ויקרא יא, מו

דָא אוֹרַיְתָא דִבְעִירָא וּדְעוֹפָא וּדְכָל נַפְשָׁתָא חַיְתָא דִרְחֵשָׁא בְּמַיָא וּלְכָל נַפְשָׁא דִרְחֵשָׁא עַל אַרְעָא

דָא הוּא גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִבְעִירָא וְעוֹפָא וְכָל נַפְשַׁת חַיְיתָא דְרִחֲשָׁא בְּמַיָא וּלְכָל נַפְשָׁא דִרְחִישָׁא עַל אַרְעָא

זאת תורת הבהמה והעוף. זאת היא כונת וטעם אסורי מאכלות שהזכיר למעלה:

זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים הטיל הכתוב עוף בין בהמה לרמש המים, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה לחייבו בשני סימנים אי אפשר שהרי הוקש לדגים הא כיצד הכשרו בסימן אחד.

ולכל נפש השרצת למ״ד יתירה כמו לכל כליו תעשה נחשת.

זאת תורת הבהמה והעוף. כל הכתוב מיתר. ובתורת כהנים אמרו (חולין כז:) כי בא לומר משפט שחיטת העוף במה שסדר העוף בין הבהמה ובין הדגים שהם נפש החיה, לומר חציו בהמה וחציו דג, לזה צריך סימן אחד בעוף או רבו. ולפי זה מצאנו טעם נכון שהצרך הכתוב למעט הדגים מן השחיטה, דכתיב (במדבר יא:כב) ״יאסף״, כי מנין יעלה על הדעת שצריכה, שהצרך למעט, אלא לצד שהצרך לכתב דגי הים לתת בינו ובין הבהמה העוף, חש לטעות כי כונת הכתוב הוא שהשוה הכתוב העופות והדגים לבהמה שכלן צריכין שחיטה שני סימנים, לזה אמר בדגים אסיפה. ובזה תבין כונת ה׳ בפסוק שלא בא אלא לעוף להצריכו סימן אחד כנזכר.

ואם תאמר, אם כן למה הצרך להזכיר כאן ״נפש השורצת״, שהם החגבים? ויש לומר שחש הכתוב לטעות מפסוק שמעט שחיטה בדגים, דכתיב ״יאסף״ וגו׳ (במדבר יא:כב), כי לא מעט אלא דגים ולא חגבים, לזה סדרם אחר הדגים לומר שאינם צריכין שחיטה כמשפט הדגים:

חסלת פרשת שמיני