ויקרא יא, מז

להבדיל. לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן:

בין הטמא ובין הטהר. צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רבו:

ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנלדו בה סימני טרפה כשרה, לנלדו בה סימני טרפה פסולה:

לְאַפְרָשָׁא בֵּין מְסָאָבָא וּבֵין דַכְיָא וּבֵין חַיְתָא דְמִתְאַכְלָא וּבֵין חַיְתָא דִי לָא מִתְאַכְלָא

לְאַפְרָשָׁא בֵּינֵי מְסָאֲבָא וּבֵינֵי דַכְיָא בֵּינֵי חַיְיתָא דְמִיכַשְׁרָא לְאִיתְאַכְלָא וּבֵינֵי חַיְיתָא דְלָא מִיכַשְׁרָא לְאִיתְאַכְלָא

להבדיל בין הטמא ובין הטהור שנבדיל בכל הנזכרים בין הטמאים לטהורים לענין הטומאה ובין החיה הנאכלת נמשך לנפש הנזכרת ובין נפש החיה הנאכלת ויאמר שנבדיל לענין אכילה בין נפש החיה הנאכלת על פי התורה במים ועל הארץ ובין החיה אשר לא תאכל בהם ובתורת כהנים (סוף פרשת שמיני) אמרו חכמים אומרים בין החיה אשר לא תאכל ליתן אזהרה לחיה ואם כן הוא לאו ולשון רש"י (רש"י על ויקרא י״א:מ״ז) בין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר מפורשין הן אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט חציו של קנה לנשחט רובו (ת"כ) וקתני התם (פרק יב ז) וכמה הוא בין רובו לחציו כמלא שערה ולא תחוש בזה ממה שאמרו בגמרא (חולין כט) רוב הנראה לעינים בעינן שאין פירושו אלא להוציא מדברי האומר (שם) מחצה על מחצה כרוב ולכך אמרו דבעי שיהא השחוט רוב ממש כדי שיראה לעינים לא המחצה שנחשוב אותו בלבנו ונאמר רוב הוא השחוט מאחר שאין במה שלא נשחט יותר ממנו אבל כל שישחטו ממנו יותר מן החצי כשר הוא ואפילו כמלא חוט השערה כדמפורש בזו הברייתא ואף בגמרא כך הוא עולה:

להבדיל בין הטמא. בעוף ובשרץ המים:

הנאכלת. המותרת לאכילה:

אשר לא תאכל. על פי התורה:

להבדיל הפסוק מתחיל בלמ"ד ומסיים בלמ"ד רמז לרוב איסורין ששיעורן בס': ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בגימ' זה שמנה עשר טריפות:

בין הטמא ובין הטהר בבהמה ובשרץ המים ובעוף. אחר שפי׳ לך הללו פי׳ לך דין חיה ואח״כ דין היולדת וצרעת באדם ובבגד וכו׳ שבכולם שייכא טומאה.

ובין החיה הנאכלת פרש״י בין שנולדו לה סימני טרפה וכשרה כגון ששחט הקנה ונקבה הריאה קודם שחיטת הושט, והיינו סימני טרפה [שנקבה הריאה] וכשרה משום דחיי ריאה תלוין בקנה. בין שנולדו לה סימני טרפה ופסולה כגון שניקבה הריאה קודם ששחט את הקנה והכי איתא במסכת חולין.

ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה. שלימא סדרא דפרשת שמיני

להבדיל בין הטמא ובין הטהור. הוא מ״ע לחקור ולבדוק כל שהוא ספק אם טמא או טהור ע״פ סימנים שאין ניכר לנו בברור כדאי׳ בחולין דנ״ט ב׳ היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק כו׳. ואפילו לדעת הרמב״ם דספק מה״ת מותר מה״ת מכ״מ כל שאפשר לברורי מ״ע מה״ת לבדוק ולברר. וכתיב בין הטמא ובין הטהור. ולא כתיב בין טמא לטהור. וכבר ביארנו כ״פ דשתי פעמים בין מלמדנו דיש הבדל בין ערכי הקצוות קרוב לזה ולזה כמש״כ בס׳ בראשית א׳ ובכ״מ. והיינו משום דלא כל הספיקות שוין. יש ספק קרוב לכשר מכ״מ צריך לברר לגמרי הכשרו אלא שאם לא בירר לא עשה איסור כ״כ. וגם לענין לכתחלה קיל כמו בחולין דס״ד גבי ביצים חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואמר לך נכרי של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עליו בסתמא לא תסמוך עליו וכן הרבה. ויש ספק קרוב לטמא. ועונשו בידי שמים מרובה מכ״מ אינו אלא ספק ואין לוקין עליו. והכל נקרא ספק. [כמו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין וכו׳. ולכאורה הוי למיתני ספק חשיכה או אינה חשיכה. ולכה״פ הוי למיתני ספק אינה חשיכה ברישא שהוא קודם בזמן מחשיכה. אלא ה״פ בין בזמן שקרוב ליום ורק מכ״מ הוא ספק חשיכה בין בזמן שקרוב ללילה אלא שמכ״מ ספק אינה חשיכה] ועכ״ז כתיב מ״ע להבדיל בין הטמא ובין הטהור שכל הספיקות שאפשר לברר בין היתרן בין איסורן מ״ע על ב״ד לברר. וכשם שאסור להקל בספק הקרוב להחמיר. או שלא לברר איזה ספק ולנהוג בו היתר כך אסור להחמיר במקום שאפשר לברר היתרו:

ובין החיה הנאכלת וגו׳. היינו בספק טריפה כפרש״י. דקמ״ל דאע״ג שהיא בחזקת כשר מכ״מ אם כבר נולד ספק וריעותא מחויב להבדיל ולבדוק כל האפשר. וגם בזה כתיב שתי פעמים בין דלא כל ספקי טריפות שוין. והבדיקה חובה על כל ספק ומלקות אינו בכל ספק. אבל בחומר האיסור יש הבדל בין כשרה ודאית ובין טריפה ודאית. ועיין בפרשת קדושים במקרא והבדלתם בין וגו׳:

צ פירוש הא דהזהיר להבדיל וגו' לא בלבד שילמוד וידע הלכותיהן אלא צריך גם כן להטריח עצמו להכירן איזהו טמא ואיזהו טהור:

ק פירוש והלא כבר נתפרשו סימניהן איזו טמא ואיזהו טהור ואם כן למה נאמר להבדיל:

ר פירוש טמאה לך על ידי פעולתך וטהורה לך על ידי פעולתך:

ש כלומר אם שחטת בבהמה כל הוושט וחציו של קנה בלבד טמאת אותה באכילה אף על פי שהיא טהורה. בין נשחט רובו של קנה טהרת אותה באכילה (נחלת יעקב) אף על פי שהיתה עד הנה אסורה באכילה משום אבר מן החי:

ת כגון נקבה הגרגרת או נפחתה הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח וכיוצא בהן שהיא כשרה:

א והן כל י"ח טרפות שמנו חכמים עיין כל זה בפירוש חזקוני. (צדה לדרך) כתב החזקוני וזה לשונו בין שנולדו לו סימני טריפה וכשרה כגון ששחט הקנה ונקבה הריאה קודם שחיטת הוושט והיינו סימני טריפה וכשרה משום דחיי ריאה תלויין בקנה בין שנולדו לו סימני טריפה ופסולה כגון שנקבה הריאה קודם שחיטת הקנה והכי איתא במסכת חולין עד כאן לשונו. ואני אומר לא זו העיר ולא זו הדרך כיון שרש"י זכרונו לברכה לא מפי עצמו אמר דברים הללו אלא ברייתא היא בתורת כהנים וכבר הסכימו רוב מנין ורוב בנין דלית הלכתא כריש לקיש עיין שם: חסלת פרשת שמיני