ויקרא יא, מג

אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתן:

ונטמתם בם. אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה:

לָא תְשַׁקְצוּ יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן וְתִסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן

לָא תְשַׁקְצוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִיחֲשָׁא דִרְחֵישׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן דִילְמָא תִּסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן

אל תשקצו את נפשותיכם. להיות׳ מטונפות ומגואלות.

ולא תטמאו בהם כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל:

ונטמתם בם. חסר אל״ף כמו מראשית בלי אלף השנה ויש אומרים שהם שני שרשים והעד נטמינו בעיניכם וטעמו כאדם שאין לו דעת:

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם. אל תטמאו בהם באופן שתהיו טמאים ומטומטמים בם, וזה יקרה באכילתם. כי אמנם בהיותי אלהיכם חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה:

בכל השרץ השורץ. לא אמר על הארץ כמו בראשונים, שאלו אמר כן היה במשמע שלא יהיה משקץ נפשו כי אם בשרץ הארץ דוקא, ודבר ידוע כי עכבר שני מינין אחד ביבשה ואחד בים, וכן בשאר השרצים שלא ידענו, ועל כן אמר בכל השרץ השורץ, כלומר אפילו בשרץ הים, כי האוכלו הוא משקץ נפשו ומטמא עצמו, ולכך הזהיר שלא ישקץ נפשו ולא יטמא בהם.

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. יאמר ולא תטמאו בהם באכילתן בגוף, שאם תעשו כן ונטמתם בם בנפש, והמלה חסרה אל"ף שהוא לשון טמטום, והטעם שהלב מטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו.

ויתכן שנאמר כי מפני שאות אל"ף הוא מורה על היחוד והקדמות ועל כן יחסר האל"ף מהמלה, לפי שהשכינה מסתלקת ממקום הטומאה והחטא, וכענין שכתוב (דברים כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וזהו חסרון האל"ף במלת מחטו לי. והטעם הזה בעצמו נוכל לומר במה שנקרא קדוש בלשוננו מי שהוא מיוחד ונבדל בעבודת הש"י, והמיוחד למעשה הזנות יקרא קדש בחסרון וא"ו, כי הוא"ו היא מאותיות השם הקדוש ולכך נחסרה הוא"ו משמו כי אין קדושה במקום הטומאה. ומזה תוכל להבין כח לשוננו הקדוש כי במעט שנוי לשון שיש בין תיבה לתיבה תלוים כמה הרי הרים.

ודרשו רז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, אדם מטמא עצמו למטה מטמאין אותו מלמעלה, אדם מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו לעוה"ב, ולכך סמך והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, והתקדשתם בגוף, והייתם קדושים בנפש לעולם הבא, כי קדוש אני.

ונטמתם בם חסר אל״ף דוגמא מחטו לי עגלות צב מרשית השנה לא יהל שם ערבי ותזרני חיל למלחמה. וי״א שהוא מגזרת ונטמינו בעיניכם פי׳ כאדם שאין בו דעת.

אל תשקצו וגו׳. צריך לדעת למה חזר עוד לצוות לזה? ורבותינו זכרונם לברכה (בתורת כהנים) אמרו לרבות את שפרשו לארץ וחזרו. ודרשה זו אמת אלא שאינה צריכה, כיון שפרשו, וכי בשביל שחזרו יהיו מתרים? ויש לישב דבריהם זכרונם לברכה. ואולי שבא הכתוב להודיע כי האוכל מהשרצים תעשה נפשו עצמה שרץ, והוא אמרו אל תשקצו את נפשותיכם, פרוש, לא תעשו נפשותיכם שקץ, ובמה? בכל השרץ השורץ על הארץ כשתאכלו אותה. ולך נא ראה מה שכתבנו בפרשת בראשית ברמז פסוק (בראשית א:כו) ״וירדו בדגת הים״ וגו׳. ותמצא מאמרם זכרונם לברכה (פסחים מט:) שאמרו על עמי הארץ, הם שרץ ובנותיהם שקץ וגו׳, וכל דבריהם זכרונם לברכה ברוח הקדש נאמרו והם דברינו עצמם.

ואמרו ולא תטמאו בהם, אולי שיכון לומר שצריכין ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפלו בהסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפלו בהסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אמרו ולא תטמאו ונטמתם בם. וצריך האדם ליזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שקוץ זה, ומה גם בזמנים אלו שנזהם האויר והארצות כלן יחד ואין לך גדולי קרקע שאין בהם מהשקוץ, שומר נפשו ישמר את הדבר.

ולא תטמאו בהם. לפרש״י בגמ׳ מכות ט״ו בסוגיא דאכל פוטיתא. ה״ז לאו בפ״ע. ולפי׳ הגאונים והרמב״ם ז״ל אינו אלא טעם האיסור. והכי מתפרש אזהרה דלא תטמאו בהם דפ׳ אחרי בעריות. וכן ולא יטמאו את מחניהם דס׳ במדבר ה׳ ג׳ יע״ש. ודעת רש״י דכאן א״א לפרש הכי שהרי כתיב ונטמתם בם. והוא לטעם