ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות (יח, ו)

במסכת בבא מציעא (דף פז עמוד א) אומר רבי יצחק: "כתיב קמח וכתיב סלת, מכאן שהאשה צרה עיניה באורחין". ופירש רש"י שם שההוכחה היא ממה שאברהם ביקש קמח, ואילו שרה בפועל הביאה סולת. וכל המפרשים מתקשים בדבר: הרי סולת הוא סוג מובחר וחשוב יותר מקמח, ואם שרה בחרה להביא לאורחים את הטוב ביותר, מדוע לומדים מכאן שעיניה צרה באורחים?

בספר "אוצר הרעיון והמחשבה" מובא ביאור נפלא. כאשר עורכים אירוח, ישנם שני סוגים של הגשה: יש "סעודה" ויש "שולחן מתוק". אם המטרה היא שהאורחים יאכלו סעודה שלמה ומניחה את הדעת, מגישים בתחילה לחם כדי שיטלו ידיהם. לעומת זאת, בשולחן מתוק מגישים מציות או מזונות, ובכך מסתכמת המנה. מקמח עושים לחם לסעודה, ואילו מסולת עושים מיני מתיקה ומגדנות. אברהם אבינו רצה ששרה תכין קמח, כדי שהאורחים יתחילו סעודה שלמה יחד עם לשונות הבקר והחרדל. אולם שרה הכינה סולת, שממנו עושים דברי מתיקה, ועל ידי כך יכלו האורחים להבין שמדובר רק בשולחן מתוק ולא בסעודה מלאה. מכאן הראיה שצרה עיניה באורחים.

בספר "קהלת משה" מתרץ זאת על פי משל: אריה אמר לבנו הקטן שהגיע הזמן שיצא לצוד בעצמו. פחד הגור ואמר לאביו: חוששני שבני האדם יפגעו בי בחצים וקשתות. השיב לו האב: אל תירא, האריה הוא מלך החיות והגיבור מכולם, ואיש לא יוכל לעמוד בפניך. שמע הגור ויצא לדרך. כאשר הגיע לעיר, ראה על שער אחד ציור של דוד המלך ההורג את האריה, ועל שער שני ציור של שמשון הגיבור המשסע את האריה כשסע הגדי. נחרד הגור, חזר לאביו ואמר: מדוע רימיתני? הרי ראיתי בעיני בני אדם המנצחים אריות! ענה לו אביו: פתי שכמותך, אילו היה זה דבר שבשגרה, לא היו מציירים זאת על השערים לזיכרון עולם. דווקא מפני שהאריה הוא הגיבור והמקרה הזה הוא חריג ונדיר, עשו ממנו ציור וחידוש.

כך הוא הדבר גם כאן: התורה הדגישה את העובדה שאברהם אמר קמח ושרה הביאה סולת המובחר, מפני שזהו מקרה חריג. כדרך הטבע, האשה צרה עיניה באורחים, אך כאן התורה רצתה להנציח את גדלותה של שרה שנהגה אחרת. רמז לדבר נמצא כבר בקללת חוה: "בעצב תלדי בנים" – ראשי תיבות עיניה צרה באורחים. אולם אצל שרה נשתנה הטבע, כפי שנאמר בפרשה: "חדל להיות לשרה אורח כנשים", לומר לך שלא התנהגה כדרך שאר הנשים, אלא הכניסה אורחים בעין יפה ובשמחה.

בדרך הלצה מובא בשם ה"כתב סופר", שהיות וטבע האשה להיות צרה בעיניה באורחים, והמלאכים ראו שאברהם מכין סעודה כה גדולה עם שלושה לשונות בבקר, תמהו ושאלו: "איה שרה אשתך?". הם חשבו שמא שרה אינה בבית, ולכן אברהם יכול להכין סעודה רחבה כל כך ללא הפרעה.

על שאלה זו של המלאכים מצינו ביאור מכ"ק אדמו"ר בעל "מקור ברוך" מסערט ויז'ניץ זצ"ל ביאר, שהמלאכים תמהו כיצד מתקיימת הכנסת אורחים מפוארת כזו בבית שבו יש אישה. השיב להם אברהם: "הנה באוהל". שרה אינה נוהגת כאותן נשים המשוטטות בחוצות ומבזבזות את הממון על מותרות ותענוגות, אלא היא אשה כשרה היושבת בביתה פנימה, ומתוך הצניעות והחיסכון במותרות יש לה אפשרות לכבד את האורחים בהרחבה גדולה.

כ"ק אדמו"ר מסאדיגורה זצ"ל סיפר על אמו ע"ה, שמידת הכנסת האורחים שלה הייתה לשם דבר. פעם שאלו אותה כיצד מתקיים בה מאמר חז"ל שהאשה צרה עיניה באורחים. השיבה בחוכמה שיש לדייק בלשון: צרה עיניה "באורחין" – מלשון שהיא מגרשת את הגדרת ה"אורח" מן הבית. שרה לא רצתה שהבאים אל ביתה ירגישו כאורחים זרים, אלא שכל אדם ירגיש מיד כמו בן בית.

ביאור זה עולה בקנה אחד עם מה ששמע המגיד רבי שלמה לוונשטיין שליט"א בשם אברך אחד, שדקדק בלשון הכתוב בתחילת הפרשה, שאברהם ישב פתח האוהל לראות אם יש עובר ושב "ויכניסם בביתו". לכאורה היה צריך לומר "לביתו". אלא שזהו עומק העניין: אברהם ושרה עשו הכנסת אורחים כה מושלמת, עד שהאורח הרגיש כאילו הוא נמצא "בביתו" שלו ממש.

וכאשר זוכים להכנסת אורחים כזו, שבה אין תחושת זרות ואין מחיצות, שוב אין הבדל בין בני אדם למלאכים. ומצינו מעשה, כאשר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זיע"א נפגש לסעודה עם מחותנו הרה"ק רבי חיים מקוסוב זיע"א. רבי חיים אכל כדרכו, ואילו רבי ישראל רק טעם מעט ומשך ידו. שאלו רבי חיים לפשר הדבר, והשיב רבי ישראל: כאשר ירדה נשמתנו לעולם הזה, התנינו תנאי עם הגוף שלא ליהנות מתענוגי העולם הזה כלל. כששמע זאת רבי חיים, משך אף הוא את ידו מן המאכלים. שאלו רבי ישראל: וכי גם אתה התנית תנאי כזה? השיב לו רבי חיים: לא, אנו לא התנינו תנאי כזה. אלא שבליל שבת אנו אומרים למלאכים "בואכם לשלום" ומיד "צאתכם לשלום", משום שאין זה נעים ונוח לאכול יחד עם מלאכים.

נמצאנו למדים, שכאשר הבית מתעלה לדרגה של אמונה, עין יפה וביטול המותרות, הוא הופך לביתם של המלאכים, וכל הנכנס אליו חש מיד בביתו שלו, מתוך ברכה, ישועה ושמחה.