והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני (כד, יד)

ויש להתבונן בהנהגה של אליעזר עבד אברהם. הוא נשלח למשימה הכי גורלית – למצוא את האם שתקים את עם ישראל. הוא מגיע אל הבאר, ויש לו לכאורה דרך פעולה אנושית ושכלית: לחקור, לברר, לבדוק את משפחת הנערה ואת כספה. אך אליעזר עוצר הכל, נושא עיניים לשמים ומבקש מהקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, אני לא מסתמך על השכל המצומצם שלי. אני פותח את הידיים ומבקש שאתה תנהל את זה – עשה חסד עם אדוני אברהם".

אליעזר מלמד אותנו את סוד האמונה של בית אברהם: כשאתה צריך משהו בחיים, אל תנסה לחטוף רק בכוחות עצמך. תפנה לאבא שבשמים, ותבקש שהוא יוציא לך מידו הרחבה.

כדי להבין את היסוד הזה, נתבונן במשל המחיש את הגישה הנכונה לאמונה: מעשה בילד קטן שנכנס עם אביו לחנות. לפני שעזבו את המקום, רצה בעל החנות לשמח את הילד. הוא הגיש לו צנצנת ענקית מלאה בסוכריות ואמר לו בחיוך: "חמוד, תכניס את היד שלך לצנצנת, ותיקח כמה סוכריות שאתה רק רוצה".

הילד עמד, נעץ מבט בצנצנת, ולא הזיז את ידו. הוא רק הביט באביו שעמד לצידו. המוכר חשב שהילד מתבייש, וחזר ואמר: "ילד, קח לך סוכריות מלוא היד, זה בחינם!". אך הילד המשיך לעמוד במקומו ולהביט באביו.

לבסוף, הבין האב את בנו. הוא ניגש אל הצנצנת, הכניס את ידו המבוגרת, הוציא חופן ענק של סוכריות, ונתן אותן לבנו. הילד שמח מאוד ושניהם יצאו מן החנות.

בדרך הביתה, שאל האב את הבן: "מדוע לא לקחת מהסוכריות בעצמך?". הילד חייך חיוך רחב ואמר לאביו: "אבא, ידעתי שאם אני אכניס את היד שלי, היד שלי קטנה ואצליח להוציא רק סוכריות מעטות. לכן רציתי שאתה תוציא לי סוכריות – כי היד שלך הרבה יותר גדולה".

זהו סוד האמונה! כל מה שאדם צריך בחיים – פרנסה, בריאות או ישועה – אל תסתפק רק במה שהיד הקטנה והמוגבלת שלך יכולה להשיג. תפנה לאבא שבשמים ותזכור: הידיים שלו גדולות יותר לאין ערוך! וזהו שאנו מבקשים בתפילת השבת "שבענו מטובך" אנו מבקשים שהקב"ה ישביע אותנו לא לפי המושגים המצומצמים של הטוב שלנו, אלא במושגים של הטוב שלו, שהוא אינסופי ורחב.

חז"ל עמדו על ההבדל (ילקוט שמעוני, ירמיהו, רמז רצח) ומביאים פסוק מספר משלי כדי להסביר מדוע לפעמים ה' מעכב את האדם, רק כדי שייאלץ לבקש ישירות מידו של הבורא: ברוך הגבר אשר יבטח בה'... אמר רבי אייבו: בשר ודם, ידו קצרה ומתנתו מועטת, ואפילו נתן – חרפתו מרובה. אבל הקדוש ברוך הוא, ידו רחבה ומתנתו מרובה, ואין עימו חרפה. חז"ל מגלים לנו שכשאדם מקבל מיד אנושית, הוא מקבל דבר קטן ומצומצם, וגם זה מלווה בבושה. אך כשאדם מבקש ומקבל מידו של הקדוש ברוך הוא – הוא מקבל שפע שמתאים ליד הרחבה של מלך מלכי המלכים.

יסוד זה של ביטחון בידו הרחבה של ה' מצינו בסיפור על מרן בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל. באחד הימים הגיע לראדין גביר עצום ועשיר מופלג מחוץ לארץ. כשראה הגביר את הדחקות שבה חי ה"חפץ חיים" בביתו הפשוט, נחמץ ליבו. הוא ניגש אל הרב ואמר: "רבנו, אני מוכן להפקיד בבנק סכום עתק של כסף עבורכם, שממנו תקבלו קצבה חודשית מכובדת עד סוף ימיכם, כדי שתוכלו לחיות ברווחה".

ה"חפץ חיים" סירב להצעה בנחישות. מאוחר יותר, שאל אותו אחד מתלמידיו: "רבנו, מדוע סירבת"?

השיב לו ה"חפץ חיים" במילים של אמונה צרופה: "העשיר הזה הוא בשר ודם. הוא רוצה לתת לי קצבה לפי מושגי העושר האנושיים שלו. אני מעדיף להישאר סמוך על שולחנו של הקדוש ברוך הוא. היד שלו גדולה יותר, העושר שלו אינסופי, ואני בוטח רק בטובו הגדול שהוא משביע לכל חי ברצון".

כמה גדולה ידו של ה' למי שבוטח בו באמת? הגמרא במסכת תענית (כה.) מביאה סיפור נפלא ואמיתי על התנא האלוקי רבי חנניה בן דוסא ואשתו, שהיו עניים מרודים. בכל ערב שבת לא היה להם קמח לאפות חלות, ואשתו, כדי שלא להתבייש מפני השכנים, הייתה מדליקה עצים בתנור ריק כדי שיעלה עשן ויחשבו שהיא אופה לכבוד שבת.

שכנה אחת רעה שרצתה להביך אותה דפקה על הדלת, ואשתו של רבי חנניה נכנסה לחדר מבושה. איתעביד ניסא חזיתא לתנורא דמלא לחם... אמרה לה גיזאי אייתי מרדיא דבהת לחמך! אמרה אף היא לכך נכנסתי. תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בניסים הייתה. באותו רגע נעשה נס מאת ה' – התנור הריק התמלא בחלות ענקיות ויפות. הצעיקה השכנה: "תביא מהר את כלי העץ כי הלחם שלך עומד להישרף!". הגמרא מעידה שאשתו של רבי חנניה אכן נכנסה לחדר מראש כדי להביא את הכלי, משום שהיא הייתה רגילה בניסים וידעה שאם פונים לאבא שבשמים – היד שלו תמיד נפתחת מעל הטבע.

מסופר על המקובל האלוקי הגאון רבי שלמה אלישיב זצ"ל, בעל ספר ה"לשם שבו ואחלמה". בתקופת מלחמת העולם הראשונה שרר רעב כבד בעיר שוואוול. יום אחד נגמר האוכל לחלוטין בבית, ולא היה לאשתו אפילו פירור קמח לבשל לילדים. היא ניגשה אל בעלה, בעל ה"לשם", וסיפרה לו בדמעות על המצב.

הביט בה הצדיק ואמר ברוגע: "אנחנו הרי בוטחים רק בידו הרחבה של הקדוש ברוך הוא. לכי נא למטבח, נקי היטב את שולחן העבודה, הכיני את הקערות לקראת לישת הבצק, ובתוך כך נתפלל לאבא שבשמים שיפתח את ידו הגדולה".

האישה, מתוך אמונת חכמים, הלכה ועשתה כדבריו. היא ניקתה את השולחן הריק והעמידה קערות. לא חלפו עשר דקות, ונשמעה דפיקה חזקה בדלת. על המפתן עמד חייל נוכרי, סחוב ועייף, שסחב על גבו שק ענק של קמח לבן ומשובח. החייל אמר: "הצבא שלנו בורח, ואני לא מסוגל לסחוב את השק הכבד הזה יותר. קחו אותו מכאן במחיר פרוטות, או קחו אותו בחינם, רק תנו לי כוס מים".

הם קיבלו את שק הקמח שהספיק להם ולכל השכנים לכל תקופת הרעב. בעל ה"לשם" הראה למשפחתו את השק ואמר: "ראו, אילו היינו מנסים להשיג קמח בכוחות עצמנו בשוק, היינו משיגים אולי קביים בודדים במחיר מופקע. אבל כיוון שהשארנו את הידיים שלנו ריקות וחיכינו ליד של אבא – קיבלנו שק שלם, כי היד שלו גדולה יותר".

ללמדינו. אל לנו להצטמצם רק למה שהידיים הקטנות שלנו מסוגלות להשיג או להבין בשכל אנושי. בעת תפילה ובעת צרה, נרים עיניים אל אבא שבשמים, נבקש "שבענו מטובך" מתוך ביטחון שלם שהיד שלו גדולה ורחבה יותר מכל תוכנית אנושית.