ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני (כז, א)

מצינו שחז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה סה, סימן ח). עומדים על הסיבה לכך ותוהים: מדוע הוצרך יצחק להגיע למצב כואב זה? אמר רבי חנינא בר פפא: כדי שיבוא יעקב וייטול את הברכות.

לכאורה: מדוע היה צריך הקדוש ברוך הוא להכהות את עיניו של יצחק כדי שיעקב יקבל את הברכות? הרי הקדוש ברוך הוא, בוחן כליות ולב, יכול היה פשוט להתגלות אל יצחק בנבואה, לגלות לו שעשיו הוא רשע ורמאי, ולצוות עליו להעניק את הברכות ליעקב.

אלא התשובה לכך מגלה לנו יסוד נורא בהנהגת השם. הקדוש ברוך הוא לא רצה לדבר לשון הרע על עשיו, אפילו שעשיו אכן היה רשע.

יסוד זה מובא במפורש בגמרא סנהדרין (יא.) כאשר יהושע בן נון עומד נבוך לאחר שעם ישראל נחל תבוסה בעי, והוא מגלה שישנו חטא בתוך המחנה: חטא ישראל... אמר לפניו: רבונו של עולם, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור אני לך? הטל גורלות). הקדוש ברוך הוא משיב ליהושע: "וכי דילטור (מלשן) אני לך?!" – אינני הולך לספר לשון הרע ולגלות לך מי החוטא, צא ועשה גורל בעצמך. מכאן אנו רואים עד כמה חמור וחריף עוון לשון הרע, שאפילו הקדוש ברוך הוא כביכול משנה את הטבע ומכהה את עיניו של צדיק, רק כדי שלא להוציא מפיו מילים של גנות על אדם, ואפילו על עשיו הרשע.

אבל כאן באים בעלי המוסר ומסבירים כיצד עלינו להסתכל על העולם. מדוע דווקא עיוורון פיזי?

במדרש (ילקוט שמעוני, תולדות, רמז קטו) מובא פירוש נוסף למילים "ותכהין עיניו מראות" "מראות ברעתו של אותו רשע". יצחק אבינו היה כולו קדוש, עולה תמימה. עיניו הרוחניות היו מסוגלות לראות רק את הטוב שבכל יהודי. אילו היה יצחק ממשיך לראות בגלוי, הוא היה נחשף בעל כורחו למעשיו הרעים של עשיו, ודבר זה היה מאלץ אותו לחשוב עליו רעות או לדבר עליו גנות. אמר הקדוש ברוך הוא: "חביבה עלי קדושת עיניו ומחשבתו של הצדיק. עדיף שעיניו הפיזיות של יצחק תכהינה והוא ישב בתוך ביתו ולא יראה את הרע, מאשר שייחשף לקלקול ויצטרך לחשוב או לדבר בגנותו של אדם".

זהו שיעור עצום עבורנו: לפעמים, כדי לשמור על פינו ולשוננו, אנו צריכים לדעת להיות "עיוורים" לחסרונות של סובבינו – של הילדים שלנו, של בני הזוג ושל החברים. מי שבורח מלראות את הרע, ממילא לא יבוא לידי דיבור הרע.

מתוך ההבנה הזו של חומרת הדיבור, מצינו יסוד נורא בספרי המקובלים והמוסר. רבי חיים ויטאל זיע"א כותב במפורש: "ולא יספר בגנות שום אדם, ואפילו בגנות עצמו" (שערי קדושה, חלק א, שער ב).

ומרן בעל ה"חפץ חיים" זיע"א הדגיש זאת רבות: האיסור המוחלט לדבר לשון הרע ולגנות אדם, קיים באותה מידה בדיוק גם כלפי האדם עצמו! אסור לאדם לזלזל בעצמו, להקטין את עצמו או לדבר על עצמו רעה.

ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת היה ה"חפץ חיים" בדרכו לביתו כשהוא צועד ברגל בדרכים. נעצרה לידו מרכבה, והעגלון, שלא הכיר את פניו של הרב, קרא לעברו: "סליחה ידידי, האם אתה יודע היכן גר הצדיק הקדוש, הרב הגאון ה'חפץ חיים"?

בשמעו את התארים המופלגים הללו, הצטער הרב מאוד מתוך ענוותנותו, ואמר לעגלון: "בהמשך הדרך, בעוד קילומטר, תפנה ימינה. ואגב, דע לך שאין הוא צדיק כלל... הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים".

העגלון, שמעריך את גדולי הדור, התמלא כעס עצום על הזר שמעז לזלזל ברב. הוא קם ממקומו וצעק: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה על צדיק יסוד עולם"?

"אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים" ברוגע, "מכיר אני היטב את ה'חפץ חיים".

התשובה הזו הרתיחה את העגלון. "חצוף שכמוך! עז פנים!" קרא לעברו בכעס, והמשיך בנסיעה מהירה לעבר ביתו של הרב.

כשהגיע אל הבית, ביקשה ממנו הרבנית להמתין בחדר האורחים עד שהרב יגיע. העגלון, כולו נרגש לקראת המפגש הראשון בחייו עם הצדיק, התיישב והמתין.

והנה, כעבור דקות אחדות נפתחה הדלת. חשכו עיניו של העגלון – אל החדר נכנס לא אחר מאשר אותו הלך פשוט מן הדרך, וכל הנוכחים בבית קמו מיד לכבודו בהערצה. פניו של העגלון חוורו, לשונו דבקה לחיכו והוא רעד מבושה.

לאחר שהתאושש מעט מההלם, ניגש אל ה"חפץ חיים", השפיל את מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכל. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים והעלבונות שטחתי בפניך בדרך".

הביט בו ה"חפץ חיים" בעיניים אוהבות ואמר לו: "אל תבקש ממני מחילה. נהפוך הוא, אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיוון שהדברים שאמרתי לך ציערו אותך והרתיחו את ליבך. אך דע לך, שבאותה שעה למדתי דבר גדול – שגם על עצמי אסור לאדם לדבר לשון הרע".