ויקרא יא, כג

וכל שרץ העוף וגו'. בא ללמד שאם יש לו חמש טהור:

וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִי לֵהּ אַרְבַּע רַגְלִין שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן

וְכָל רִיחֲשָׁא דְעוֹפָא דְלֵיהּ אַרְבַּע רִיגְלִין שִׁיקְצָא הוּא לְכוֹן

וטעם אשר לו ארבע רגלים. וכבר נכתב ההולך על ארבע. שיתכן שיש שרץ יש לו ד׳ רגלים ולא ילך בהן רק יעוף לבדו:

וכל שרץ העוף לא כתיב בדגים ובעופות טומאת מגע רק שיקוץ לפי שעיקר יצירתה מן המים ולמים נחשבים וכן אמרו רבותינו כל אשר במים אין לו טומאה.

אשר לו ארבע רגלים. בתורת כהנים דרשו שבא להתיר מי שיש לו חמש. ונראה שהוא הדין מי שיש לו שש ושבע ולאו דוקא חמש, וצריך לדעת לאיזה ענין התיר בת חמש מן הדיוק, ולא אמר בפרוש ״כל שרץ העוף שיש לו חמש רגלים״ או על זה הדרך ״מארבע רגלים ומעלה תאכלו״. ואולי שהצרך להשמיע גם כן דין התר ציר חגבים טמאים, שדרשו ז״ל (תורת כהנים) מאמרו בפסוק זה ״שקץ הוא״ פרט לערוביו שהוא ציר כמאמרם שם, ולזה בחר להשמיענו התר בת חמש רגלים באפן זה.

אשר לו ארבע רגלים. אע״ג שאינו הולך על ארבע ורק מעופפים בתמידות. אך אם יש לו ארבע רגלים הרי הם בכלל שרץ העוף ולא בכלל עוף סתם. זהו פשטו ש״מ וכ״כ הראב״ע:

ז דאם לא כן למה לי האי הא לעיל כתיב אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו' משמע דהני ארבע מינים דוקא אבל שאר שרצי העוף שיש להם ד' רגלים אסורים לאכול אלא ודאי ללמד בא וכו':