ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (כד, סג)

הפרשה מלאה וגדושה בתהפוכות ובניגודים עצומים. היא נפתחת במילים "חיי שרה", אך מיד בפסוק הראשון אנו קוראים דווקא על פטירתה של האם הגדולה (כד, א). אנו ממשיכים אל מסע הרכישה המורכב של מערת המכפלה, ומשם עוברים אל הצורך לבנות את הכל מחדש, למצוא כלה ליצחק אבינו, ולנהל מסע ארוך ומפרך בדרכים עד להגעתה של רבקה אמנו. חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה ס, סימן ח) מלמדים אותנו ש"יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים", ומכאן שיש המון המון לימודים ועומקים בכל פרט ופרט בפרשה הזו.

אך מתוך כל המאורעות הללו, עולה נקודה, שמגדירה את כל המציאות שלנו כאן בעולם: אין שום דבר שקורה סתם. לכל אדם, לכל מקום ולכל מקצוע יש ייעוד ותפקיד מיוחד בתוכנית האלוקית. חז"ל מלמדים אותנו במסכת שבת (עז:): "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". אם אפילו היצורים הקטנים ביותר נבראו למטרה מסוימת, על אחת כמה וכמה שלכל אדם ולכל דרך שבה הוא הולך יש תכלית קדושה.

כדי להבין את היסוד הזה, נתבונן במה שמסופר על הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זכותו יגן עלינו. פעם אחת הגיע אל הברדיטשובער בעל עגלה יהודי, שבור לב ומודאג, וביקש עצה בעניין פרנסתו.

אמר העגלון לרבי: "רבי, אני רוצה לעזוב את העבודה שלי כעגלון. המקצוע הזה שובר אותי. אני כל הזמן נמצא בדרכים, בשדות ובדרכים עקלקלות, והדבר הזה מבטל אותי מתפילה בציבור בבית הכנסת ומקיום עוד מצוות רבות. אני רוצה למצוא עבודה קבועה בעיר, כדי שלא אהיה מנותק ומרוחק".

הביט בו רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעיניו האוהבות ושאל אותו: "תגיד לי, כשמגיע אדם עני או עובר אורח עייף ומבקש לנסוע איתך בעגלה, והוא אינו יכול לשלם, האם אתה לוקח אותו איתך בחינם או שאתה מסרב?". ענה לו העגלון מיד: "בוודאי שאני לוקח אותו בחינם! כך אני נוהג תמיד, הרי אי אפשר להשאיר יהודי זרוק בדרך".

חייך הרבי ואמר לו: "אם כך, תשמע דבר נפלא. דע לך שגם יצחק אבינו שאל את אותה השאלה שאתה שאלת עכשיו. יצחק התבונן בעולם ושאל את הקדוש ברוך הוא: למה צריך שיהיו אנשים שיסעו בשדות ובדרכים? למה אנשים צריכים להתבטל בדרכים ארוכות ומייגעות, האם הקדוש ברוך הוא לא יכול לפרנס את כולם בתוך הבית שלהם, ליד בית המדרש"?

וזהו: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים". יצחק אבינו יצא לשדה להתפלל ולשוחח עם קונו, וכשהוא נשא את עיניו, הוא ראה את הגמלים – שיירות שיירות של עוברי דרכים, אנשים שעוסקים במסחר ובטלטול הדרכים.

באותו רגע חלה אצלו התבוננות עצומה. הוא הבין שהדרכים הללו והשיירות הללו הן דבר נצרך והכרחי לקיומו של עולם. העולם זקוק לחסד, הוא זקוק לאנשים שיקשרו בין מקומות, שיסייעו אחד לשני לעבור ממקום למקום.

נכון, האדם עושה את עבודתו למען הפרנסה שלו, הוא צריך להביא לחם הביתה. אבל ברגע שהעגלון, או כל בעל מלאכה אחר, משנה את המחשבה שלו ומבין שהוא בעצם מסייע לשני – שהמוכר בחנות נותן אוכל לילדים של הקונה, ושבעל העגלה מציל אנשים מהדרכים – כל העבודה שלו והייעוד שלו נהפכים להיות קודש קודשים.

זהו שלימד בר קפרא במסכת ברכות (סג.): "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". הפירוש של "בכל דרכיך דעהו" הוא שגם בדרכי החול, בעבודה, במסחר ובנסיעות, אדם יכול לדעת את השם ולעבוד אותו. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ג, הלכה ג) פוסק זאת להלכה וכותב שאדם שעוסק במשא ומתן ומכוון לעשות זאת ביושרה כדי לקיים את גופו ולעזור לבריות – "נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את השם תמיד, אפילו בשעת משא ומתן".

כדי להמחיש נתבונן בסיפור על ה"חפץ חיים" זיע"א ("מאיר עיני ישראל", חלק א'). כידוע, במשך שנים רבות החפץ חיים לא רצה להתפרנס מרבנות, והוא ואשתו ניהלו חנות מכולת קטנה בראדין כדי להתפרנס.

יום אחד הגיע לחנות יהודי ירא שמים והתבונן בחפץ חיים כשהוא עומד מאחורי הדלפק, שוקל קמח וסוכר, ואורז חבילות ללקוחות. היהודי ניגש אליו ביראת כבוד ואמר לו: "רבי, הלב שלי נשבר לראות אתכם מבטלים זמן יקר של תורה בשביל למכור מצרכים פשוטים. הרי אתם יכולים לשבת בבית המדרש ולכתוב ספרים, ואנחנו נאסוף עבורכם כסף לפרנסה".

הביט בו החפץ חיים וחייך חיוך רחב. הוא הסביר לו יסוד שהוא עצמו העלה מאוחר יותר על הכתב בספרו "אהבת חסד" (חלק ב, פרקים ט-י). הוא אמר לו: "חביבי, אתה טועה לחלוטין. אתה חושב שאני סתם מוכר קמח בשביל כסף? הקדוש ברוך הוא ברא בעולם אנשים רעבים, והוא ברא קמח כדי להשביע אותם. אבל מי יביא את הקמח מהשדה אל הבתים של האלמנות והיתומים בעיירה? מי יטרח עבורם? כשאני עומד כאן ומספק להם אוכל ביושר ובמאור פנים, אני לא רק מתפרנס – אני מקיים מצוות חסד מדאורייתא בכל רגע ורגע! החנות הזו היא בית המדרש שלי לחסד".

יצחק אבינו יצא להתפלל, ומתוך התפילה הוא ראה שלכל אחד ואחד בעולם יש את הייעוד והתכלית שלו איך לעבוד את השם, ובאיזו דרך ייחודית לעשות זאת. לא כולנו יכולים לשבת כל היום בבית המדרש, אבל כל אחד, במקום שבו הוא נמצא, יכול לתפוס את המציאות שלו, להתבונן בה, ובהרמת עיניים פשוטה של "וישא עיניו וירא", למצוא את הדרך לעבודת השם.

בכל נקודה בחיים, בכל מקצוע ובכל רגע בדרכים, אם נכניס את הכוונה הנכונה לעזור ולסייע לזולת, נהפוך את החול לקודש ונשלים את השליחות האמיתית שלשמה הגענו לעולם.