ויאמר ה' אלוקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם (כד, יב)

אם נתבונן בתפילתו של אליעזר, נראה דבר פלא: הוא עומד ליד הבאר ומפרט את כל תוכנית הפעולה לפרטי פרטים – הנערה שתצא ותאמר "השקיני נא" ו"גם לגמליך אשאב" עד הסימן המדויק ביותר.

ועולה השאלה הגדולה: למה צריך כל כך הרבה פירוט? האם הקב"ה אינו יודע את הכל לבדו? הלא הוא בוחן כליות ולב. האם תפילה צריכה להיות כמו "רשימת קניות" מדוקדקת, או שעדיף לעמוד לפני הקב"ה בקצרה ובמילים כלולות?

הרה"צ רבי משה מידנר זי"ע היה נוהג להביא מדרש מופלא (מדרש אסתר רבה, על הפסוק "פתשגן הכתב"). מעשה בגוי ויהודי שהלכו יחד בדרך. מרוב טורח הדרך, כאבו קרסוליו של היהודי והוא התפלל מתוך כאב" הלוואי שיזדמן לי חמור שארכב עליו". באותה שעה ממש, דרך פלא, המליטה חמורתו של הגוי עייר קטן. הגוי ראה זאת, מיד תפס את היהודי באונס, והרכיב אותו על כתפו שלו תחת החמור... אמר היהודי באנחה "אכן, נשמעה תפילתי – אבל אנוכי, לא התפללתי כהוגן".

שאל רבי משה שאלת תם: מדוע נענש היהודי ענישה כזו? מה היה לא בסדר בתפילה שלו?

והסביר רבי משה: כשאדם מתפלל אל הקב"ה, צריך לדעת איך מדברים. האם אתה מדבר כמו פקיד זר המדבר אל המלך ביראה מרוחקת ובחוסר נעימות, או שאתה מדבר כמו בן המבקש מאביו? כשהבן מבקש מאבא שלו דבר מה, הוא לא מדבר ברמזים עקלקלים ולא מדבר בלשון סתומה. הוא ניגש אליו בטבעיות ואומר "עייף אנכי, אבא! חם לי, קשה לי, הב לי חמור שארכב עליו". הוא מדבר בגלויות, בלי בושה ובלי חשבונות, כי הוא יודע שאבא אוהב אותו ורוצה לתת לו.

אמר רבי משה לרבי העשיל מקרינקי הי"ד, סגולה נפלאה "דע לך, אחי רחימא, שאם יארע לך משהו מעיק על הלב, אם יש לך בקשה כלשהי – אל תסתפק ברמזים מעורפלים. אמור תחילה שני מזמורי תהילים, ולאחר מכן תפרט לפניו יתברך את משאלות ליבך בפה מלא, ללא גימגומים, כמו בן המדבר אל אביו".

את הרעיון הזה המחיש רבי משה במשל: דמיין לעצמך ילד קטן שקיבל ציון "מאה" במבחן. המלמד שלו בחדר מרוצה ממנו מאד, ואומר לו "אחר הצהריים תבוא איתי ונקנה לך מכונית בחנות הצעצועים". מגיע הילד עם המלמד אל החנות. הוא עומד שם בפינה בביישנות גדולה, ידיו שלובות, בקושי מעז להסתכל על הצעצועים, ובוודאי שאינו מעז לבקש דבר. מדוע? כי הוא מרגיש את המרחק והיראה שיש בינו לבין המורה.

לעומת זאת, קח מציאות אחרת: אותו ילד בדיוק, אבל הפעם הוא משחק בבית "גנב" את האפיקומן בליל הסדר, ואבא שלו הבטיח לו מתנה גדולה. הולכים יחד לאותה חנות צעצועים בדיוק – אבל איזו השתנות. הילד מקפץ ושמח, רץ ממוצר למוצר וקורא בקול "אבא, את זה אני רוצה! ובעצם לא, דווקא את זה! אבא, תראה כמה זה יפה".

מדוע שם הוא מרשה לעצמו לדבר כך, והלוא זו אותה חנות, אותה מכונית ואותו הילד עצמו? ההבדל היחיד נעוץ ברגש הקרבה. מול המורה יש מרחק; מול האבא יש אהבה פתוחה.

הקב"ה אומר לכל אחד מאיתנו "דבר איתי פתוח! דבר איתי כמו בן, ואני אענה לך כמו אבא. אבל אם תדבר איתי כמו תלמיד מרוחק – אני אענה לך כמו מורה". זו הסיבה שיעקב אבינו, כשעמד מול עשיו הרשע, פירט בתפילתו עד הסוף ואמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" כי הוא ידע שככל שהתפילה ברורה, מפורטת ונובעת מקשר של בן לאב, כך היא מתקבלת בשמים ברצון. וכך בדיוק עשה אליעזר עבד אברהם ליד הבאר.

אבל כדי לזכות להגיע למדרגה כזו של דיבור פתוח וקשר אמיתי עם הבורא, יש מכשול שצריך לעבור. רבי משה מידנר זצ"ל היה רגיל להביא לגבי ברכות קריאת שמע בשחרית, בנוסחאות שבהן אנו אומרים בתחילה "אהבת עולם" או "אהבה רבה". וביאר רבי משה 'אהבת עולם' מעכבת את ה'אהבה רבה' מה הכוונה? כל עוד האדם שקוע כולו בתוך התאוות והטרדות של "עולם" זה – כלומר ברוחניות שטוחה וגשמית של העולם – הוא מרחק שנות אור מהקדוש ברוך הוא. אי אפשר להתקרב אל ה' באמת כל עוד האדם כבול לגשמיות. לכן, האדם צריך קודם כל להתנתק מעט מן הגשמיות, להתעלות בשיעור "טפח מעל גבי הקרקע", וכפי שמובא במדרש שהובא בתוספות "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו". רק כשהאדם משחרר את האחיזה המדומיינת בענייני העולם הזה, הוא זוכה להיכנס ל"אהבה רבה" אמיתית.

ביאר רבי משה מידנר על פסוק בפרשת בשלח "זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו". מה ההבדל בין מי שאומר "זה א-לי" לבין מי שאומר "אלוקי אבי"?

אדם שאומר "זה ק-לי" כלומר הוא מקבל על עצמו את אלוקותו של הקב"ה באופן אישי, מתוך עבודה פנימית והתבטלות אמיתית שלו– על כך משיב הקב"ה "ואנוהו" שפירושו מלשון נוה ודירה: הקב"ה חפץ לגור אצלו ולשכון בתוך ליבו ממש.

אבל אדם שאינו עובד את ד' אלא סומך רק על ה"יחוס" של אבותיו ואומר רק "אלוקי אבי" – כלומר "אלוקים של אבא שלי, של סבא שלי" – מבלי לעשות כלום בעצמו, אז התוצאה היא "וארוממנהו" שהקב"ה מתרומם ומתרחק ממנו, כי אין כאן שום קשר אמיתי.

פעם אחת הלך רבי משה מידנר בדרך ברגל, באמצע הילוכו חלפה על פניו עגלה נוסעת, בעל העגלה עצר, והפציר ברבי משה בכל לשון של בקשה שיעלה אל העגלה ויסע עימו כדי להקל עליו את הדרך. רבי משה סירב בנימוס ואמר שהוא יכול להלך ברגליו. בעל העגלה לא וויתר, המשיך והתחנן שוב ושוב, עד שרבי משה שאל אותו בתמיהה "מפני מה אתה מתאמץ כל כך להעלות אותה לעגלתך"? השיב לו בעל העגלה תשובה שמילאה את ליבו של רבי משה התרגשות "במו אוזני שמעתי מהרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, שיום שיהודי אינו עושה בו טובה ליהודי אחר, אינו נחשב כלל כיום בחיי היהודי! ומאחר שעדיין לא עשיתי היום אפילו טובה אחת ליהודי, על כן אני מתחנן אליך שתעשה עמדי חסד – ותן לי זכות לעשות טובה ולגמול עמך חסד בעגלתי". זהו בדיוק הלקח: החיים שלנו אינם נמדדים רק בימים שחלפו, אלא במידת החסד, בתפילה החמה שבה אנו פותחים את לבנו לפני האב שבשמים כבנים המדברים אל אביהם, ובאהבת הזולת שמאירה כל רגע ורגע בחיינו.