ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

פירש"י – כולן שוין לטובה. לכאורה: כיצד ניתן לומר על חייה של שרה אמנו ש"כולן שווין לטובה"? הרי חייה היו רצופים ניסיונות קשים ומרים! שנות רעב, גלות, לקיחה לבית פרעה ולבית אבימלך, עקרות ממושכת וכואבת, ועד שזכתה לבן – נאלצה להיפרד ממנו בעקדת יצחק, ומתוך אותו צער פרחה נשמתה. היכן כאן הטוב הגלוי?

אלא התשובה טמונה כבר במילים הפותחות את הפרשה: "ויהיו חיי שרה" בעלי הרמז אמרו ש"ויהיו" – ניתן לקרוא אותן ישר (מתחילתן לסופן) והפוך (מסופן לתחילתן), ובשני הכיוונים מתקבל בדיוק אותו המשפט.

זהו יסוד עצום באמונה שמלמדת אותנו שרה אמנו: בחיים יש זמנים שהכל הולך "ישר" – בדיוק לפי התוכניות שלנו, לפי ההיגיון והרצון שלנו. אך יש זמנים שהכל הולך "הפוך" – הכל משתבש, מתהפך, ונראה חשוך. התורה מלמדת אותנו שבין אם זה נקרא ישר ובין אם זה נקרא הפוך – התוצאה היא אחת: "ויהיו חיי שרה". ישנו קו עליון שמשווה את הכל, כפי שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ד).

לכן מדגיש הפסוק בסופו "שני חיי שרה" למה כפל הלשון? ישנו אדם שעובר את שנותיו בצורה פשוטה, שוקע בדאגות ובמרירות מה"הפוך" של החיים, והוא חי רק חיים אחד – את מניין שנותיו הפיזיות. אך שרה אמנו לימדה אותנו לחיות "חיים כפולים" – לקחת את השנים, ועל גביהן להוסיף חיות של שמחה ואמונה. כאשר אדם יודע שגם ההפוך הוא מאת ה', הוא זוכה לחיות כפול.

כך נפסק להלכה במשנה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (מסכת ברכות פרק ט, משנה ה) ובגמרא מבארים שהכוונה היא לקבל את דברי הרשות והקושי בשמחה גמורה (ברכות ס.) זוהי הדרגה שבה "כולן שווין לטובה" – שהטוב והקושי מקבלים את אותו משקל של אמונה.

על דרך זו מובא במדרש על בריאת העולם: וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – 'טוב' זו מדת טובו, 'מאד' זו מדת פורענותו (בראשית רבה פרשה ט, סימן ג) אפילו הפורענות והדברים שנראים הפוכים, במבט האלוקי הרחב, הם "טוב מאוד".

כדי להבין איך ה"הפוך" הוא בעצם הטוב הכי גדול, כדאי להתבונן בסיפור אמיתי ומטלטל שסיפר מגיד המישרים הגדול, הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (בספר "להגיד" על חומש בראשית): בצעירותו, למד רבי יעקב בישיבת נובהרדוק בעיר ביאליסטוק. בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הרוסים הסובייטים את האזור והחלו לרדוף את הדת. לילה אחד, פשטו אנשי המשטרה החשאית על הישיבה, עצרו את רבי יעקב וחבריו, דחסו אותם לקרונות בקר נעולים ושלחו אותם לגלות ארוכה בסיביר הקפואה, למחנות עבודה בכפייה בטונדרה המושלגת.

רבי יעקב תיאר שהתחושות באותם רגעים היו איומות. הבחורים בכו מרה והרגישו שהשמים נפלו עליהם. הכל הלך הפוך! הם רצו רק לשבת וללמוד תורה, ופתאום הם נזרקים ל"בור" חשוך, קפוא ומבודד בסיביר, בעבודת פרך ורעב תת-אנושי. רבי יעקב החזיק מעמד באותם ימים קשים כששינן לעצמו את מימרתו המפורסמת של רבי עקיבא בגמרא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא – לטב עביד (ברכות ס:)

חלפו שנתיים של סבל נורא. בקיץ של שנת 1941 פלשו הגרמנים הנאצים ימח שממם לרוסיה, ותוך ימים ספורים כבשו את ביאליסטוק. הנאצים רצחו באכזריות נוראה את כל היהודים שנשארו בעיר, ולא השאירו מהם שריד ופליט.

רק אז, ביום אחד, הבינו רבי יעקב וחבריו בסיביר את האמת המרעישה: אותו לילה נורא שבו הרוסים עצרו אותם, אותם קרונות משא משפילים, אותה גלות קפואה ואכזרית שנראתה כמו הקללה הכי גדולה והדבר הכי "הפוך" שיכול לקרות להם בחיים - היא זו ששמרה עליהם והצילה את חייהם. אילו הרוסים היו משאירים אותם בישיבה כפי שהם התפללו ורצו, הם היו נופלים בידי הגרמנים. בזכות זה שנזרקו ל"בור" של סיביר, הם שרדו את המלחמה.

כפי שאמר התנא נחום איש גמזו: על כל דבר שהיה אירע לו, היה אומר: גם זו לטובה.

יש ספור שיום אחד יצאו המלך והיועץ לבדם לצוד ביער. במהלך הציד השתחרר חץ בטעות ופצע קשות את רגלו של המלך. תוך כדי שהמלך חובש את רגלו המדממת בכאב, לחש היועץ: "הכל לטובה". המלך התרגז מאוד וצעק: "הכיצד פציעה זו לטובה?". כעונש, פקד על היועץ לחפור בור, להיכנס לתוכו ולהישאר שם. היועץ נכנס לבור ואמר שוב: "הכל לטובה". המלך המשיך בדרכו לבדו.

לאחר דקות ספורות, התנפלו על המלך שודדי דרכים ואסרו אותו כדי להורגו ולשדוד את רכושו. אך כשרצו לבצע את זממם, הבחינו בפצע המדמם שברגלו. השודדים, שחששו שהפצע מזוהם ומידבק, שחררו את המלך לנפשו ומיהרו לברוח.

המלך, שחייו ניצלו בזכות הפציעה, הבין מיד את עומק דבריו של היועץ. הוא מיהר לחזור אל הבור ומצא את היועץ רוקד ושר בשמחה. סיפר לו המלך את אשר אירע ואמר: "צדקת, הפציעה שלי אכן הייתה לטובה. אך אמור לי, הישיבה שלך בתוך הבור החשוך, כיצד היא לטובה?". ענה לו היועץ בחיוך: "אדוני המלך, אילו לא הייתי בבור, הייתי צועד איתך. השודדים היו תופסים את שנינו, אותך משחררים בגלל הפצע – ואותי, שהייתי שלם ובריא, היו הורגים! נמצא שגם הבור שלי היה לטובה".

כמימרתו של נחום איש גמזו שהיה אומר: על כל דבר שהיה אירע לו, היה אומר: גם זו לטובה (תענית כא.)

נמצינו למדים להביט על החיים כמכלול. בין אם החיים נקראים "ישר" ובין אם הם נקראים "הפוך" – נזכור תמיד ש"כולן שווין לטובה". נזכה לחיות חיים כפולים של שמחה, ונבין שגם כשבורא עולם שם אותנו ב"בור" זמני, זהו בדיוק המקום שמציל ומצמיח אותנו אל הישועה.