ויקרא יא, לג

אל תוכו. אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו:

כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו:

ואתו תשברו. למד שאין לו טהרה במקוה:

וְכָל מָאן דַחֲסַף דִי יִפֵּל מִנְהוֹן לְגַוֵהּ כֹּל דִי בְגַוֵהּ יִסְתָּאַב וְיָתֵהּ תְּתַבְּרוּן

וּמָאן דְפָחַר דְיַפִּיל מִנְהוֹן לְגַוֵיהּ כָּל מָאן דִי בְּגַוֵיהּ יְהֵי מְסָאָב וְיָתֵיהּ תְּשַׁבְּרוּן

אשר יפול מהם אל תוכו. מאחד מהם כמו ויקבר בערי גלעד:

אשר יפל מהם באחת מהם דוגמא ויקבר בערי הגלעד באחת מערי. אל תוכו פרש״י אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו והטעם הואיל ואין לו טהרה אלא שבירה חסה התורה להפסדו שלא יטמא מגבו כדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. הא יש צמיד פתיל עליו טהור דאי מטמא מגבו כל היום יהא טעון שבירה ושוב אין לו תקנה.

ואתו תשברו לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדאי ועוד שדמיו קלים ואין בו חסרון כיס רק מעט.

ואותו תשבורו. והדר מבאר הכתוב מהו כל אשר בתוכו. היינו מכל האוכל וגו׳. ויותר היה לכתוב וכל כל״ח אשר יפול מהם אל תוכו תשבורו. וכל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל וגו׳ אבל משום שהיה במשמע תשבורו מצוה לשברו. וכמו שהוצרך הכתוב למעט בתנור וכירים יותץ שאין הכונה דמצוה לנתץ אלא טמאים יהיו לכם כפרש״י להלן בשם הת״כ. אבל בשאר כל״ח הייתי אומר שחובה לשבור מש״ה כתיב אחר טומאת אוכלים כדי לכתוב ואותו תשבורו. ויבא מזה דיוק הא דתניא בת״כ ואותו לאפוקי מדכתיב בזב וכל אשר יגע בו הזב ישבר. דגם שם היה ס״ד דמצוה שישבר. מש״ה כתיב בשרצים ואותו לאפוקי נגע בו הזב. ואח״כ למדים בשרץ הקל מק״ו מזב שאין בו מצוה כך הוא בת״כ. ולפי הפשט דייקינן משנוי לשון המקרא דה״פ דרק באוכל אין עצה ליטהר כלל אבל ואותו כל״ח יש עצה שתשבורו ויהי טהור:

נ כלומר אם הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה בו טמא ומגבו טהור אפילו נגעה בו טומאה ויליף לה מכל אשר בתוכו יטמא מה תוכו כשהכלי מטמא אוכלים שבתוכו אפילו אינו נוגע בהן הטומאה טמאים דהא אפילו אם היה הכלי מלא חרדל הכל טמא אף על פי שאין הכלי נוגע בכולם אלא מה שסמוך לדפנות שאי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין אוכל מטמא אוכל ועוד אם כן זה שני וזה שלישי ואין שלישי מטמא רביעי אלא על כרחך מאויר כלי חרס הם נטמאים אף תוכו האמור באזהרת טומאה לכלי אף על פי שלא נגעה טומאה בכלי אלא תלויה בו טמא הכלי:

ס מדלא כתיב כל אשר יגע בתוכו אלא אפילו לא נגע אלא שבא לאוירו טמא. אי נמי לא שהכלי הוא כאלו מלא טומאה דמה שבתוכו נוגע בו דאם כן למה נתמעטו כלים מליטמא מאויר כלי חרס כדלקמן ברש"י אלא ודאי הכלי עצמו קבל טומאה מהשרץ שבאויר והכלי נעשה ראשון וחוזר ומטמא מה שבתוכו לעשותו שני ונתמעטו כלים שאין כלי ראשון מטמא כלי. הרא"ם:

ע כלומר אם אתה רוצה לטהרו מידי טומאתו שברהו עד שלא יהא ראוי לתשמישו הראשון שאם עשוי לאוכלין ינקבהו עד שיוציא זיתים ואם למשקה עד שינקב ככונס משקה: