ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

כתב מרן בעל ה'חזון איש' זיע"א באגרותיו הקדושות (חלק א, איגרת לז): "כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר את אור האורות של האמת". מילים אלו טומנות בחובן תובנה פשוטה אך משנת חיים: מכיוון שאת המסלול שנגזר עלינו מלמעלה ממילא לא נוכל לשנות, הרי שמי שנושא את עיניו אל האמת ומבין שהכל מנוהל בהשגחה מדויקת, מסיר מעצמו כל שמץ של עצבות ועובר את דרכו בחיוך ובשמחה פנימית.

זוהי גם חובתו של יהודי, כפי שקובעת המשנה במסכת ברכות (פרק ט, משנה ה): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". רעיון זה רמוז להפליא בלשון המילה חיו"ך, המורכבת מראשי התיבות חייך יסורים ומכאובים כל ימי. אולם, כאשר הופכים את החיוך לשמייכ"ל (חיוך באידיש), מתגלה המבט האמוני הטהור: שוים מכאובים יסורים כולם לטובה, או: שיקבל מאהבה יסורים כולם לטובה. קבלת הדין באהבה ובשמחה אינה רק גבורה נפשית, היא הכוח המאפשר לאדם להתעלות מעל תלאות העולם הזה.

את הענין הזה אנו מוצאים בפתח פרשתנו, בסיפור פטירתה של שרה אמנו. המדרש הידוע שמביא רש"י על הפסוק "שני חיי שרה" מנסח זאת במילים קצרות ומטלטלות "כולן שוין לטובה". ויש לתמוה: כיצד ניתן לומר על חיים רצופי קשיים, נדודים מפרכים, עקרות ממושכת וחטיפות כואבות לבית פרעה ואבימלך שהיו "שוין לטובה"? אלא שזהו בדיוק כוחה של שרה: היא קיבלה כל ניסיון וניסיון באמונה תמימה ובשמחה, ובכך הפכה את כל שנותיה למסכת אחת של טוב וקדושה.

מדרש חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק לא) מספר כיצד בא השטן אל שרה וסיפר לה על עקדת יצחק, וכששמעה זאת "פרחה נשמתה ומתה". אולם הספרים הקדושים (ובהם ה'קדושת לוי' ועוד) מבארים: שרה לא נפטרה מתוך בהלה או צער חלילה, אלא מתוך זיקוק של שמחה עילאית. כששמעה שבנה זכה להגיע לשיא השלמות של מסירות נפש עבור הקדוש ברוך הוא, התמלאה נשמתה באושר כה עצום ומרומם, עד שבשמיים רעשה הארץ לקבל נשמה טהורה שנפרדה מן העולם מתוך גדלות רוח שכזו.

להבנת השמחה הזו, נתבונן במשל קצר: שני סוחרים גרו בשכנות, ושניהם עמלו קשות כל חייהם באותה המלאכה בדיוק כדי לפרנס את ביתם. הסוחר הראשון היה שב לביתו מדי ערב כשהוא זועף ומותש, ומטיח בפני בני משפחתו את קשיי היום, האכזבות והעמל המפרך. הסוחר השני, לעומתו, היה נכנס אל ביתו בפנים קורנות, מניח את מעותיו על השולחן בשמחה, ומספר לבניו על הסיפוק שבפרנסה ישרה ועל חסדי השם המלווים אותו בכל צעד. לימים, כשגדלו הבנים, ברחו בניו של הסוחר הראשון מאותה המלאכה כמפני אש; ואילו בניו של הסוחר השני בחרו בה בגאווה והמשיכו בנאמנות את דרך אביהם.

והנמשל ברור: המשכיות הילדים באותו הנתיב אינה תלויה בקושי המלאכה, אלא באטמוספירה שמקרינים ההורים בבית. הורה המקרין סיפוק, ערך ושמחה בעשייתו, ינחיל את התשוקה הזו גם לדורות הבאים. נכונותם של הבנים לצעוד באותה הדרך היא העדות המובהקת ביותר לכך שההורים החדירו בהם מטען חיובי.

גדולי דורנו המחישו יסוד זה הלכה למעשה, כפי שמסופר על מרן בעל ה'חפץ חיים' זכר צדיק לברכה: בנו הצעיר של ה'חפץ חיים' החליט להקדיש את כל חייו אך ורק ללימוד התורה מתוך דוחק ועוני עצום. כאשר תהו אנשים בפני ה'חפץ חיים' כיצד הסכים הבן לקבל על עצמו חיי צער ומחסור שכאלו, השיב להם הצדיק בענווה: "בכל ליל שבת, כשהייתי חוזר מבית הכנסת, הייתי שר 'שלום עליכם' ורוקד בשמחה עצומה בבית. הילדים שלי ראו אבא שאין לו פרוטה לפורטה, אבל הוא האדם המאושר ביותר עלי אדמות בזכות התורה והמצוות. כשהם ראו שזו השמחה האמיתית שלי, ממילא נולד בהם הרצון לחיות בדיוק את החיים האלו".

שרה ואברהם אמנו חיו חיים של מסירות נפש רצופת שמחה למען שמו יתברך, חיים שבהם "כולן שוין לטובה". כאשר שמעה שרה כי בנה יצחק צעד באותו נתיב בדיוק, ומתוך אותה נכונות מוחלטת למסירות נפש, היא התמלאה בסיפוק חינוכי אדיר. היא הבינה שזרעי האמונה והאהבה שנטעה בו הכו שורשים עמוקים, וכי הצליחה להעביר את "אור האורות של האמת" לדור הבא. מרוב שמחה ואושר על כך שזכתה לראות את פירות חינוכה מושלמים, פרחה נשמתה באהבה ובשמחה אל כיסא הכבוד.