וירא אליו ד׳ באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

לכאורה: למה אברהם יושב שם? למה הוא מחפש את החום הלוהט ולא נח בתוך האוהל המוצל שלו? כולנו פותחים את הבית, מכינים אוכל, ועושים חסד. אבל מתי באמת מתחילה מצוות הכנסת אורחים? האם היא מתחילה ברגע שהאורח כבר דופק בדלת, או שהיא מתחילה הרבה לפני כן?

כדי להבין את עומק ההבדל, ישנו משל נפלא שמסביר את שני סוגי האנשים בעולם החסד: היה פעם גביר גדול ועשיר שרצה לבחון את מידת נאמנותם ואהבתם של מקורביו. הוא הודיע כי ביום מן הימים הוא עשוי להגיע לביקור פתע באחוזותיהם. האדם הראשון סידר את הבית, מילא את המקררים והכין מאכלים משובחים, אך סגר את הדלת, נעל אותה, והלך לישון. הוא אמר לעצמו: "כשהגביר ידפוק, אשמע, אפתח לו ואתן לו את כל טוב ארמוני".

האדם השני לא היה מסוגל לישון מרוב התרגשות וציפייה. הוא לא הסתפק בהכנת האוכל; הוא פתח את שערי החצר לרווחה, ועמד בעצמו בפתח השער בגשם וברוח, והביט אל האופק בציפייה. הוא לא רצה שהאורח הגדול יצטרך להמתין אפילו רגע אחד בחוץ, או שירגיש חלילה שאינו צפוי. הנמשל ברור: הראשון מייצג את מי שמארח "בלית ברירה" כשהדלת כבר נדפקת והאורח כבר כאן. השני מייצג את אברהם אבינו – הוא לא מחכה שהאורח יבקש להיכנס; הוא כבר מחכה לו בפתח פתוח.

וכדי להבין עד כמה הנקודה הזו היא הלכה פסוקה ולא רק רעיון נחמד, נפתח את ספרו ההלכתי של מרן החפץ חיים, בספרו אהבת חסד, (חלק ג, פרק ב). וז"ל "והנה גודל מצוה זו היא רבה מאד, והיא מכלל גמילות חסדים שבגופו ובממונו... וצריך האדם להשגיח על זה מאד. ואם יזמן לו השם יתברך מצוה זו, יקבל אותה בשמחה גדולה. ולא עוד, אלא שאפילו אם אין אורחים מצויים אצלו, צריך להצטער על זה, ולשבת פתח ביתו או עיניו לצפות מתי יזמן לו השם יתברך אורח, כדי לקיים מצוה רבה זו, כמו שמצינו באברהם אבינו עליו השלום, שהיה מצטער מאד על שלא היו לו אורחים, והיה יושב פתח האהל כחום היום ומצפה להם, וכמו שכתוב: וירא וירץ לקראתם. ואמרו חז"ל: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, דכתיב: אל נא תעבור מעל עבדך. וכל זה הוא פשוט, דהאדם צריך לרוץ לקראת המצוה ולשמוח בה".

החפץ חיים מבאר: גם אם אין אורחים, אדם צריך להצטער על כך! הוא צריך להושיב את עיניו בפתח ולצפות. כי יש הבדל בין אדם שמארח "בלית ברירה", לבין אדם שמארח מתוך ציפייה. אדם שמארח בלית ברירה, פותח את הדלת כשהאורח כבר דופק. האורח מרגיש אצלו כמו נטל, כמו מטרד שהגיע באמצע החיים. אבל אברהם אבינו – הלב שלו היה פתוח עוד לפני שהרגל של האורח דרכה על מפתן הדלת.

את ההבדל הזה אנחנו רואים בצורה החדה ביותר כשמשווים בין אברהם אבינו לבין אחיינו לוט. גם לוט אירח מלאכים, אבל תראו מה כתוב אצל לוט: ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט ישב בשער סדום וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה (יט, א) לוט ישב בשער סדום מסיבותיו שלו, כדיין או כתושב. כשהמלאכים מגיעים אליו – הוא קם לקראתם. הוא מגיב למציאות. רש"י כותב: "וירא לוט ויקם לקראתם - מבית אברהם למד לחזר אחר אורחים". לוט למד את המצווה הטכנית. הוא יודע שצריך לקום כשרואים אורח. אבל אצל אברהם כתוב "וירץ לקראתם מפתח האהל". אברהם לא מחכה שהם יגיעו אליו; אברהם רץ מהפתח החוצה כדי להביא אותם. אצל לוט האירוח הוא תגובה, אצל אברהם האירוח הוא מהות וציפייה.

והחפץ חיים לא רק כתב את זה בספריו, הוא חי את זה בכל נימי נפשו. תלמידיו מעידים עליו בספר החפץ חיים חייו ופעלו (חלק ג), כיצד נראתה שבת בביתו: "כאשר היה רבינו מביא לביתו אורחים בלילות שבת, היה ממהר מאד לעשות קידוש וליטול ידיו לסעודה. ולא היה מאריך בנגינת 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' כנהוג. וכששאלוהו על שינוי מנהגו זה, השיב ואמר: המלאכים הקדושים הרי אין להם גוף ואינם צריכים לאכול, ויכולים הם להמתין. אבל האורח העני, הרי הוא עייף ורעב מן הדרך, ואסור לעכב אותו מן האכילה אף כרגע".

והנה בדרך רמז אפשר לומר בס"ד "הכנסת אורחים" עולה בגמטריא "ישב פתח" אותו. התורה מגלה לנו השלימות של "הכנסת אורחים" הוא "ישב פתח". המצווה לא מתחילה כשהאוכל מוגש, היא מתחילה בפתח. היא מתחילה בלב שמצפה ומחכה.