ויקרא יא, מ

והנשא את נבלתה. חמורה טמאת משא מטמאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו:

והאכל מנבלתה. יכול תטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (ויקרא כב ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה בלא משא, כגון אם תחבה לו חברו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האכל, לתן שעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית:

וטמא עד הערב. אף על פי שטבל צריך הערב שמש:

וּדְיֵכוּל מִנְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וּדְיֵכוֹל מִנְבֵילְתָּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיוֹסִיט יַת נְבֵילְתָּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

והאוכל מנבלתה על דרך הפשט ידבר באוכל כדרך האוכלים שנוגע ונושא מה שהוא אוכל ונטמא במגע ובמשא והוצרך להזכיר זה שלא יעלה על דעת שתהיה טומאתו יותר גדולה בעבור האכילה והזכיר זה בבהמה טהורה בעבור שיטעה אדם בה ויאכלנה שיחשוב שהיא שחוטה ואין דרך לטעות כך במינים האסורים ודרך התורה לדבר בהוה וכפי מדרשו (נדה מב) שבא ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והיא כזית ג"כ הזכיר זה בנבלת בהמה טהורה והוא הדין לטמאה הנזכרת למעלה (בפסוקים כדכה) כי השלים כאן דין הטומאות ועל דעת מדרש תורת כהנים (בפסוק כו) כל טומאות נבלות נתרבו מכאן ופרשה של מעלה (בפסוקים כדכה) באברים היא וכבר הזכרתי מזה (רמב"ן על ויקרא י״א:כ״ב):

והאוכל חמור כמו הנושא כי שניהם נושאים זה בחוץ וזה בפנים:

והאוכל מנבלתה - פירשו חכמים: שיעור הוא, שאם נושא שיעור אכילה או נוגע טמא. וזהו כזית. ולפי הפשט: אוכל טמא אף על פי שלא נגע בידיו, כמו שכתוב: נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה.

והאכל מנבלתה. בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאינו מטמא במגע, ובהמה מטמאה במגע, ועוף טהור אינו מטמא במגע, אבל מטמא בגדים בבית הבליעה, כלומר בגדיו מקבלין טומאה בשעה שבולעו. ולפי זה כשאמר מן הבהמה יכלול גם העוף ואין צריך לומר חיה, שכבר נתבאר כי חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה.

ואל תתמה בקבלת רז"ל שדרשו בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר ושהבינו עוף בכלל בהמה, שהרי מצינו (ויקרא כ״ד:כ״א) ומכה בהמה ישלמנה ובודאי גם העוף בכלל, כי כן השכל מחייב לכל מי שמזיק דבר שיתן תשלומין, אבל דרך הפסוקים לדבר ולפרוט במה שהוא יותר מצוי, וכן כתוב (דברים ה׳:י״ד) ושורך וחמורך וכל בהמתך, ובודאי גם העוף בכלל שאסרו לו להפריח יונים שלו בשבת, גם בענין הפקדון מצינו כתוב (שמות כ״ב:ט׳) וכל בהמה לשמור.

והאכל מנבלתה, והנשא את נבלתה דין אחד לשניהם זה נושא בחוץ וזה נושא בפנים. אין לומר לישתוק קרא מיכבס בגדיו קמא ולימא הכי והאוכל את נבלתה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב, הואיל והאוכל בא ליתן שעור לנוגע ולנושא כמו שפרש״י הוזקק הכתוב לפרש כל דין ודין בפני עצמו.

והאכל מנבלתה וגו׳. בתורת כהנים אמרו שלא בא הכתוב אלא ליתן שעור לנוגע ולנושא שהוא כדי אכילת כזית. ואין כונת הכתוב כפשוטו שתטמאנו בבית הבליעה, שהרי מצינו שאמר בנבלת עוף הטהור (ויקרא כב:ח) ״לא יאכל לטמאה בה״, בה אתה מטמא בבית הבליעה ואי אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה. וצריך לדעת למה לא אמרה התורה הדבר בפרוש. ואולי כי נתכון הכתוב להרבה דינים שישנם בדין אכילה מלבד שעור כזית. גם אמרו (חולין עא.), בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור, עד כאן, ודבר זה נלמד מדין אכילה כמו שכתבו התוספות (בכורות כג.) ממה שאמר הכתוב (מלכים ב׳ ט:י) ״בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים״, אלמא אכילת כלבים שמה אכילה וכו׳. ואם כן לצד שנתכון הכתוב להשוות הטמאה לדין אכילה, בין לשעור בין לשאר דברים, לזה אם היה בא ללמד כל פרטי הדינים צריך להוסיף דברים רבים, וכסף נבחר לשון צדיק.

ח פירשתי לעיל. והא דפירש רש"י הכא והא כבר פירש זה לעיל. יש לומר דמדכתיב הכא והאוכל מנבלתה ליתן שיעור אוכל לנושא ולנוגע הוה אמינא כיון דהשוה אותן הכתוב לשיעור טומאה הוא הדין נמי לענין כיבוס בגדים משום הכי צריך רש"י לחזור ולפרש פה. ואין להקשות מנא ליה לרש"י כבר תירץ הרא"ם כיון דלא משתמיט קרא בשום דוכתא דליכתוב בטומאת מגע יכבס בגדיו:

ט מה שפירש אותו אחר והנושא את נבלתה שלא כסדר כדי שידבק הנושא עם הנוגע להודיע ההבדל שביניהם שטומאת משא חמורה מטומאת מגע וכדפירש לעיל דאם לא כן מה בא להשמיענו:

י דהיינו חצי ביצה. והא דפירש רש"י לעיל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת דהיינו ביצה שלימה. זה מיירי על ידי הדחק והכא מיירי שלא על ידי הדחק:

כ כבר פירשתי לעיל גבי במים יובא וטמא עד הערב עיין עליו וכן פירשתי כאן. והרא"ם פירש בענין אחר שפירש אף על פי שטבל צריך הערב שמש דאם לא כן ואחר ירחץ במים וטהר מיבעי ליה. והערב שמש רוצה לומר ביאת אורו דהיינו צאת הכוכבים דוטהר יומא הוא דאם לא כן ויטהר מיבעי ליה. פרק קמא דברכות. ופירש זה בכאן ולא באחריני לפי שזה לא בא ללמד על שיטמאו עד הערב כאחריני אלא ללמד שיעור לנושא ולנוגע פירוש אף על פי שכתב בפרשת אמור ובא השמש וטהר ההיא בשאר טומאות והאי בנבלת בהמה וכתבינן בהאי ובהאי עד כאן לשונו. והנראה לי כתבתי ודו"ק: