ויקרא יא, ח

מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחמר ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו':

מבשרם. על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים:

ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל מזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא א), כהנים מזהרין ואין ישראל מזהרין קל וחמר מעתה ומה טמאת מת חמורה, לא הזהיר בה אלא כהנים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן. ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. זהו שאמרו חיב אדם לטהר עצמו ברגל:

מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבִלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן

מִבִּשְרֵיהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵילְתְּהוֹן לָא תְקַרְבוּן מְסָאֲבִין אִינוּן לְכוֹן

ובנבלתם לא תגעו אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו והענין לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא ויזהר מן המקדש ומן הקדשים ושמא המדרש שאמרו רבותינו (תורת כהנים פרק ד ט) ובנבלתם לא תגעו ברגל כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים ומה שאמרו (ר"ה טז) חייב אדם לטהר עצמו ברגל מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה זולתי מצות העלייה או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בת"כ ועוד שנוי שם (פרק ד י) אחרים אומרים יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים תלמוד לומר ולאלה תטמאו (ויקרא י״א:כ״ד) יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות וזה עיקר הדין מן התורה:

ובנבלתם לא תגעו. והכתוב לא הזכיר הנוגע שיטמא עד הערב רק מדברי קבלה ידענו זה. והנה הנוגע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על לא תעשה:

ובנבלתם לא תגעו - בשעה שאתם צריכים ליגע בקודש או לאכול קודש, כדכתיב: כל הנוגע בהם יקדש - יקדש את עצמו. גם בכלי שרת, גם במזבח, גם בבשר חטאת, בכולם כתיב: כל הנוגע בהם יקדש - יקדש ויטהר תחלה, שאם נגע בנבלה או בשאר טמאות הכתובות בתורה יקדש ויטהר ויטבל תחלה קודם נגיעתו בקודש.

טמאים הם לכם וסמיך ליה את זה תאכלו רמז חמרא דימא שרי. לא הזכיר בדגים שמות לפי שמכוסים מבני אדם אין להם שמות:

מבשרם לא תאכלו. מן הנהרגים שבכך לא יצאו מכלל נבלה.

ובנבלתם. של מתים עצמם.

[לא תגעו לאכלו].

מבשרם לא תאכלו. הנהרגים והנשחטים קורא בשר, והמתים קורא נבלה, ומ"מ זה וזה נבלה, אלא לישב לשון הפסוק, לא תגעו, עצה טובה ואינה אזהרה כמו שפירשו רבותינו: קל וחומר ממת שיש לו טומאה, ואין מוזהר[ין] עליו אלא כהנים. ואם תאמר: שאני מת שצריך לקברו ול[הת]עסק בו (כל, הזהיר עליו), נבלה נמי, צריך להוציאה מביתו ולהרחיק (ה)סרחון (זו) זוהמא מעליו, כי איך יוכל לסבל הריח הרע, כי כל עיקר אלו הטומאות אינו מזהיר אלא שלא יהיו מזוהמים וטמאים, ואם לא יוכלו להוציא [את] הנבלות והשרצים מביתם, הרי הם מזוהמים ומשוקצים וטמאים, ועוד אם הזהיר על הנגיעה, למה הוצרך להזהיר על האכילה, כיון דלא יגע מהיכן יאכל, ועוד דכתיב: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ונתינה משמע מיד ליד, ורבותינו סמכו מכאן לנוגע ברגל, שאדם חיב לטהר עצמו ברגל, לפי שהוא חיב בראיה ולכנס בעזרה, ובפרשת ראה אנכי פירשתי, דלא תגעו כדי לאכל והוכחתי כן:

מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו ארז"ל יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה תלמוד לומר אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין קל וחומר מה טומאת מת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים טומאת נבילות קלה לא כל שכן מה תלמוד לומר לא תגעו ברגל שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ע"כ וזה אסמכתא. אבל על דרך הפשט אם תרצו להיות טהורים לא תגעו בנבלתם ולזה החזיר ואמר טמאים הם לכם:

ובנבלתם לא תגעו. הדרש ידוע. ולפי הפשט עדיין לא נזכר בפ׳ ענין טומאת מגע כלל ולא מיירי אלא באיסור אכילה. וג״ז נכלל במשמעות טמא כמש״כ לעיל י׳ י״א. ואזהרת לא תגעו כ׳ הראב״ד בת״כ פ״ד ה״י שבא להרחקת אכילה כענין שנאמר בעץ הדעת לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. והמגע עצמו אפשר לומר כי הוא מגע איסור באוכל של היתר ובבולע כענין שנאמר כל אשר יגע בבשרה ומפרשים לה בבולע עכ״ל. היינו בפסחים דמ״ה ובכ״מ. וכתב רש״י אין לי אלא אלו שאר בהמה טמאה מנין אמרת ק״ו כו׳ וכתב הרמב״ן שאינו עולה כהוגן לפי סוגית התלמוד שא״כ לא יהא לוקה על בהמה טמאה שאין בה אלא מדין ק״ו שאין מזהירין מה״ד. אלא העלה הוא ז״ל שאין צורך לק״ו כלל. אבל שיטת רש״י כדעת הרמב״ם דבכ״מ שאסור בעשה אלא שאין הלאו מפורש שפיר מזהירין מה״ד למלקות וכאן הרי מבואר דרק כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע אותה תאכלו ולא אחרת. אלא שאין בזה לאו מש״ה מהני ק״ו. ודעת התוס׳ פסחים דמ״א א׳ ד״ה א״ב מבואר כדעת הרמב״ן ז״ל.

ק ואם תאמר אין מזהירין מן הדין. ויש לומר דשאני הכא דיש בו עשה אותה תאכלו פירש רש"י ולא בהמה טמאה וזה קאי על כל בהמה טמאה דהא כתיב אותה תאכלו משמע הם שכתובים בפרשה מותר לאוכלה אבל שאר בהמות שאין בהם סימנים אף שלא כתובים בפרשה אסור לאוכלם אם כן יש עשה אף על בהמות שאין בהם סימן טהרה מזהירין נמי מן הדין שיהא בו נמי לא תעשה אבל היכא דאין עשה אין מזהירין מן הדין. רא"ם:

ר ברגל פירוש ביום טוב כלומר שכל ישראל חייבין לטהר עצמן ברגל מפני עולת ראיה שחייב להביא לעזרה מה שאין כן בשאר ימות השנה: