ויקרא יא, כט

וזה לכם הטמא. כל טמאות הללו אינן לאסור אכילה אלא לטמאה ממש, להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים ולכנס במקדש:

החלד. מושטיל"ה [נמיה]:

והצב. פרוי"ט [קרפדה] שדומה לצפרדע:

וְדֵין לְכוֹן מְסַאָבָא דְּרִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא חֻלְדָא וְעַכְבָּרָא וְצָבָא לִזְנוֹהִי

וְדֵין לְכוֹן דִמְסָאַב דְמֵיהּ וּמַשְׁכֵיהּ וּבִישְרֵיהּ בְּרִיחֲשָׁא דְרָחִישׁ עַל אַרְעָא כִּרְכּוּשְׁתָּא וְעַכְבְּרָא אוּכְמָא וּסְמוֹקָא וְחִיוְרָא וְחַדְרוֹנָא לִזְנוֹי

וזה לכם הטמא. במגע גם אלה השמנה לא נוכל לדעתם באמת גם העופות כי אם מדברי קבלה:

וזה לכם הטמא. משמע לכם ולא לעכו"ם וזה שאמר הכתוב ראה ויתר גוים שהתיר שקצים ורמשים משל לשני חולים שנכנס רופא לבקרם וכו' כדאיתא בפרשת משפטים:

השורץ בגימטריא כשעורה ששעורו כשעורה:

על הארץ להוציא את שבים.

החלד ביליט״א, ד״א מושטי״ל. העכבר רט״ו בלע״ז.

הצב פרווייט״א.

וזה לכם הטמא. אינו צריך להזהיר על אכילתם, שאינם בני אכילה אלא (אותם) שהם מטמאים ולפי שיש להם עורות, כמו שמפורש בשמנה שרצים, ואדם עשוי לטפל בשקצים בנבלות, שהוא דבר מאוס וישראל קדושים וטהורים, אבל שאר שרצים שאין להם עורות ולא אתי לטפל בהם, לא הוצרך לטמאם. הגה"ה. מיהו הרי הם בכלל לא תאכלום כי שקץ הם. כל מקום שאמר: טמאים הם לכם, טמא הוא לכם, לשון שבח לישראל הוא, כלומר, לכם הוא טמא, שאתם עם קדוש, אבל לשאר אומות שהם משוקצים, ראוים הם. ורבותינו דרשו מלכם, שלכם יהא, שהוא מותר בהנאה:

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ:

הצב הוא שרץ מתנפח מאד בעת כעסו עד שיבקע וימות ואותה האיד היוצא ממנו ימית כל מה שיפגוש מן הב"ח ולזה נקרא צב מלשון לצבות בטן:

וזה לכם הטמא. טעם אמרו ״וזה״, לפי מה שפרשו בתורת כהנים בפרשה שלפניה, שבא לטמאת אבר מן החי, אמר ״וזה״ להשוות למה שלפניו, שגם הוא מדבר בדין טמאת אבר מן החי, שהאבר הוא שמטמא ולא הבשר הפורש, בין בשרצים בין בבהמה וחיה.

עוד נראה כי וא״ו האמורה כאן בתחלה, לא להסמיך באה, אלא לרמז תוספת טמאה בשרץ, שהוא טמאת דמו שיהיה מטמא כבשרו, מה שאין כן בבהמה טמאה, כמאמר רז״ל בתורת כהנים (כאן), וכאלו אמר ״ועוד תוספת טמאה בזה״.

ואמרו לכם דרשו זכרונם לברכה (תורת כהנים כאן) שבא למעט שלא יכשיר הזרעים, דדוקא לטמאה ולא להכשירה, והוא אמרו לכם הוא טמא ולא מכשיר. עוד ירצה לכם הוא שהם טמאים אבל לא לגוים, שאין הגוים מקבלים טמאה כבהמות.

ויש לחקור זאת, איך לא מנה הכתוב הנחש שהוא אב הטמאה לכל טמאת השרצים ודומיהם? ואולי שטמאת הנחש הוא בנפשו ולא בגופו, ובמותו ישאר הגוף ריקם מכל כעפר הארץ, כי אין טמאה דבקה בגופו לצד שאין בו ולא כלום. וכיוצא בזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיד:) גוים אין מטמאים באהל, וישראל מטמאים באהל, והוא מהטעם עצמו. וטמאת השרצים בגופם יותר מבנפשם, ולזה יטמאו במותם ולא בחייהם. הא למדת כי הנחש טמאתו יותר מטמאת השרצים.

למינהו. פשט ״למינהו״ יגיד כי יש הרבה מיני צב, וכל שיש בו מינים הרבה או אפלו מין אחד לבד יאמר הכתוב ״למינהו״. אלא שבהעור והרוטב (חולין קכב:) תניא וזה לשונם: ״הטמאים״ – לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפלו כלן? תלמוד לומר ״אלה״, והא ״אלה״ אכולהו כתיב? אמר רב: ״למינהו״ הפסיק, עד כאן. וקשה, מנין לרב לומר כי ״למינהו״ באה להפסקה ולא לגופה לומר שיש בו מינים? ונראה כי רב אינו מכחיש משמעות הכתוב, וכונתו היא כי לצד שיש לפנינו רבוי של ״הטמאים״ לרבות עורותיהן, ואמר הכתוב סמוך לרבוי זה מעוט דכתיב ״אלה״, ואם לא היתה תבת ״למינהו״ באיזה דרך נחלק אותן שבא עליהם הרבוי ואותן שמעט. ומאמרו ״למינהו״, הגם שבאה לגופה, תועיל גם כן להפריד בין המתרבים בטמאת עורותיהן, כיון שהכתוב גלה שיש חלוקה ביניהם לענין טמאה, הרי זה מראה כי ״למינהו״ בא גם כן לסמן החלוקה. ובזה נתישבה קשית התוספות שם בדבור המתחיל ״למינהו״ וכו׳: תימה כיון דהפסיק בענין, ״אלה״ למה לי? עד כאן. ולדרכנו לא קשה. גם לדברי תנא דמתניתין שם דמטמא עורותיהן משום דאזיל בתר גישתא, אין להקשות עליו ״למינהו״ למה לי, שעל כל פנים אצטריך ״למינהו״ לגופה כנזכר.