ותרד העינה ותמלא כדה ותעל (כד, טז)

אליעזר עבד אברהם יוצא לחרן כדי למצוא שידוך ליצחק אבינו. הוא מחפש את האמא שתקים יחד עם יצחק את בית ישראל. והנה, אליעזר מגיע אל הבאר, והתורה מתארת לנו את המשך הפרשה בפסוק יז: "וירץ העבד לקראתה" ומדוע רץ אליעזר לקראתה בהתלהבות כזו? כאן מביא רש"י המדרש בראשית רבה (פרשה נט, סימן יא): "לפי שראה שעלו המים לקראתה".

מובא ב'דברי ישראל' (על פרשת חיי שרה): לכאורה יש לתמוה, אליעזר עומד ליד הבאר ומחפש סימן משמים. והנה, הוא רואה מופת גלוי ונס על-טבעי – המים בבאר עולים מעצמם לקראת הנערה! אין לך הוכחה גדולה מזו שמדובר באישה קדושה וראויה. אם כן, למה אליעזר עוד צריך להעמיד אותה בניסיון נוסף? למה הוא צריך לבקש ממנה בהמשך פסוק יז: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" כדי לראות אם היא תציע להשקות גם את הגמלים? הרי ראית הרגע מופת אלוקי גלוי.

עונה על כך רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע: מכאן אנו למדים, שהעיקר והראיה למהותו האמיתית של אדם – הוא ממידותיו הטובות ולא ממופתים וניסים! אליעזר ידע שנסים ומופתים בשמיים יכולים לקרות מכל מיני סיבות חיצוניות. מופתים משנים את הטבע החיצוני, אבל הם לא מעידים על הלב של האדם בפנים. אליעזר לא חיפש לבית אברהם בעלת מופתים – הוא חיפש בעלת חסד.

כמה הדבר מדויק בלשונם של חז"ל במדרש ויקרא רבה (פרשה ט, סימן ג): "מנין שדרך ארץ קדמה לתורה? שנאמר 'לשמור את דרך עץ החיים' (בראשית ג, כד) – 'דרך' זו דרך ארץ, ואחר כך 'עץ החיים' זו תורה". לפני התורה, לפני הקדושה, לפני הניסים – הדרך ארץ והמידות הטובות הן המצע להכול.

ומהם סימני הזהות של ישראל? הגמרא במסכת יבמות (דף עט, עמוד א) מגדירה זאת בבירור: "שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, וביישנין, וגומלי חסדים... כל שיש בו שלושה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו". חז"ל לא אמרו "עושי מופתים", אלא "גומלי חסדים".

וכשרבקה אמנו לא רק נותנת לו מים, אלא רצה בגופה, טורחת ומציעה להשקות עשרה גמלים צמאים, היא מקיימת את מה שאמר רבי אלעזר בגמרא במסכת סוכה (דף מט, עמוד ב): "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה", ושם שנינו שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה מפני שהיא "בין בגופו בין בממונו". הריצה והטרחה של רבקה – זה היה הסימן האמיתי למהותה.

כדי להבין עד כמה גדולי ישראל חיו את היסוד הזה, נתבונן בשני סיפורים: הסיפור הראשון הוא על מרן החפץ חיים זיע"א (מתועד בספר הביוגרפי המקיף "מאיר עיני ישראל", חלק א'). פעם אחת נסע בעגלה והיא שקעה בבוץ עמוק. הנוסעים שהיו איתו, מתוך אמונה גדולה בקדושתו, פנו אליו ואמרו: "רבי, הרי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, תעשה איזה מופת שהעגלה תצא מהבוץ!". הביט בהם החפץ חיים בפשטותו ואמר: "מופת? בשביל מה צריך מופת כשיש לנו ידיים ורגליים?". באותו רגע ירד בעצמו אל הבוץ, הפשיל שרוולים והחל לדחוף את העגלה יחד העגלון. החפץ חיים לימד אותנו: המופת האמיתי הוא לא לשנות את הטבע בעזרת נסים, אלא לשנות את העצלות של עצמך ולעזור ליהודי בצרה.

הסיפור השני הוא על מרן החזון איש זיע"א ("פאר הדור", חלק ד', המבוססת על עדויות מקורביו). אלפי אנשים נהרו לביתו לבקש ברכות וישועות מעל הטבע. יום אחד הגיע לביתו ילד יתום, כאוב ובוכה. החזון איש סגר את ספריו, הושיב את הילד לידו, והחל לשוחח איתו, לשחק איתו ולשמח אותו במשך שעות ארוכות. כששאל אותו אחד מתלמידיו: "רבי, זמנכם כה יקר וכולם מחכים בחוץ לברכות ומופתים, מדוע לבזבז זמן על משחק?", ענה לו החזון איש משפט שמרעיד את הלב: "אנשים באים ומבקשים ממני מופתים. הם אינם מבינים שלשמח לב של ילד יתום, להחזיר לו את החיוך לפנים – זה המופת הכי גדול שיכול להיות בעולם".

זהו. המים שעולים בבאר – זה נס נחמד, אבל זה נס חיצוני. הנס האמיתי, המופת שבונה את כלל ישראל, הוא הלב האנושי שבוחר לפעול מעבר לחובתו, לרוץ, לטרוח, ולעשות חסד עם הזולת.