ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

רש"י מפרש "בת עשרים כבת שבע ליופי, ובת מאה כבת עשרים לחטא". לכאורה: וכי זהו השבח הגדול של שרה אמנו, שחיה מאה ועשרים ושבע שנים והדבר המרכזי שנזכור ממנה זה שהיא הייתה יפה בגיל עשרים כמו ילדה בת שבע? וכי לשם כך באנו לעולם, כדי "לעשות חיים" ולהתעסק ביופי, בחטאים ובהנאות הגוף? ועוד קשה – מדוע הפרשה העוסקת כולה במותה, בקבורתה ובשכול של אברהם ויצחק נקראת דווקא בשם "חיי שרה"?

כדי להבין זאת, נפתח במשל ששמעתי מרבי מרדכי לוי שליט"א:

סיפור ראשון: אדם נכנס לחנות לקנות עט פשוט, ורואה שהמחיר שלו הוא $2.90. הוא אומר לעצמו: "איזה יופי של מחיר, אשוב לקנות אותו אחר כך". בינתיים הוא הולך לעשות סידורים ברחבי העיר, ומרחק עשרים דקות הליכה משם הוא נכנס לעוד חנות כלי כתיבה. הוא רואה שם בדיוק את אותו העט. הוא שואל את המוכר למחירו, והמוכר עונה: "העט הזה עולה $12.90". מה יעשה אותו אדם? האם יקנה את העט ב-$12.90? בחלום הלילה! הוא יצעד עשרים דקות שלמות ברגל חזרה לחנות הראשונה, כדי לחסוך $10 ולקנות ב-$2.90. וודאי שכך.

סיפור שני, שונה אך דומה: אותו אדם הלך לקנות ספה לביתו. הוא נכנס לחנות ומוצא ספה בדיוק בטעם שלו, בצבע ובסגנון שרצה. המוכר אומר לו: "הספה הזאת עולה $9,000". האדם מחליט לצאת ולחשוב על זה עוד קצת. הוא ממשיך בסידוריו, וצועד עשרים דקות ברגל לחנות ספות אחרת. שם הוא מוצא את אותה הספה בדיוק. הוא שואל את המוכר למחירה, והמוכר משיב: "$9,010".

נשאלת השאלה: האם בשביל הפרש של $10, האדם הזה יחזור עשרים דקות ברגל לחנות הראשונה? ממש לא! הוא ישלוף את הארנק וישלם $9,010 במקום.

תגידו לי, מה ההבדל בין הסיפורים? הרי זה אותו 10 דולר בדיוק! פה זה ספה של 9,000 ופה 9,010, ושם זה היה עט של 2.90 ו-12.90. למה בעט אתה תחזור כדי לקנות את העט ב-2.90 כדי לחסוך את ה-10 דולר, ובספה אתה תגיד: "אה, עכשיו בשביל 10 דולר אני לא חוזר עשרים דקות ברגל"?

אלא כשמתעסקים בדברים גדולים, לא מסתכלים על הפרשים קטנים. כשאתה מתעסק במשהו קטן, כל פסיק מציק לך ומפריע לך. אבל כשאתה מבין שהחיים שלך זה משהו גדול, שהחיים זה עסק משמעותי, עסק יוקרה, לא שורפים את העסק בשביל פסיקים קטנים. 10 דולר ביחס ל-9,000 דולר זה הבדל זניח לחלוטין.

אם נסתכל על החיים, פעם יש דברים שמכעיסים אותנו, דברים שאולי קצת פוגעים בנו, דברים שלא מסתדרים לנו כמו שצריך, כמו שאנחנו רוצים. אבל נגיד לעצמנו: "שמע, זה פרט קטן בתוך חיים גדולים, יקרים, יפים וחשובים. חבל לתת לזה להוריד אותי, חבל לתת לזה להוציא אותי מאיזון". אנחנו נרוויח יותר. אם אתה מעריך את עצמך כמו עשרה דולר של עט, אז כל דבר קטן יוציא אותך מאיזון. אבל לא מסתכלים על זוטות כשעושים ביזנס גדול. החיים שלנו יקרים, ובואו נתן להם את המעמד ואת המשקל המתאימים. לא נתן לדברים קטנים להוציא אותנו משמחת החיים, מהבאלאנס הנכון של ההסתכלות על החיים.

אבל כאן מגיע השלב השני. מה קורה לאדם שכל חייו לא מבין את גודל העסק, ומשקיע את כל האנרגיה שלו רק בצבירת המטבעות הקטנים והזמניים של העולם הזה? בשביל זה נתבונן במשל הבא, שממחיש את גודל הפספוס:

היה היה איש עסקים חריף, פקח ובעל חזון, שהקדיש את כל שנותיו הבוגרות – מגיל נעוריו ועד זקנה ושיבה – לבניית אימפריה כלכלית אדירה. הוא לא היה אדם עצלן, אלא אדם חרוץ בצורה בלתי רגילה. הוא עבד שש-עשרה שעות ביממה, לא החסיר אף יום עבודה, וצבר נכסים עצומים, שטרות, זהב ומניות.

בגלל הלחץ של העסק והרדיפה הבלתי פוסקת אחרי הממון והמעמד, הוא לא מצא זמן לשום דבר אחר. הוא מעולם לא ישב עם ילדיו לארוחת ערב, הוא פספס את השמחות המשפחתיות החשובות ביותר, והוא הזניח לחלוטין את בריאותו, את שלוות נפשו ואת עולמו הרוחני. בכל פעם שחבריו או בני משפחתו היו מציעים לו לעצור מעט, לנשום, להשקיע במשפחה, בחינוך הילדים, ברוחניות ובדברים האמיתיים שנותרים עם האדם לנצח, הוא היה מחייך אליהם בביטול ואומר: "עזבו אתכם משטויות, אתם פשוט לא מבינים בביזנס. עכשיו זה הזמן להשקיע בכל הכוח. אני בונה פה אימפריה שאי אפשר לערער אותה, אני תופס את החיים בשתי הידיים ומבטיח את העתיד שלי".

כל הונו, זיעתו ודמו הושקעו בקרן נאמנות סגורה וסודית, במטבע המקומי הרשמי של המדינה שבה חי. הוא ידע שבבוא היום, כשיפרוש, הקרן הזו תיפתח, והוא יוכל למשוך את כל המיליונים שצבר ולעבור לדירת המגורים הסופית, המפוארת והשלווה שחיכתה לו. במשך עשרות שנים הוא סבל, הצטמצם, נלחץ, וזנח את כל הערכים האנושיים והרוחניים – רק בשביל לראות את המספרים בקרן הזו צומחים עוד ועוד.

והנה, השנים עברו חלפו כהרף עין, והגיע יומו האחרון של אותו איש עסקים. הוא מצא את עצמו זקן, תשוש, על ערש דווי, כאשר שעתו האחרונה הגיעה לעבור מן העולם הזה אל העולם הבא. ברגע ההוא, נשמתו עומדת לעבור את השער, והוא מבקש להציג בגאווה את כל המניות, השטרות והנכסים שהוא צבר בזיעה ובדם במשך שמונים שנה. הוא בטוח שבזכות ההון העצום הזה, יפתחו לו לרווחה את שערי המקום הבא ויעניקו לו את דירת המגורים המפוארת של הנצח.

אבל אז מביטים במסמכים שלו, ובמקום להתרשם, אומרים לו בצער עמוק: "אדוני... השטרות האלה... המטבע הגשמי הזה של העולם שאתה מגיע ממנו... הוא כבר מזמן לא חוקי כאן. במקום שאתה נמצא בו עכשיו, לא מכירים בשטרות של כבוד, כעסים, כסף, מעמד או יופי חולף. פה, המטבעות האלה שווים כקליפת השום. אי אפשר לקנות איתם שום זכות, שום שלווה ושום נצח"...

האיש חטף חושך בעיניו. הוא זעק בבכי מריר: "מה זאת אומרת?! השקעתי בזה את כל החיים שלי! חליתי בשביל זה, הפסדתי את הילדים שלי, לא ישנתי בלילות, ויתרתי על הנשמה שלי ועל כל דבר רוחני רק בשביל הנכס הזה".

הפכו את השקים שלו, פתחו את הארגזים, ופיזרו את כל השטרות והזהב על הרצפה. הם הראו לו שכל ערימות השטרות האלו נראות כעת כמו ניירות צבעוניים פשוטים, חסרי כל ערך, שאפילו ילד קטן לא היה משחק בהם. הזהב נראה פתאום כמו אבנים דהויות, והמניות נראו כמו דפים ריקים. הוא עמד שם לבדו, מביט בערימות של מה שחשב שהוא מפעל חייו, והבין שאין לו שום דרך להחזיר את הגלגל לאחור. תחושת הריקנות והפספוס שרפה לו את הנשמה. הוא הבין שכל דקה שהוא כעס, כל שעה שהוא רדף אחרי כבוד חולף, וכל שנה שהוא השקיע בצבירת חומר – היו בזבוז מוחלט. הוא הבין שחבל, פשוט חבל על כל שנייה ושנייה שהוא החמיץ, כשהוא יוצא מהעולם הזה בלי כלום בידיים.

זהו בדיוק היסוד שמובא ברבנו יונה ב"שערי תשובה" (שער ב, אות י). רבנו יונה מתאר את האנשים שמבלים את חייהם ברדיפה אחר תאוות העולם, היופי והחטאים, מבלי לחשוב על יום המחר ועל התכלית. הם מעריכים את החיים שלהם כמו "עסק של עט פשוט ב-$10", ולכן כל פסיק חומרי מציק להם ומוציא אותם מאיזון. הוא מביא עליהם את הפסוק מספר תהילים: "כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו" (תהילים מט, טו). וכך כותב רבנו יונה בלשונו: "ויש אנשים אשר לא ירגישו בעניין המות לעשות צדה לדרך ולתקן מעשיהם, ולא יעלו על לבם יום מותם עד בואו, והם נמשלים כבהמות... כצאן שתו נפשם לשאול כי לא ירגישו בעניין מותם עד בואו פתאום".

אותם אנשים בטוחים שהם "עושים חיים" כשהם רודפים אחרי תאוות, כעסים ושטויות, אך באמת הם חיים באשליה בהמית ומסרבים להתעורר אל גודל העסק. הם שוכחים שבסופו של דבר מגיע הסוף, ואז הגוף כלה, האדם מתפקח ומבין שהכל היה שטויות והבלים: "והרשע סובל בחטאיו ועולל לנפשו, נפש היקרה והעליונה... וכמה קשה הפרידה הזאת למי שלא הפריד תאוות העולם מנפשו עד אשר יפרידהו המות".

אם כן, כיצד הופכים את השנים שלנו לבעלות ערך אמיתי? איך מבינים את גודל העסק של החיים? מביא רבנו יונה את עצת חז"ל: "רצונך שלא תמות? מות עד שלא תמות! באור העניין, הרוצה שיהיה לו יום המות לחיי עד, ידבר אל לבו, אחרי אשר סופו לעזוב את האדמה ולהניח חפצי הגוף ובאחריתו ישטם ויטשם, יעזבם בחייו, ולא ישתמש באדמה רק לעבודת הבורא יתעלה".

האדם הגדול מבין שהחיים שלו הם לא עסק זול של $10, החיים הם עסק משמעותי, עסק יוקרה ענק של מיליונים! כשמבינים את זה, כל הקשיים והשטויות מסביב מתקטנים. פעם יש דברים שמכעיסים אותנו, דברים שקצת פוגעים בנו, או דברים שלא מסתדרים לנו כמו שרצינו. אבל אדם בר דעת אומר לעצמו: "שמע, זה כולה פרט קטן של $10 בתוך חיים גדולים, יקרים, יפים וחשובים של מיליונים. חבל לתת לפסיק קטן כזה להוריד אותי, להוציא אותי מאיזון או לגזול לי את שמחת החיים".

זהו בדיוק עומק השבח של שרה אמנו! שרה לא נתנה לשום דבר קטן להוציא אותה מהבאלאנס הנכון של החיים. היא הבינה כבר בחייה את מה שהרשע מבין רק במותו – שהיופי הגשמי, החטאים והזוטות של העולם הזה הם הבל לעומת גודל הנשמה.

כשהתורה אומרת "בת עשרים כבת שבע ליופי", הכוונה היא ששרה התייחסה ליופי של גיל עשרים בדיוק כמו שילדה בת שבע מתייחסת אליו – ללא שום תאוות חולפות, ללא אנוכיות וללא דאגות קטנוניות, אלא ככלי טהור וגדול לעבודת השם. היא חיה בתוך "עסק ענק" שבו לא מסתכלים על ההפרשים הקטנים של העולם הזה. היא השתמשה בחפצי הגוף אך ורק לעבודת הבורא.

לכן, אצל שרה אמנו לא שייך המושג "מיתה" במשמעות של כיליון, אובדן או קטיעה של עסק. כיוון שכל ימיה ושנותיה היו מחוברים באופן מוחלט לנצח ולעסק הגדול של הבורא, המוות לא הפסיק את חייה אלא רק שחרר את נפשה אל מקורה העליון.

וממילא, כפי שמסיים רבנו יונה בלשונו המוזהבת: "ואז יהיה לו יום המות לחיים שאין להם הפסק".

מכיוון ששרה ידעה להעריך את החיים, לא נתנה לשטויות להוריד אותה וחיה בתוך הביזנס הגדול של הנצח, קוראת התורה לפרשת פטירתה "חיי שרה" כי ביום מותה, היא לא הפסיקה לחיות, אלא רק עברה אל החיים האמיתיים, חיים שאין להם הפסק.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, ופירש רש"י הקדוש כולן שווים לטובה. ויש להתבונן בדברים, הרי תהפוכות רבות וקשיים עצומים עברו על שרה אמנו במשך ימי חייה, עד גיל תשעים שנה המתינה בציפייה דרוכה להיפקד בבן, ולפני כן נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, ועוד נדודים ונסיונות רבים עברו עליה, וכיצד אפוא ניתן לומר על שנים רוויות צער וייסורים כי כולן היו שווים לטובה?

אלא שחז"ל מלמדים אותנו יסוד עצום בהשקפת החיים, ששרה אמנו קיבלה את כל מאורעותיה באהבה מוחלטת, והזמנים הקשים והמאתגרים ביותר היו אצלה שווים לחלוטין לשנים הטובות והמבורכות. היא לא התרעמה מעולם על מידותיו של הבורא, אלא חיה בידיעה פנימית שהכל מאיתו יתברך, וממילא הכל טוב.

ומסופר על המשפיע הנודע רבי משה מידנר זצ"ל שהיה מרעיש את העולם בהזכירו את דברי רש"י הללו ומסביר בשם זקנו בעל יסוד העבודה מסלונים זי"ע, לשרה אמנו תמיד היה טוב, בכל מידה ומידה שהקדוש ברוך הוא מדד לה היא חיה בתחושה של טוב לי, מתוך דבקות ואמונה חזקה. ובדרך זו ביאר הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע את מאמר הגמרא במסכת ברכות דף ז' עמוד א', צדיק וטוב לו צדיק גמור, שפירוש הדבר הוא שמי שמגיע לדרגה שבה בכל מצב שבו הוא נמצא תמיד טוב לו והוא רואה את הכל כטוב ויפה, הרי זהו סימנו של צדיק גמור.

כבר קבעו חכמי האמת והקדמונים כי אין רע מוחלט בעולם כלל, ואף על פי שלעיתים נדמה לעיני בשר כאילו מתרחש רע, האמת היא שרב טוב צפון בתוכו פנימה ומעז יצא מתוק. חובתו של האדם בעולמו היא לנסות ולראות את הטוב השזור בכל דבר, ולהאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך מנהיג את עולמו במידת הרחמים וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כדאיתא בגמרא במסכת ברכות (ס.). לעיתים החסדים מגיעים באופן גלוי הנראה לעין ולעיתים הם מתלבשים בלבושים נסתרים הנראים כצרות, אך השווה שבהם הוא שכולם רחמים גמורים, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ככתוב בתהילים (קמה, ט).

הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל הראה פעם לתלמידיו דף לבן שבמרכזו נקודה שחורה קטנה ושאלם מה אתם רואים על הדף, וענו כולם כאחד נקודה שחורה אנו רואים. נענה הרב דסלר בחכמה ואמר להם, ראו נא, כולכם התמקדתם בנקודה השחורה הקטנה ואף אחד מכם לא ציין את הדף הלבן העצום המקיף אותה, ודעו כי זהו טבעם של בני אדם לראות רק את הנקודה השחורה ואת הרע, אף שאינו אלא נקודה קטנה שבקטנות לעומת הלבן השולט בכל הדף. ודרך הישר היא להביט על החיים מתוך הסתכלות על הדף הלבן ולהתבונן ברוב הטובה והחסד שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו בכל עת ושעה.

והרה"ק בעל אמרי חיים מוויז'ניץ זי"ע פירש בזה את הפיוט בר יוחאי נמשחת אשריך, שרבי שמעון בר יוחאי זכה להימשח ולהתברך במידה מיוחדת זו שכל ימיו היו בבחינת אשריך, וגם כאשר נרדף על ידי המלכות והוצרך להתחבא במערה צרה משך שנים ארוכות נאמר עליו מושב טוב ישבת במערות צורים שעמדת, שהמערה הפכה אצלו למושב טוב משום שהיה בבחינת אשריך וטוב לך.

לעומת זאת אדם שהוא רע עין הרואה תמיד רק חושך ומתמקד במה שאין לו, מתהלך כל חייו בהרגשת סבל ומחסור ונפשו הופכת מדוכדכת ואין חייו חיים. על כך שיבחו חז"ל את שרה אמנו שהייתה בעלת עין טובה וראתה רק את הטוב שבכל דבר, ועל כן העיד עליה אברהם בעלה גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה כדאיתא במשלי (לא, יב).

ודורשי רשומות רמזו רמז נפלא בפסוק וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (ו, ה), שסופי התיבות של מילים אלו "ר'ק ר'ע כ'ל היו'ם" יוצרים את השם עמלק, שעמלק הוא שורש הרע בעולם, ומובא בספרים כי כוחו הטמא מתבטא בכך שהוא מכניס בליבו של אדם את המחשבה שהכל רק רע ולא טוב. וזוהי עצת היצר לגרום לאדם לומר על כל עניניו ומקריו שהם רק לרע לו. ואת פגמו של עמלק אנו מוצאים בצורה בולטת אצל נכדו המן הרשע, אשר ליכא דידע לישנא בישא כוותיה כדאיתא בגמרא במסכת מגילה (יג:), והמן הסתכל אך ורק על הנקודה השחורה. הוא הגיע לפסגת הגדולה, היה משנה למלך אחשוורוש השולט על מאה ועשרים ושבע מדינות, כולם כרעו והשתחוו לפניו, עושר וכבוד היו בביתו, ואף על פי כן אדם אחד בודד, מרדכי היהודי, סירב להשתחוות לו, ודבר זה מירר את חייו של המן לחלוטין ולא מצא מנוח בנפשו עד שהפטיר ואמר וכל זה איננו שווה לי כפי שכתוב באסתר (ה, יג). ומשום שהתמקד במה שחסר לו ולא במה שיש לו, דבר זה הוביל לאובדנו המוחלט ותלייתו על העץ. ומחיית עמלק האמיתית היא למחוק את תפיסת החיים הזו ולהתמקד אך ורק בטוב.

ומסופר על אחד מנקיי הדעת שבירושלים הרה"צ רבי נטע ציינווירט זצ"ל שהיה רגיל לומר, בכך שאנו אומרים על כל דבר גם זו לטובה אנו מוחים את עמלק, שהמן אמר וכל זה איננו שווה לי ס'טויג איהם גאר נישט, ושום דבר לא מצא חן בעיניו, ואילו אנו אומרים אלץ טויגט, הכל טוב. גם זו לטובה שהכל טוב ויפה. ופעם אחת ביום הפורים כשהיה מבוסם כדין קרא רבי נטע בקול גדול ואמר, רוצים אנו להקים חבורה חדשה שתישא את השם חבורת ס'איז גוט שפירושו זה טוב, ותקנת החבורה תהיה אחת ויחידה לראות תמיד שהכל טוב, והיה אם יידמה לאחד מחברי החבורה שמשהו אינו טוב חלילה, יכריזו כל החבורה שלוש פעמים זה טוב, זה טוב, זה טוב, וממילא כבר יוטב לו.

ומובא במשמיע ישועה שבזה אפשר לבאר את מדרש חז"ל בבראשית רבה (נח, ג), ששאל רבי עקיבא את תלמידיהם כדי לעוררם, מה ראתה אסתר שתמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות, אלא תבוא אסתר בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות. ויש להבין באיזו זכות זכתה אסתר לנצח את המן ולמגר את כוחו של עמלק ולהכניעם, אלא שהמן ייצג את כוחו של עמלק שהיא ראיית החסר והרע והאמירה של וכל זה איננו שווה לי, וכדי לנצח כוח זה הוצרכה אסתר להשתמש בכוחה של זקנתה שרה אמנו אשר חייתה מאה ועשרים ושבע שנים שכולן היו שוות לטובה, שאצל שרה הכל היה טוב ובזכות עין טובה זו ניצחה אסתר את כוחו השלילי של המן. וזהו חלק בלתי נפרד מתורתו של רבי עקיבא עצמו שהיה רגיל להנחיל לתלמידיו את היסוד הגדול כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

נשתף אתכם בסיפור, ואני משנה את השמות כי לא שאלתי רשות מבעלי המעשה. מעשה בחסיד ירא שמים, ר' משה שמו, שהיה ממונה על המטבח והכיבוד בבית המדרש הגדול בליל הושענא רבה. הקהל הקדוש עמד וגרס משנה תורה בעיצומו של לילה, והגיע הזמן להגיש לאברכים העייפים תה חם ומהביל כדי להשיב את הנפש ולחזק את הלומדים. ר' משה הכין מגש גדול עמוס בכוסות מלאות בתה רותח ומתוק, וניוט את דרכו בדוחק שבין הספסלים. לפתע, באחד המעברים, נקלע בדרכו אברך שפתח את הספר בתנועה מהירה, ובשבריר של שנייה המגש כולו התהפך, ועשרות כוסות תה מתוק נשפכו היישר על השטריימל המפואר של המשגיח, שעמד שם באותה שעה. המים והסוכר נספגו מיד בפרווה היקרה, והשטריימל ניזוק קשות. ר' משה נבהל עד עומק נפשו, פניו החליפו צבעים, והוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד הוא נקלע לבושה נוראה וכיצד שמו הטוב נפגע בתוך בית המדרש. אך באותו רגע, המשגיח שהיה בעל עין טובה מופלאה, הסיר את השטריימל הספוג, הביט בר' משה הרועד, ופניו אורו בחיוך רחב. הוא נענה ואמר בקול רם לכל הנוכחים: "ר' משה היקר, תמיד ידענו שהתה שאתה מכין לחסידים הוא מתוק, אך כעת זכינו לראות בחוש כיצד הוא מסוגל להמתיק גם את הדינים של הושענא רבה בצורה היסודית ביותר, הנה הפכת לי את השטריימל ל'שטריימל מתוק', ויהיה זה לנו לסימן מובהק לשנה טובה ומתוקה". באותו רגע, במקום לכער את המצב ולהפוך אותו למחלוקת או לעגמת נפש, הכול השתנה לטובה בזכות אותה עין טובה. הבושה הפכה למליצת חסידים משמחת וסימן ברכה, וברגע שהסתכלו אחרת על כל התמונה – הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר מתוך שלום וחדווה.

והרי זה ממש כפי שמצינו בפרשת המרגלים (במדבר יג), ששנים עשר אנשים הלכו יחד לתור את הארץ, ורובם ראו רק שחורות, כי עז העם וארץ אוכלת יושביה היא בראותם שהתושבים מקברים את מתיהם בכל מקום וראו נפילים ובני ענק, ולעומתם יהושע בן נון וכלב בן יפונה היו טובי עין והבינו כי הקדוש ברוך הוא עשה להם טובה עצומה בכך שהעסיק את יושבי הארץ באבלם כדי לטרדם ולא ישימו לב למרגלים, וראו את שבחה של הארץ ואת פריה המופלא והכריזו טובה הארץ מאד מאד.

ומשום כך זכה יהושע לקבל את האות י' שנוספה לשמו כמבואר ברש"י במדבר (יג, טז), אות שנלקחה משמה של שרה אמנו כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין (קז.). יהושע התנהג במידתה של שרה, במידת העין הטובה הרואה כי הכל שווה לטובה ושמח בכל אשר עשה השם.

ובתניא באיגרת הקודש (פרק יא) מובא בעניין זה כי אין רע יורד מלמעלה, ועל כן צריך האדם לראות את עצמו ואת מצבו תמיד כאילו הוא נמצא בעולם שכולו טוב, ועל ידי יוכל לההמשיך גם את הטוב הנראה והנגלה, ומסיים שם "ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי".

וכדי לחיות באמונה כזו צריך האדם להשריש בנפשו את הידיעה העמוקה כי לא מגיע לו כלום וממילא לעולם לא יחסר לו דבר. והרה"ק רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם זי"ע האדמו"ר מסטראפקוב סיפר כי כאשר נתקבל לשמש כרב בעיר בערעגסאז הלך לקבל ברכה והדרכה מזקנו הרה"ק רבי אברהם שלום מסטראפקוב זי"ע, וזקנו סיפר לו סיפור נפלא שהיה לו למורה דרך איך להתנהג כרב, שהרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע היה שרוי תמיד בשמחה וטוב לבב ומעולם לא הרגיש חסרון מאומה מעניני העולם הזה. בעירו התגורר יהודי תלמיד חכם וירא שמיים שהיה דיין בעיר אך הוא היה שרוי תמיד בעצבות ודכדוך משום שמוצא היה מידי פעם עניינים שהעיקו על רוחו וגרמו לו עגמת נפש.

פעם אחת ניגש דיין זה אל הרבי רבי זושא ושאלו, יגיד לי כבוד תורתו למה כבודכם תמיד בשמחה ואילו אני מדוכא ועצוב, והשיב לו הרבי רבי זושא, הנה בודאי זוכר אתה שלפני זמן לא רב השיא הגביר של העיירה את בנו וקרא לכל אנשי העיר לבוא לחתונה, והעשיר רשם על פתק את שמות המוזמנים ונתנו למשמש כדי שיזמינם. כאשר בא המשמש לביתך בטח חשבת בליבך שמצד כבוד תורתך ראוי ששמך יופיע ראשון בפתק, והנה כשהבטת בפתק ראית ששמך נמצא הרביעי או החמישי, והאמת היא שבעל השמחה לא חשב כלל להקטין את כבודך בזה ולהמעיט מערככם אלא שגגה היתה מבלי כוונת זדון, ואולם בעבורכם היה בכך די כדי לגרום לכם עגמת נפש מרובה. אירח כך כשהגיע זמן השמחה חשבתם שאין לפי כבודכם להיות הראשון מן הקרואים ואיחרתם קצת, וכשבא כבודו לשמחה כבר היה החדר מלא וכל שלחן המזרח היה מיושב כבר, ולא היה מקום להושיבכם במקום הראוי לפי כבוד תורתו ויהיה לך צער בעמדך נבוך בלי שמישהו יכבד אותך לשבת. וגם בעל השמחה בהיותו טרוד לרוץ הנה והנה לא הרגיש כלל כשבאתם לשמחה על כן הוכרח כבוד תורתו לעמוד זמן מה מתוך עגמת נפש. סוף סוף הבחין בעל הבית בכבוד תורתו וציוה לפנות מקום מכובד אבל בקושי מצא בתוך ההמון מקום להושיב את כבודו ונאלץ להושיבכם במקום שאינו מכובד כל כך וממילא שוב היה לכבודו עגמת נפש. אירח כך כשחילקו מנות אכילה ושתיה היה גם כן שלא לפי כבודו כיון שלא ישבת על המקום הראוי והמשמשים רגילים לחלק את המנות היפות ליושבים ראשונה ולזלזל ביושבים אחר כך וממילא שוב היה לכבודו עגמת נפש. בכיבודים חשב כבודו מי לנו גדול ממני לכבדני בכיבוד פלוני אבל הבעל הבית יש לו תמיד חשבונות משלו וכיבד את כבודו לפי דעתו אבל לא לפי מה שכבודו העריך את עצמו וממילא היה לך עגמת נפש מזה. כשבא בעל השמחה לחלק מעות חשב כבודו שבודאי יקבל סכום הגון כראוי לו לכבוד תורתו אבל הבעל הבית בעשותו חשבון לכמה בני אדם יש לו לתת מעות נפל בגורל כבודו סכום פעוט ויהיה לך עגמת נפש מזה. אם כן אין פלא אם כבוד תורתו יצא ובא לו לביתו בלב קרוע ומורתח מלא צער ועגמת נפש. ואילו אני יודע בעצמי שאין בי לא תורה ולא חכמה ואני באמת הבזוי והשפל מכל אנשי עירי ולא היו לי ציפיות כלל על כן חשבתי שבודאי הבעל שמחה לא יקרא לי כלל, ובכן כאשר בא המשמש והזמין אותי לחתונה נתמלא לבי שמחה, ומובן שנזדרזתי ללכת רבע שעה לפני זמן השמחה כי ידעתי שבאם אאחר לא יהיה לי מקום לשבת על יד השלחן.

ואכן התיישבתי בסוף השולחן במקום המיועד לאדם פשוט כמוני, והנה כאשר נכנס בעל הבית אל האולם קיבל את פני בסבר פנים יפות ושח לי דברי חיבה ורעות. לא זו בלבד אלא שביקש ממני לעלות ולשבת במקום מכובד יותר למעלה השולחן, ומיד נתמלא ליבי שמחה עצומה שהרי זכיתי לכבוד גדול בהרבה מכפי הראוי לי. לאחר מכן כשהגישו את המאכלים זכיתי למנה יפה ומשובחת מן הראוי לי ושוב שמחתי כי הדבר עלה על כל ציפיותיי. כך היה גם בסדר הכיבודים וכשהגיע הזמן לחלק מתנת ממון חשבתי בליבי הרי יש כאן נכבדים רבים שמגיעה להם תמיכה הגונה ואם כן לבטח לא יישאר עבורי אלא פרוטות קטנות, אך לתדהמתי העניק לי בעל שמחה סכום יפה ומכובד ביותר.

נמצא שכל אותה העת הייתי נתון בתוך שרשרת של הפתעות לטובה אשר הסבו לי קורת רוח מרובה, וחזרתי לביתי מלא שמחה וישבתי ללמוד ולומר תהילים מתוך שמחה ורוחב לב בתהילה ושבח לבורא עולם יתברך שמו שריחם על שפל אנשים כמוני. וסיים הרבי רבי זושא את דבריו, אם כן אם רצונכם להיות שרויים בשמחה תמיד התנהגו כמוני, תבינו שאין מגיע לכם כלום מצד עצמכם ואינכם ראויים למאומה וממילא כל טובה שתגלגל לידכם תהיה בעיניכם לשמחה עצומה. וסיים מרן הדברי שלום מסטראפקוב את דבריו לנכדו, דע בני כי הוריתי לך בזה עיקר גדול ועצום בעבודת השם יתברך ודא ביה כולא ביה כדאיתא בזוהר הקדוש (חלק ג' דף רצו עמוד ב'), הנהג את כל דרכיך בענווה ובשפלות ועל ידי זה מעשיך יקרבוך למצוא חן בעיני אלוקים ואדם וטוב לך כל הימים והשם יתברך ישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיך מעתה ועד עולם.

ועל פי יסוד זה ביאר ב'משמיע ישועה' את הפסוק במגילת איכה (ב, טו), הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש כל הארץ, שבירושלים לא היה שולט העצב כלל. והעניין יובן על פי דברי המשנה במסכת אבות פרק ה משנה ה המונה את הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש וביניהם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים. וכיון שלא אמר אדם צר לי המקום אות היא שלא פיתחו ציפיות מוגזמות ולא המתינו למותרות, הם לא חוו אכזבה ממה שאין להם אלא שמחו שמחה שלמה במה שיש להם וממילא הייתה ירושלים מקור הבטחה למשוש כל הארץ. ומי ששמח בחלקו ואינו מצפה לדבר אינו נצרך לבריות, ואדם כזה אינו טועם טעם צער ועגמת נפש לעולם והוא שרוי בשמחה תמידית שהרי מעולם לא חסר לו דבר. ואין איש בעולם שיכול להרע לו על ידי שלא ייתן לו פרס או כבוד או שייקח ממנו איזה דבר שהרי הוא אינו זקוק להם כלל.

ומעשה סיפר הגאון רבי חנוך העניך פדווא זצ"ל גאב"ד לונדון בספרו הליכות חנוך בשמו של מרן הרה"ק מסאטמאר זי"ע, שבתחילת בואו לארצות הברית כשיסד את מוסדות התורה והחינוך נכנסו אליו כמה מאנשי ביתו וביקשוהו שירפה קצת ממלחמתו נגד הציונים שכן המוסדות מפסידים מזה ממון רב, והשיב להם הרבי מסאטמאר במשל חכם, אדם אחד סבל ממחלה משונה שמתוך שינה היה נופל ממיטתו ארצה והדבר גרם לו לחבלות קשות וכואבות, הלך אל רופא חכם לבקש ממנו תרופה ואמר לו הרופא אתן לך תרופות לרפאותך אולם התנאי הראשון וההכרחי לרפואתך הוא שתישן על הארץ שכן מי ששוכב על הארץ שוב אין לו לאן ליפול. והוסיף הרבי ואמר אני כבר סידרתי את מיטתי על הארץ אינני מחזיק מעצמי כלום וממילא אין לי מה להפסיד ולאן ליפול. ובדרך זו פירשו צדיקים את הפסוק בתהילים (לז, ג-ד), שכן ארץ ורעה אמונה והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, שאם האדם הוא בבחינת שכן ארץ שמשים עצמו כעפר ושוכב על הארץ מבלי לטפח גאווה ובוטח בהשם יתברך בבחינת ורעה אמונה אזי מובטח לו והתענג על ה' שיהיה שרוי תמיד בשמחה ותענוג וממילא ויתן לך משאלות לבך.

ויסוד זה האיר את כל ימי חייו של דוד מלך ישראל, והנה תלאות וצרות רבות ועצומות עברו עליו, אביו גירשו מביתו, אחיו חשבוהו לזר, וכלל ישראל סברו כי אסור הוא לבוא בקהל, שאול המלך רדף אחריו להורגו, דואג האדומי השמיץ אותו, ואחיתופל קשר קשר עם אבשלום ועם המורדים בו. ולמרות כל הרדיפות והייסורים זעק דוד המלך בתהילים (קלט, כג-כד), חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי, שדוד המלך מעיד על עצמו כי מעולם לא שלט בו העצב והיה שרוי בחדווה מתמדת. והמפתח לכך טמון בענוותנותו היתרה כפי שהעיד על עצמו בתהילים (כב, ז), ואנכי תולעת ולא איש, שמי שרואה עצמו כתולעת אינו מצפה לכבוד או לגדולה מבני אדם ולכן שום פגיעה חיצונית לא יכלה להשבית את שמחתו הפנימית. ובזה נבין את שנאמר באברהם אבינו וה' ברך את אברהם בכל (כד, א), שתמיד היה לו הכל ולא חסר לו מאומה, ומידה זו של הסתפקות במה שיש לו ליוותה אותו בכל ימי חייו. אפילו בשעה שנאלץ לגלות ממקום למקום לבקש אוכל להשיב נפשו מחמת הרעב היה שרוי בשמחה ובחדווה, וכמו שנאמר גם בשרה שכל שנותיה היו שוות לטובה. והאופן שבו הגיעו אבות העולם למדרגה עילאית זו היה מתוך רוב ענוותנותם, שרק אדם שיכול לומר בלב שלם כפי שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר (יח, כז), מסוגל להכיר בכל מצב ובכל זמן כי השם ברכו בכל, והוא מבין שאיש אינו חייב לו דבר ואינו נושא עיניו לשולחנם של אחרים, וזוהי דרכם של אבות העולם וממנה נלמד ונקח דרך לעבודת השם באמונה ובשמחה תמידית.