרם שאבו".

הבחינה השלישית – "הטי נא כדך" הבקשה לא הייתה רק לתת מים, אלא שהיא עצמה תטה את הכד המלא מהשכם אל ידיה כדי להשקותו – טורח פיזי כבד ומייגע. מי שמזגה אינו מתוקן יכלה לכעוס ולומר: "אם ברצונך לשתות, הטה אתה את הכד שעל שכמי, אל תטריח אותי להורידו".

הבחינה הרביעית – "שתה וגם גמליך אשקה" כאן נבחן השילוב בין שכל ישר לטוב לב. נערה בעלת עין טובה תחשוב לעצמה: "האיש הזה בוודאי סובל מחולשה או מכאב בידיו, שאם לא כן – היה שואב בעצמו. ואם אין לו כוח להשקות את עצמו, על אחת כמה וכמה שאין לו כוח להשקות עשרה גמלים צמאים". מתוך חמלה פנימית ורצון למנוע צער בעלי חיים, היא מתנדבת מעצמה למשימה המפרכת.

הגאון רבי יוסף דב בר הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, בספרו "בית הלוי", מדייק שאליעזר ביקש לבחון האם החסד שלה מונחה על ידי חכמה ודרך ארץ, או שמא מדובר בנטיית לב עיוורת בלבד. אליעזר ביקש לשתות ישירות מן הכד באומרו: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך". כיוון שלא הייתה בידו כוס, מעשה זה העמיד את הנערה בפני דילמה בריאותית ואנושית קשה: שמא האיש חולה במחלה מדבקת, והרוק שבפיו יזהם את שארית המים שבכד? אם תחזיר את המים הביתה – אין זו חכמה, שהרי היא מסכנת את משפחתה בחיידקים. מאידך, אם תשפוך את המים לעיניו – הרי זה ביזיון נורא שיפגע באורח פגיעה קשה.

על כן, פתרונה המבריק של רבקה היה להקדים ולומר "וגם לגמליך אשאב". היא מיהרה לשפוך את המים שנותרו אל השוקת של הגמלים, ובכך השיגה שלוש מטרות: היא לא החזירה מים מזוהמים לביתה, היא לא ביישה את האורח (שכן שפיכת המים לשוקת נתפסה כחלק טבעי מהשקיית הגמלים), והיא גמלה עמו חסד עצום מבלי לפגוע בכבודו.

מהו בכלל חסד? הגאון מוילנא זצ"ל מגדיר זאת במילים קצרות: דבר שאין אדם מחויב לתת לזולתו על פי הדין – ההטבה והנתינה הזו היא בתורת חסד.

מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל פירש על פי זה את עומק ברכת "בורא נפשות רבות וחסרונן". ידוע כי יסוד הבריאה מושתת על חסד, שנאמר "עולם חסד יבנה" (תהילים פט, ד). לשם כך, ברא הקדוש ברוך הוא את בני האדם עם חסרונות מובנים – האחד חסר במלאכה מסוימת והשני משלים לו אותה, וכנגדו משלים לו חברו בדבר אחר. אם היה אלוהים בורא את כל בני האדם כשהם שלמים ואינם זקוקים לדבר, היה כל אדם מתבודד לנפשו, ולא הייתה מתקיימת חברה אנושית. החסרונות נבראו כדי "להחיות בהם נפש כל חי" – כדי לאלץ את הבריות לחיות יחד חיי שיתוף, להיטיב זה עם זה, ומתוך כך להגיע לידי אהבה, אחווה וחיבור.

בעלי המוסר אומרים: כל אדם העוסק במלאכת יישובו של עולם – החנווני, האופה, הסנדלר, הנגר או הרופא – כל פעולותיהם יכולות להיחשב למעשי חסד מופלאים, בתנאי אחד ויחיד: שיכוונו את לבם לשם הטבה עם הבריות. כאשר אדם הולך יחף, רעב או ערום, ובא בעל המלאכה ומספק לו נעליים, לחם או בגד – אין חסד גדול מזה. העובדה שבעל המלאכה מקבל תשלום עבור עמלו ומפרנס בכך את ביתו אינה מורידה כהוא זה מערך המצווה. אולם הטעות הגדולה של האדם היא במחשבתו: אם הוא חושב ומרוכז אך ורק בטובתו האישית וברצונו להרוויח כסף, הוא מפסיד במחשבה אחת את המצווה היקרה.

על האדם לחשוב ולכוון תמיד: "אני אופה את הלחם הזה כדי שליהודים יהיה מה לאכול ולהשיב את נפשם. וכדי שאוכל להמשיך במלאכת קודש זו גם מחר ולהיטיב לבריותיו של הקדוש ברוך הוא, אני לוקח תשלום כדי לכלכל את בני ביתי". כוונה זו הופכת כל רגע ורגע בעבודה למצווה מתמשכת ומקדשת את המעשה הגשמי.

הגאון רבי ירוחם ליבוביץ' חסמן זצ"ל, בספרו "אור יהל" (חלק ב, עמ' קפא), מביא דוגמה מוחשית ויסודית לרעיון זה דרך דמותו של שומר הלילה. שומר הלילה מסתובב ברחובות העיר בקור, בגשם ובשלג, מחרף את נפשו ואינו עוצם עין כדי להגן על התושבים מפני כל פגע ואסון. הוא מאפשר לרבבות אנשים, נשים וטף לישון בבטחה וברוגע. מעשה זה הוא חסד עצום בקנה מידה ציבורי. והנה, אם אותו שומר כיוון את כל דעתו ומחשבתו אך ורק אל תלוש המשכורת שיקבל בסוף החודש, הרי שבעולם האמת לא יקבל שכר רוחני על פעולתו, משום שאת שכר המטרה שקבע לעצמו – הכסף הגשמי – כבר קיבל במלואו בעולם הזה. אך אילו היה מתרומם מעט מעל חומריותו, ומכוון בלבו שהוא שומר על שלומם של בניו של המלך, היו כל רגע וכל פסיעה שלו בלילה נהפכים לרבבות מצוות של חסד לאין שיעור. בשל כוונתו המצומצמת בלבד – איבד עושר רוחני עצום.

יסוד זה מפורש בדברי הגמרא במסכת נזיר (דף כג, עמוד א), הדורשת את הפסוק: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י): "משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצווה ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצווה – 'וצדיקים ילכו בם', וזה שאכלו לשם אכילה גסה – 'ופושעים יכשלו בם'".

המעשה החיצוני של שני האנשים היה זהה לחלוטין – שניהם אכלו את בשר קרבן הפסח. אולם השוני התהומי בכוונת הלב קבע את המהות: האחד קיים מצווה נשגבת ונמנה בין הצדיקים, והשני נחשב כמי שנכשל באכילה גסה. מכאן למדנו, שהמעשה הגשמי מקבל את קדושתו ואת נצחיותו אך ורק מכוח מחשבתו הטהורה וכוונת החסד של האדם.