ויקרא יא, לא

אִלֵין דִמְסַאֲבִין לְכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא כֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

אִלֵין תְּמַנְיָא מִינַיָיא דִמְסָאָבִין לְכוֹן בְּכָל רִיחֲשָׁא כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן וּבְמוֹשְׁכֵיהוֹן וּבְאַדְמֵיהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וטעם אלה הטמאים לכם בכל השרץ. אלה לבדם הם הטמאים שיטמאו במותם:

וטעם יטמא עד הערב. אחר שירחץ:

כל הנגע בהם נבלת שרץ טמא מטמאה בכעדשה שכן חומט תחלת ברייתו כעדשה.

הטמאים. לתנא שאינו דורש טומאת עורותיהן מ״הטמאים״ למה איצטריך, אמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים, שמיני, פרשה ז) שבא לרבות ביצת השרץ שרקמה. גם דרשו (תורת כהנים שם; מעילה יז.) שיצטרפו לטומאה דם בדם דם בבשר בין במין אחד בין בשני מינים.

וצריך לדעת תיבת אלה מה בא למעט לדרכו. ונראה לפרשה על דרך מה שכתב הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות אבות הטמאות, דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחבר לבשרו, לזה אמר ״אלה״ למעט אם פרש הדם מן השרץ לא יצטרף עם הבשר.

אלה הטמאים לכם בכל השרץ. דלא נימא דרק בשרץ הארץ דוקא הני שמונה ותו לא. אבל בשרץ המים והעוף אינו כן. מש״ה כתיב דבכל השרץ אינו מטמא אלא שמונה שרצים השורץ על הארץ ולא עכבר המים וכדומה: