ויקרא יא, לט

בנבלתה. ולא בעצמות וגידים ולא בקרנים וטלפים ולא בעור:

וַאֲרֵי יְמוּת מִן בְּעִירָא דִי הִיא לְכוֹן לְמֵיכָל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתַּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וַאֲרוּם אִין יִתְפְּשַׁח אֵיבְרָא וִימוּת מִן בְּעִירָא דַכְיָא דְחַזְיָא לְכוֹן לְמֵיכוֹל דְיִקְרַב בִּנְבֵילְתָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

אשר היא לכם. מותרת לאכול:

יטמא עד הערב. אחר שירחץ במים:

וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו' - אבל אם נשחטה אינה נבלה ואפילו נמצאת טריפה, אבל בנבלת בהמה טמאה לא הזכיר בה מיתה, לפי שאפילו אם נשחטה היא נבלה ומטמאה. וחכמים דרשו:

מן הבהמה - מקצת בהמה מטמא ומקצתה אינה מטמאה. זו טריפה ששחטה טהורה מידי נבלה.

וכי ימות מן הבהמה. היה ראוי שיאמר וכי תמות, אבל אילו אמר כן היה במשמע שאין הנבלה מטמאה במגע אלא כשהיא שלמה כולה, אבל חלק ממנה אינו מטמא, וכשאמר וכי ימות יורה שאף חלק ממנה מטמא במגע, ועל כן הזכיר וכי ימות מן הבהמה בלשון זכר, והנה הוא כלשון וכי יפול מנבלתם, שהרי נבלה לשון נקבה הוא, והזכיר יפול בלשון זכר על החלק ממנה. ודרשו רז"ל הנוגע בנבלתה, והאוכל מנבלתה, להוציא הקרנים והטלפים והעור והשער והעצמות. וכן מצינו בישראל שהביאו כמה כלים של עור ממחנה מדין והכתוב הכשירם בהזאת מי נדה, ואלו היה עור נבלה מטמא כבשר נבלה עצמה לא היה מספיק להם שום הכשר שהרי נבלה אין לה הכשר. וכן מצינו בשלמה ע"ה שעשה כסא של עצמות, הוא שכתוב (מלכים א י׳:י״ח) ויעש המלך כסא שן גדול, והוא עצם הפיל.

וכי ימות מן הבהמה דוקא מתה אבל שחוטה טהורה אפי׳ טרפה.

אשר היא כתיב ביו״ד.

וכי ימות. לא כבהמה טמאה דכתיב סתם נבלתה. ל״ש מתה ל״ש נשחטה. אבל בהמה טהורה דוקא כי ימות ולא שנשחטה:

ז פירוש כשפירשו ממקום חבורן אבל כשהן מחוברים בבשר הנוגע בהן כנוגע בבשר אי משום יד אי משום שומר: