ויקרא יא, לח

וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחבר, אין לך זרע שלא הכשר:

מים על זרע. בין מים בין שאר משקין, בין נפלו הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים:

ונפל מנבלתם עליו. אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טמאה פעם אחת, שוב אינו נעקר המנו:

וַאֲרֵי יִתְיַהֲבוּן מַיָא עַל בַּר זַרְעָא וְיִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי מְסָאָב הוּא לְכוֹן

וַאֲרוּם אִין מִתְיְהֵיב מוֹי עַל בַּר זַרְעָא וְיַפִּיל מִנְבֵילְתְּהוֹן עֲלוֹי בְּרוֹטְבֵיהּ מְסָאָב הוּא לְכוֹן

וכי יותן מים. שישקו את השדה ונפל מנבלתם על הזרע ויש אומרים על המים ובא מלת יותן שהוא לשון יחיד עם מים וכן מי נדה לא זורק עליו ומלת יותן כמו יוקח נא מעט מים מהבנין הכבד הנוסף:

וכי יותן מים על זרע וגו'. מכאן דרשו רז"ל שהמים מכשירים לקבל טומאה, וכיון שנפל על הפירות מים לעולם הרי הם מוכשרים לקבל טומאה אע"פ שהפירות יבשין. וטעם הדבר שהליחות הוא מדביק לכלוך הטומאה ואם אנו גוזרים טומאה על הלחים ולא על היבשים נתת דבריך לשעורין, ואין ראוי שנגזור טומאה לחצאין, לפיכך גזרה תורה טומאה על הפירות אע"פ שהם יבשים עכשיו כיון שהיו לחים.

ונפל מנבלתם ולא מן העצמות והשינים והצפרנים והשער שלהם.

וכי יותן מים על זרע. היינו זרעוני גנה שא״נ אע״ג שסתמן לזריעה אבל אם יותן מים להכשירן למאכל נעשים אוכל ומק״ט זהו משמעות המקרא. וגם חז״ל פירשו הכי את הפשט. אלא מכ״מ מדלא כתיב הכנה אחרת אלא בנתינת מים מש״ה פי׳ דגם זה המקרא מיירי בהכשר מים :

ה דילפינן מים מים לגזירה שוה ממים דלעיל דגבי כלי חרס ששם עשה בהן שאר משקים כמים:

ו דכתיב וכי יותן מים על זרע וכתיב בסמוך ונפל וגו' קרי בו נמי ונפל על מה שכתוב לפניו ונפל זרע על מים: