חזקוני על ויקרא פרק יא

מעלת גרה מגזרת גרון לשון גרגרותיך פי׳ מעלה המאכל בגרגרת לאחר אכילתה. ד״א לשון מים המוגרים מעלה את המאכל והמשקה המוגרים למטה בבטן.

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה מאחר שאין להם אלא סימן אחד של טהרה כגון חזיר גמל ושפן וארנבת אבל אותה שאין להם שום סימן של טהרה לא הוזקק הכתוב להזהיר עליהם לפי שהם מאוסים ומתועבים אפילו לאומות.

ואת הארנבת יש אומרים שהיא מהדברים שלא ימצאו מהם זכרים וכן בת היענה ואין להשיב מכיענים במדבר לפי שהן נקבות כמו יעלים רחלים גמלים דובים עזים.

מבשרם לא תאכלו. מן הנהרגים שבכך לא יצאו מכלל נבלה.

ובנבלתם. של מתים עצמם.

[לא תגעו לאכלו].

שקץ הוא לכם שלא לעשות בהם סחורה.

כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא הזכיר שמות לדגים לפי שהן מכוסין מעין אדם.

הנשר איגיל״ה ועל שם שמביט מרחוק נקרא נשר, מגזרת אשורנו. הפרס אשקופל״ה ועל שם שפורש כנפיו נקרא כן מגזרת אפרוש כפי ויפרוש כפיו.העזניה אורפרי״ש ועל שם עזותה ועקשותה נקראת כך.

הדאה. וושטויי״ר מגזרת ידאה הנשר. וסימן דש חטין, פירש דאה נראית, בפ׳ שמיני.

האיה אמר רבי עקיבא נאמר כאן איה ונאמר להלן דיה מה דיה האמורה להלן עשה בה את הראה ברי״ש שבפרשת ראה וסימנך רר בשרו, מין איה, אף איה האמורה כאן עשה בה את הדאה בדל״ת מין איה. ועל שם שמנהגה לישב באיים נקראת איה.

ערב קורבי״ל מלשון ערב על שם שחרוריתו.

בת היענה בלע״ז אישטרוצ״ה ועל השם עניה ומרודה והספדה קרואה יענה כדאיתא מספד כתנים ואבל כבנות יענה ולא צריך לאסור האם היא היענה דממילא לא אכלי לה שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל. ורבותינו ז״ל דרשו מכאן שביצת עוף טמא אסורה.

התחמס ייא״י בלע״ז מגזרת חמס על שם גזל וחמס שבו.

השחף אשפמר״א וי״א מוייסו״ן מוליד שחפת.

הנץ. אישטויי״ר יש לו נוצה הרבה.

הכוס. סויאט״ה נכסה מעין אדם ושוכן במקום שאין בו ישוב.

השלך. קורמייאש״ה משליך ילדיו.

הינשוף. קבנ״ט עף בנשף.

התנשמת קלב״א שורי״ץ כל הרואה אותה ישתומם.

הקאת לא נתפרש שמו, מנהגו להקיא מאכלו.

הרחם פיא״ה מרחם על ילדיו.

החסידה. ציגוני״א עושה חסידות עם חברותיה כמו שפרש״י.

האנפה. היורו״ן בלע״ז תתאנף מהרה.

הדוכיפת. הרופ״א הודו כפות כמו שפירש״י.

העטלף גרו״ט עוף קטן עט ועף בלילה ואין לו עינים כדאמרינן בעלמא משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאורה.

אשר לו כרעים לא כתיב לו קרי.

הארבה לשון ריבוי.

הסלעם יושב בסלעים.

החרגל מתחרה ברגליו לנתר בהם.

החגב מלשון ויסתבל החגב מנתר בעגבותיו ובכרעיו.

וכל שרץ העוף לא כתיב בדגים ובעופות טומאת מגע רק שיקוץ לפי שעיקר יצירתה מן המים ולמים נחשבים וכן אמרו רבותינו כל אשר במים אין לו טומאה.

לכל הבהמה אשר היא וגו׳ כולם מטמאות במגע ובמשא ואפי׳ שחוטות כדאמר לעיל.

כל הנגע, יטמא להביא את הבהמה הטמאה שלא תהא שחיטתה מטהרת.

והנשא את נבלתם מסיט ממקומו אעפ״י שלא נגע ובתרגום ירושלמי מתרגמינן נושא מסיט.

על הארץ להוציא את שבים.

החלד ביליט״א, ד״א מושטי״ל. העכבר רט״ו בלע״ז.

הצב פרווייט״א.

האנקה הריצו״ן.

הכח לא נתפרש לי.

הלטאה לוויראד״ה. החמט לימצ״ו.

התנשמת טלפ״ה.

כל הנגע בהם נבלת שרץ טמא מטמאה בכעדשה שכן חומט תחלת ברייתו כעדשה.

מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ להוציא את שאינו מטלטלו במילואו. או שק טווי וארוג ולא משיחות וחבלים.

או שק טווי וארוג ולא משיחות וחבלים.

אשר יעשה מלאכה בהם ולא תשמיש כסוי שאין עושין בתוכו כלום.

במים יובא כולו כאחת מה טהרה האמורה אצל ביאת שמש כולה כאחת אף טהרה האמורה כאן כולה כאחת.

אשר יפל מהם באחת מהם דוגמא ויקבר בערי הגלעד באחת מערי. אל תוכו פרש״י אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו והטעם הואיל ואין לו טהרה אלא שבירה חסה התורה להפסדו שלא יטמא מגבו כדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. הא יש צמיד פתיל עליו טהור דאי מטמא מגבו כל היום יהא טעון שבירה ושוב אין לו תקנה.

ואתו תשברו לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדאי ועוד שדמיו קלים ואין בו חסרון כיס רק מעט.

אשר יבוא עליו מים יטמא לא הזקיק הכתוב טומאה למיני אוכלין ומשקין וזרעים עד שיתקנם לצורך מאכל ונתינת מים הוא תחלת תקונם. ועיקר חשיבותם לצורך אכילה וכל משקה אי כל משקה יכול שאני מרבה מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות תלמוד לומר מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי ומוצא אני מי תותים ומי רמונים ושאר כל מי מיני פירות שיש להם שם לווי.

בכל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש אף אני מביא את שהם תלושים מן הקרקע ומוצא אני את שבבורות ובשיחין ובמערות שאינן תלושין.

תנור ללחם.

וכירים לבשר.

וטמאים יהיו לכם לרבות אנשים ונשים וטף.

אשר יזרע אשר ישרש בקרקע ללמד על זרעים טמאים שנזרעו והשרישו שהם טהורים.

ונפל מנבלתם ולא מן העצמות והשינים והצפרנים והשער שלהם.

וכי ימות מן הבהמה דוקא מתה אבל שחוטה טהורה אפי׳ טרפה.

אשר היא כתיב ביו״ד.

והאכל מנבלתה, והנשא את נבלתה דין אחד לשניהם זה נושא בחוץ וזה נושא בפנים. אין לומר לישתוק קרא מיכבס בגדיו קמא ולימא הכי והאוכל את נבלתה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב, הואיל והאוכל בא ליתן שעור לנוגע ולנושא כמו שפרש״י הוזקק הכתוב לפרש כל דין ודין בפני עצמו.

ונטמתם בם חסר אל״ף דוגמא מחטו לי עגלות צב מרשית השנה לא יהל שם ערבי ותזרני חיל למלחמה. וי״א שהוא מגזרת ונטמינו בעיניכם פי׳ כאדם שאין בו דעת.

כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים ע״מ שתקבלו מצותי. להית לכם לאלקים ולפיכך והייתם קדשים אפי׳ בע״כ.

להית לכם לאלהים בעל כרחכם.

זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים הטיל הכתוב עוף בין בהמה לרמש המים, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה לחייבו בשני סימנים אי אפשר שהרי הוקש לדגים הא כיצד הכשרו בסימן אחד.

ולכל נפש השרצת למ״ד יתירה כמו לכל כליו תעשה נחשת.

בין הטמא ובין הטהר בבהמה ובשרץ המים ובעוף. אחר שפי׳ לך הללו פי׳ לך דין חיה ואח״כ דין היולדת וצרעת באדם ובבגד וכו׳ שבכולם שייכא טומאה.

ובין החיה הנאכלת פרש״י בין שנולדו לה סימני טרפה וכשרה כגון ששחט הקנה ונקבה הריאה קודם שחיטת הושט, והיינו סימני טרפה [שנקבה הריאה] וכשרה משום דחיי ריאה תלוין בקנה. בין שנולדו לה סימני טרפה ופסולה כגון שניקבה הריאה קודם ששחט את הקנה והכי איתא במסכת חולין.

ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה. שלימא סדרא דפרשת שמיני