ויאמר ד' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (יח, כ)

במסכת סנהדרין (דף קט עמוד ב) מביאה הגמרא את המעשה שהביא לחורבנה של סדום בלשון זו: "ההיא רביתא דהוות קא מפקא ריפתא לעניא בכוזתא, איגלאי מילתא, שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא, אתו זיבורי ואכלוה. והיינו דכתיב: ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, ואמר רב יהודה אמר רב: 'כי רבה' – על עסקי ריבה". בפרקי דרבי אליעזר מבואר שהיתה זו פלטיט, בתו של לוט, שהחביאה לחם בתוך כד המים כדי להחיות עני שרעב ללחם. כאשר גילו זאת אנשי סדום, משחו את גופה בדבש והעמידוה על ראש חומת העיר, עד שבאו דבורים ואכלו אותה. וצעקתה של אותה נערה היא שעלתה לפני כיסא הכבוד והכריעה את דינם.

ויש להתבונן בדבר, מדוע בחרו אנשי סדום להעניש אותה דווקא על ידי משיחת גופה בדבש? הרי היו להם דרכים רבות למיתה, ומה ראו להשתמש דווקא בדבש?

הביאור בזה הוא שאנשי סדום ביקשו להעביר שיעור לכלל התושבים מפני סכנתו של החסד. טבעו של הדבש שהוא מושך אליו חרקים וזבובים. די בטיפה אחת של דבש ברשות הרבים כדי להביא למקום המוני זבובים ויתושים שיזמזמו ויטרידו את מנוחת בני האדם. אנשי סדום אמרו לפלטיט: מעשה החסד שלך הוא כמו דבש. אם תתני פרוסת לחם לעני אחד, הוא ילך ויספר לחבריו, ומחר ינהרו לעירנו המוני נצרכים ועניים שיטרידו את מנוחתנו, יקחו את ממוננו ויפגעו ברכושנו.

סדום חייתה בפחד מתמיד מפני הזולת. כל מהותם היתה צמצום האדם בתוך עצמו ובתוך נוחותו הפרטית, כדת סדום הידועה במשנה במסכת אבות (פרק ה, משנה י): "שלי שלי ושלך שלך – הרי זו מידה בינונית; ויש אומרים: זו מידת סדום". הם ראו בנצרך איום על הטריטוריה שלהם, ולכן הענישו בדבש, כדי לסמל שמעשה החסד מושך עניים ומסכן את שלום הציבור.

ואם נתבונן בצד השני של סדום, נראה שהם לא הסתפקו רק במניעת חסד, אלא הפכו את האכזריות לחוק ממוסד. הגמרא במסכת סנהדרין (דף קט עמוד א) מספרת על ארבעה דיינים שהיו בסדום ושמותיהם: שקראי, שקרוראי, זיפי ומצלי דינא. דיינים אלו חוקקו חוקים הפוכים מן היושר: מי שהיה לו שור אחד, היה צריך לרעות יום אחד את כל שוורי העיר, אך מי שלא היו לו שורים כלל, קנסו אותו שירעה את שוורי העיר יומיים. כמו כן, חוקקו חוק שכל מי שמזמין אורח לבית חתונה, יפשיטו אותו מבגדיו. הם מיסדו את רדיפת החסד והגנו על הממון בצורה מעוותת, עד שהענישו את כל מי שניסה לעשות טוב לזולתו.

להבנת שורש העניין, נביא משל ששמעתי מידידי ר' שלמה רוזנפלד הי"ו: יום אחד באו היתוש והפרפר לפני בית דין של מעלה כדי להציג את טענתם. נעמד היתוש, כשהוא נראה שבור ומוטרד, וצעק לדיינים בקול חנוק: ריבונו של עולם, היכן הצדק? מדוע בכל מקום שאני מגיע אליו בני אדם נחרדים מפחד, שונאים אותי, וממהרים ליטול את תרסיס החרקים כדי להשמידני מן העולם? ואילו הפרפר – בכל מקום שהוא נוחת עם כנפיו הצבעוניות, כולם עוצרים את נשימתם בהתפעלות, מחייכים בשמחה, קוראים לילדיהם להביט ביופיו ומנסים ללטף אותו בעדינות? מדוע ישנה אפליה כזו בינינו?

ישבו הדיינים על כיסא הדין וענו לו: הבט נא על מעשיך. הפרפר מתעלה אל האור, קורן בצבעים יפים, מפיץ נעימות ומשמח את לב האדם. ואילו אתה? בכל מקום שיש בו לכלוך, פסולת או אשפה ברחוב – שם אתם מתאספים בהמוניכם ומסתובבים. ולא זו בלבד, אלא כאשר יהודי יושב בכולל ולומד בהתמדה, או כאשר אדם מנסה לישון ברוגע, דווקא אז אתה מגיע ומזמזם באוזניו בקול נערוון, מייסר ועוקץ אותו, ומפרק את כל מנוחתו. במעשיך שלך אתה מביא על עצמך את חורבנך.

הוסיפו הדיינים ואמרו לו: הכל נמצא בידיך. אם תשתנה ותתחיל לתקן את מצבך, תתעלה מעלה, תתחבר אל האור ותתחיל להפיץ רק טוב ולהרים אנשים אחרים – הכל ישתנה לטובתך.

הלך היתוש לדרכו, עשה מהפך בחייו והחליט להשתנות. הוא עזב את כל המקומות המלוכלכים, הפסיק לעקוץ את בני האדם, יצא מן החושך והחל לעשות רק טוב ולהשפיע ברכה לסביבתו. לימים, חזר היתוש אל בית הדין כשהוא בוכה בדמעות שלישיות ומותש יותר מאי פעם. אמר לדיינים: שקרנים אתם! הנה עשיתי בדיוק כפי שהוריתם לי, פתחתי דף חדש, יצאתי אל האור, אני עושה רק טוב ומשפיע ברכה, ועדיין בני האדם נגעלים ממני, צועקים כשהם רואים אותי ורומסים אותי ללא שום רחמנות. היכן ההבטחה שלכם?

הביטו בו הדיינים במבט עמוק וענו לו: אם היית מחובר לאור באמת ובתמים, כיצד הדבר כואב לך כל כך? כיצד ייתכן שיש לך עדיין נגיעות אישיות ואינטרסים פרטיים לקבל הנאה ותועלת מן הטוב שאתה עושה? ברגע שבו אדם דבוק בטובת הזולת באמת, וכל כולו ממוקד רק בלהשפיע ולהאיר לאחרים, הוא אינו חושב על עצמו כלל. אין לו זמן או פנאי להתעסק בחשבונות של כבוד עצמי. אם אתה עדיין מתלונן על כך שלא החזירו לך טובה ושבני אדם מציקים לך, זהו הסימן הגדול ביותר שלא התחברת אל האור לשם האור, אלא עשית זאת למען טובתך האישית, כדי שימחאו לך כפיים ויפסיקו לדבר בגנותך. ברגע שהטוב יהפוך לעצם מהותך, לא ישנה לך כלל מה בני אדם אומרים או עושים לך.

זהו ההבדל שבין אברהם אבינו ללוט. לוט עשה חסד בסדום, ואף מסר את נפשו להציל את האורחים מפני אנשי העיר, אך החסד שלו היה מעורב בשיקולים אישיים של תועלת וסביבה, ולכן בחר לגור בסדום ונשאר קשור למנטליות שלהם.

לעומתו, אברהם אבינו היה מחובר לחסד מוחלט ונקי מכל פנייה. ומצינו דיוק המשלים יסוד זה בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פו עמוד ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו – עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה על ידי שליח – עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח". אברהם רץ בעצמו אל הבקר – והקדוש ברוך הוא הגיז שלווים לבניו בעצמו; אברהם נתן חמאה וחלב בעצמו – והקדוש ברוך הוא הוריד את המן בעצמו. אך כשאמר אברהם "יוקח נא מעט מים" על ידי שליח – שילם לו הקדוש ברוך הוא לבניו מים במדבר על ידי שליח.

אברהם אבינו ישב פתח האוהל בעיצומו של יום חם, כשהוא סובל מכאבי ברית המילה, ורץ בכל כוחותיו להאכיל ולרחוץ את רגליהם של עוברי אורח שנראו כעובדי עבודה זרה, מבלי לעשות חשבון של כבוד או רווח אישי. הוא השקיע את גופו וכוחו ממש, מתוך אהבת החסד לשם החסד, ולא הותיר זאת לאחרים. המעשה שהאדם עושה בעצמו ובשמחה, ללא פניות וללא עצלות, הוא המעורר את רחמי שמים הישירים ביותר על בניו.