שיעורי "החיזוק היומי" · פרשת וירא

וירא אליו ד' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

לכאורה: לאחר שאברהם אבינו עקד את בנו, אחז במאכלת והיה מוכן להקריב את יחידו, קרא אליו מלאך ה' מן השמים ועצר אותו במילים: "אל תשלח ידך אל הנער". בשלב זה, לכאורה, הושלם הניסיון הגדול ביותר בהיסטוריה.

אף על פי כן, הברכה האלוקית העצומה – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" – לא ניתנה לאברהם מיד לאחר עצירת השחיטה. הקדוש ברוך הוא המתין עד שאברהם מצא איל הנאחז בסבך בקרניו, העלה אותו לעולה תחת בנו, ורק אז נשמעה הקריאה השנייה מן השמים ובה הברכות.

מדוע המתין המלאך? מדוע מסירות הנפש העילאית שבוצעה עם הסכין ביד לא הספיקה כדי לזכות בברכה, והיה צורך דווקא בשחיטת האיל?

כדי להבין זאת, הביא דיין אמת הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א (ראב"ד תל אביב) המחשה נפלאה המבוססת על סיפור אמיתי מחייו של צדיק ירושלים, רבי אריה לוין זצ"ל. בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הוטל לא פעם עוצר לילה קשוח ברחובות ירושלים. היציאה מהבתים הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש, אך רבי אריה לוין – שתפקידו ומפעל חייו היו לבקר חולים ולעודד את רוחם של אסירי המחתרות בבתי הכלא – לא יכול היה לעצור את בעירת החסד שבליבו. הוא יצא לרחוב החשוך בעיצומו של העוצר כדי להגיע אל החולים והנזקקים.

בדרכו, נעצר רבי אריה על ידי סיור משותף של שוטר בריטי ושוטר יהודי. השוטר היהודי, שהכיר את פועלו הנשגב של הצדיק, ניסה לרכך את חברו הבריטי ואמר לו: "תן לו לעבור, זהו אדם קדוש שעושה זאת אך ורק למען חולים ואסירים". השוטר הבריטי סירב בתוקף ופקד על רבי אריה לחזור מיד לביתו.

רבי אריה סב על עקביו, אולם לא ויתר. הוא צעד לאורך החומה, מצא פרצה צרה או סדק במבנה, והחל להשתחל פנימה ולטפס כדי לקפוץ מעבר למחסום ולהמשיך בדרכו. השוטר הבריטי, שהשגיח עליו מרחוק, הבחין במעשיו, רץ אליו, תפס אותו – אך להפתעת כולם, במקום לעצור אותו, אמר לו: "כעת, לך לשלום. מותר לך לעבור".

השוטר היהודי נדהם ושאל את חברו לפשר השינוי הפתאומי: "לפני רגע סירבת בכל תוקף, ודווקא עכשיו כשהוא מפר את הפקודה ומנסה להתגנב, אתה מאפשר לו לעבור"?

השיב לו השוטר הבריטי בתבונה: "בתחילה חשדתי בו. אמרתי לעצמי שייתכן שהוא עושה את עבודתו בשביל שכר או כבוד. אדם שעובד בשביל כסף, כשאומרים לו שיש עוצר ואי אפשר לעבור, הוא שמח על הפטור, חוזר לביתו ואומר 'רציתי מאוד, אך הייתי אנוס'. אבל כעת ראיתי שהאיש הזה מוסר את נפשו. כשאמרתי לו 'לא', הוא לא הרים ידיים אלא חיפש סדק, חור או דרך לעקוף כדי לקיים את משימתו. אדם שמוסר נפש בצורה כזו – אי אפשר ומנוע מלעצור אותו".

והנה כאשר המלאך אמר לאברהם אבינו "אל תשלח ידך אל הנער", קיבל אברהם פטור מוחלט מן השמים. מבחינה הלכתית יבשושית, נפסק הדין המפורסם "אונס רחמנא פטריה" (אדם שנאנס ואינו יכול לבצע מצווה, התורה פוטרת אותו) (בבא קמא, כח:).

אדם רגיל שהיה מקבל פטור כזה ברגע כה דרמטי, היה עשוי לנשום לרווחה, להוריד את בנו מהמזבח ולשוב לביתו בתחושת הקלה שאנוס הוא. אך לא אברהם. אברהם אבינו לא חיפש "להיפטר" מהציווי; הוא היה מלא בגעגועים עזים וברצון פנימי עצום לעשות נחת רוח לבוראו.

לכן, ברגע שבו נמנעה ממנו הקרבת יצחק, הוא לא עצר. הוא תר בעיניו וחיפש "סדק בחומת הפטור" – הוא חיפש קורבן חלופי כדי לבטא את אהבתו לה'. כשראה את האיל, מיהר להקריב אותו "תחת בנו", מתוך רצון עצמי שלא לפספס את שעת הרצון. רק אז, כשראה הקדוש ברוך הוא שאברהם אינו מחפש פטורים אלא מחפש מצוות, נחתם הניסיון באמת, והוא זכה לברכה העליונה.

כדי לחדד את התפיסה הזו כלפי פטורים ומצוות, היה בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין), מספר משל נוקב (המותאם כאן לשפה ולמושגים של ימינו): בחור אחד נעדר מתפילת שחרית במניין. כששאל אותו החפץ חיים לפשר הדבר, השיב הבחור בביטחון: "היה לי אונס גמור, וכידוע 'אונס רחמנא פטריה', הקדוש ברוך הוא פטר אותי".

אמר לו החפץ חיים: "צדקת, ההלכה אכן פוטרת אותך. אך בוא ואספר לך סיפור".

מעשה באדם שסבל מפצעים קשים וממוגלות בכל חלקי גופו, דבר שגרם לכך שכל בגדיו נדבקו לבשרו והסבו לו ייסורים איומים בכל תנועה. יום אחד, בעיצומו של שרב כבד, חלף האיש ליד חוף הים. הוא אמר בליבו: "אפשוט את בגדיי, אקפוץ למים הקרירים, ארגיע מעט את הפצעים ואצא".

הוא פשט את בגדיו, נכנס למים ומצא הקלה עצומה. הוא שחה, נהנה ושכח מהצרות. אלא שבינתיים שקעה השמש והחשיך. כשיצא מהמים כדי לתפוס את האוטובוס האחרון לביתו, גילה לחרדתו שגנבו את כל בגדיו. הוא נותר ערום לחלוטין, ללא גרגר לבוש אחד.

בלית ברירה, בחסות החשכה, החל לצעוד כשהוא מתחבא מאחורי ספסלים, שיחים ועצים, עד שהצליח להגיע לתחנה המרכזית. כשהגיע האוטובוס, קפץ פנימה במהירות. הנהג ההמום צעק עליו, אך הנוסע הערום התחנן: "פיקוח נפש, גנבו לי את הבגדים!". הוא רץ לסוף האוטובוס ונשכב על הרצפה כדי להסתתר.

אולם שם החלו "שבעה מדורי גיהנום". בתחנה הראשונה עלה לאוטובוס גיסו. האיש המסכן עצם את עיניו והתפלל שלא יבחינו בו. בתחנות הבאות עלו חמותו, חבר מילדות ושכנים מהרחוב. הבושה הייתה קשה מנשוא. כשהאוטובוס הגיע לבסוף לרחוב שלו והוא פתח את הדלת לרוץ לביתו, בדיוק הסתיימה תפילת ערבית בבית הכנסת השכן, ומאות אברכים ואנשי הקהילה יצאו לרחוב וראו אותו במערומיו.

האיש רץ לביתו בבושה נוראה, נעל את הדלת וסירב לצאת מהבית במשך שבועות ארוכים מפאת כלימת המעשה. רב העיר הגיע לבקרו, שמע את הסיפור וניסה להרגיעו: "מדוע אתה מתבייש כל כך? הרי כולם מבינים שלא הייתה לך ברירה, היית אנוס, גנבו לך את הבגדים!". השיב לו האיש בבכי: "נכון שהייתי אנוס ויש לי תירוץ מצוין – אבל את הבושה הגדולה של להסתובב ערום מול כולם, התירוץ הזה לא יכול לכסות".

סיים החפץ חיים את דבריו והסביר לבחור את הנמשל (על פי המובא בזוהר הקדוש, פרשת שלח לך): כל מצווה שאדם מקיים בעולם הזה, הופכת לחלק מחלוקא דרבנן – הלבוש הרוחני של הנשמה בעולם הבא.

כשאדם מגיע לשמים לאחר מאה ועשרים שנה, והוא חסר מצוות מסוימות, הוא יכול להציג תירוצים אמיתיים ומוצדקים: "הייתי חולה", "הייתי אנוס", "היה לי לחץ בעבודה". הקדוש ברוך הוא יקבל את הטענה ולא יעניש אותו, שהרי "אונס רחמנא פטריה". אולם, למרות שהתירוץ יתקבל והאדם לא ייענש – את הלבוש הרוחני של אותה מצווה הוא לא יקבל. הנשמה תעמוד שם במערומיה הרוחניים, ועם כל הצדק שבתירוץ, הבושה הרוחנית תהיה גדולה.

וירא אליו ד' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

מדוע התורה צריכה לפרט היכן בדיוק ישב אברהם – "באלני ממרא", כיצד ישב – "והוא ישב פתח האהל", ובאיזה זמן ביום – "כחם היום"? אלא בהנהגת השם יתברך ישנה השגחה פרטית מדוקדקת על כל פרט ופרט בעולם. הכל מחושב ומכוון מלמעלה, ואין שום דבר שנעשה לחינם או "בלי חשבון".

כפי שמובא במדרש (בראשית רבה מב, ח) על הלשון "באלני ממרא" "אמר רבי יהודה: ממרא היה אוהבו של אברהם... ובשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם למול, הלך אברהם והתייעץ עם שלושת אוהביו. אמר לו ענר: אתה בן מאה שנה ואתה הולך ומצער את עצמך? אמר לו אשכול: אתה הולך ומסמן את עצמך בין שונאיך? אמר לו ממרא: אלוהיך שהצילך מכבשן האש ומלכים ומרעב, ואתה אינך שומע לו למול?! אמר לו הקדוש ברוך הוא לממרא: אתה נתת לו עצה למול – חייך שאיני נגלה אליו אלא בפלטין שלך, הדא הוא דכתיב: וירא אליו ד' באלוני ממרא".

הקדוש ברוך הוא רצה לשלם שכר מפורש לממרא על כך שנתן לאברהם עצה טובה ותמך בו לקיים את מצוות המילה בלי פחד.

גם הביטוי "כחם היום" נועד, כפי שמובא בגמרא (בבא מציעא פו ע"ב), כדי להקשות על אברהם ולאפשר לו להראות את גודל נאמנותו ומסירותו: "הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה כדי שלא יטריחוהו אורחים".

והלשון "והוא ישב" מובאת במדרש (בראשית רבה מח, ז) כסימן לדורות: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה סימן לבניך. מה אתה יושב ושכינה עומדת – כך בניך עתידין להיות יושבין ושכינה עומדת על גביהן, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין קריאת שמע והן יושבין לכבודו, והוא עומד עליהם".

כמו כן, דקדק הכתוב בלשון "וירא" – שהרי אברהם אבינו היה שרוי בצער המילה, ובכל זאת ישב וחיכה בכיסופים ובהשתוקקות גדולה לקיים את מצוות הכנסת אורחים.

כאן עלינו להתבונן בהנהגתו של אברהם אבינו. הוא עמד בכל עשרת הניסיונות הקשים, והיה המאמין הגדול ביותר. אם כן, מדוע בכלל הוצרך ללכת ולשאול בעצת אוהביו בעניין המילה?

המפרשים מיישבים קושי זה ומסבירים שאברהם אבינו לא הלך לשאול חלילה האם לקיים את ציווי השם, אלא השאלה שלו הייתה דומה למושג שאנו מכירים כיום כ"חוזר בתשובה". אברהם ידע שאם האנשים סביבו ישמעו שהם צריכים למול את עצמם – אף אחד לא ירצה לשמוע לו או להתקרב לדרך השם, והוא יאבד את מפעל חייו של קירוב הרחוקים. לכן שאלתו הייתה: האם לקיים את מצות המילה כעת, או להמתין עד סמוך למיתתו כדי שלא להפסיד את בעלי התשובה? על כך השיבו לו ענר ואשכול שעדיף לחכות, אך ממרא אמר לו: מצווה שהקדוש ברוך הוא אמר לך לעשות – עשה מיד, בלי קושיות ובלי חשבונות, והקדוש ברוך הוא כבר יסובב את הדברים לטובה.

בדרך צחות, נהג רבי יעקב גלינסקי זצ"ל לומר, שכל הצרות בעולם מגיעות רק בגלל מקושיות ומשאלות:

אם הקדוש ברוך הוא היה אומר לאברהם אבינו לשחוט את בנו יצחק, ואברהם היה מתחיל לשאול שאלות – "מי אתה מתכוון, איזה בן? אולי את ישמעאל?", הוא הרי היה נפטר מיד מכל הצרות של הניסיון הזה. אלא שהרעיון האמיתי שממרא נתן עליו עצה הוא: מה שהקדוש ברוך הוא מצווה – עושים בלי שום חשבונות ושאלות.

היה אדם אחד שהתלונן בפני חברו שכל התוכניות שהוא מתכנן למהלך היום שלו מתהפכות לחלוטין, והכל קורה בדיוק הפוך ממה שתכנן מראש. שמע זאת אביו של אותו אדם ואמר לו: "אינני מבין על מה אתה מתלונן. הרי התוכנית שלך מתאימה בדיוק לתוכנית שתכננו!". הבת שעמדה בצד לא הבינה את דברי הסבא ואמרה: "מה אבא מדבר? הרי הוא תכנן תוכניות והכל הלך הפוך!". הסביר לה האב ואמר: "האבא הגדול – הקדוש ברוך הוא – מתכנן תוכנית לכל יום ויום, ואנחנו רוצים תוכניות אחרות. אם התוכנית שאנחנו עושים זוהי התוכנית המקורית, אז הכל בסדר. אבל ברגע שאנחנו משנים את התוכנית של הקדוש ברוך הוא ורוצים לנהל את העולם לפי החשבונות שלנו – אז אנחנו מתחילים להתלונן שהכל הולך הפוך".

הלימוד הגדול הוא, שכאשר אדם מבין שהכל מנוהל בהשגחה פרטית עליונה ופועל בתמימות לפי רצון השם בלי להתחכם ובלי לעשות "חשבונות", הוא זוכה לראות כיצד התוכנית האלוקית מובילה אותו אל הטוב ביותר.

והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

פירש רש"י פתח האהל – לראות אם יש עובר ושב. לכאורה, הביטוי "עובר ושב" נראה ככפל לשון שגרתי שמתאר עוברי אורח. כ"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זצ"ל שאל: מהו הביטוי המדויק הזה של "עובר" ואז "שב"? הוא מסביר כי עניים נצרכים רגילים מצאו את דרכם בעצמם אל אוהלו הפתוח של אברהם אבינו, נכנסו וקיבלו את מבוקשם. אולם, הייתה קבוצה אחרת של אנשים – אנשים מכובדים שירדו מנכסיהם, או אנשים שהבושה מילאה את ליבם. הם רצו מאוד להיכנס פנימה, אך התביישו. הם היו מתקרבים אל פתח האוהל, ואז ברגע האחרון נתקפים בושה, מסתובבים ומתרחקים. ושוב מתקרבים, ושוב נסוגים לאחור.

הם היו "עובר ושב" – נעים ונדים בין הרצון לקבל עזרה לבין כבודם העצמי. אברהם אבינו, ברוח קודשו וברגישותו היתרה, לא המתין למי שדופק בדלת. הוא ישב בפתח האוהל כדי לאתר דווקא את אותם "עוברים ושבים" המתלבטים והמתביישים. ברגע שהבחין באדם כזה, היה רץ אליו מיד, ומזמין אותו פנימה באופן שישמור על כבודו. טביעת עין עילאית מעין זו, והבנה עמוקה בנפש האדם, אנו מוצאים בספר "אדיר במלוכה" על נכדו של הרבי מסאדיגורא – רבי יצחק מבוהוש זצ"ל. ביתו של הרבי מבוהוש היה פתוח לרווחה לכל רעב ונצרך, והוא פיזר צדקות ביד רחבה. פעם אחת הגיע אל ביתו יהודי בעל הדרת פנים שנראה כגביר עשיר. בפיו של אותו "גביר" הייתה בקשה משונה ולא שגרתית. הוא סיפר לרבי שהוא סוחר גדול המקבל כמות עצומה של מכתבים ודברי דואר חשובים, אך לאחרונה ילדי השכנים מחטטים בתיבת הדואר שלו, והוא חושש שמא מסמכים בעלי ערך יאבדו. על כן, הוא ביקש רשות להפנות את כל דברי הדואר שלו ישירות לכתובתו של הרבי.

הרבי הסכים בחפץ לב לסייע לו. מאותו יום ואילך, בכל יום בשעת הצהריים, היה מופיע אותו אדם בבית הרבי ושואל בכובד ראש האם הגיעו דברי דואר עבורו.

משחלפו הימים ואפילו מכתב אחד לא הגיע, הבחינה בכך הרבנית. היא פנתה אל הרבי ואמרה: "הנה, הגביר הזה מגיע מדי יום לשווא, מחפש דואר וחוזר כלעומת שבא. חבל על צערו".

שמע זאת הרבי, ואמר: "אם כך הדבר, סימן מובהק הוא שאותו אדם רעב ללחם ואין לו מה לאכול, אלא שבושתו הגדולה מונעת ממנו לבקש צדקה, ולכן המציא את סיפור הדואר כדי שיהיה לו תירוץ לבוא לכאן".

הרבנית הזדעזעה ושאלה: "אם הוא מתבייש כל כך, הרי שאם אציע לו אוכל, הוא ודאי יסרב בבושה".

ענה לה הרבי ברגישות חסידית מופלאה: "כשיבוא מחר בשעת הצהריים, אל תגידי לו 'אין דואר'. אמרי לו שהדוור עדיין לא הגיע ושהוא צפוי להגיע בעוד זמן קצר. תציעי לו להמתין מעט בבית, ובינתיים, כדי להעביר את הזמן, הגישי לו משהו לאכול"...

הרבנית עשתה בדיוק כדברי הרב. למחרת, כשהגיע היהודי לשאול על הדואר, היא ביקשה ממנו להמתין לדוור, הושיבה אותו ליד השולחן והגישה לו ארוחה חמה ודשנה. הלה אכל לשובע נפשו, נח קמעה, ולאחר מכן הודה לה ופנה לדרכו. מאותו יום הפך הדבר למנהג קבוע: הוא בא "לבדוק את הדואר", וזכה לארוחה מכובדת ומזינה מבלי שאיש יפגע בכבודו או ירמוז על עניותו. וזהו "עובר ושב".

וירא אליו ד׳ באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

לכאורה: למה אברהם יושב שם? למה הוא מחפש את החום הלוהט ולא נח בתוך האוהל המוצל שלו? כולנו פותחים את הבית, מכינים אוכל, ועושים חסד. אבל מתי באמת מתחילה מצוות הכנסת אורחים? האם היא מתחילה ברגע שהאורח כבר דופק בדלת, או שהיא מתחילה הרבה לפני כן?

כדי להבין את עומק ההבדל, ישנו משל נפלא שמסביר את שני סוגי האנשים בעולם החסד: היה פעם גביר גדול ועשיר שרצה לבחון את מידת נאמנותם ואהבתם של מקורביו. הוא הודיע כי ביום מן הימים הוא עשוי להגיע לביקור פתע באחוזותיהם. האדם הראשון סידר את הבית, מילא את המקררים והכין מאכלים משובחים, אך סגר את הדלת, נעל אותה, והלך לישון. הוא אמר לעצמו: "כשהגביר ידפוק, אשמע, אפתח לו ואתן לו את כל טוב ארמוני".

האדם השני לא היה מסוגל לישון מרוב התרגשות וציפייה. הוא לא הסתפק בהכנת האוכל; הוא פתח את שערי החצר לרווחה, ועמד בעצמו בפתח השער בגשם וברוח, והביט אל האופק בציפייה. הוא לא רצה שהאורח הגדול יצטרך להמתין אפילו רגע אחד בחוץ, או שירגיש חלילה שאינו צפוי. הנמשל ברור: הראשון מייצג את מי שמארח "בלית ברירה" כשהדלת כבר נדפקת והאורח כבר כאן. השני מייצג את אברהם אבינו – הוא לא מחכה שהאורח יבקש להיכנס; הוא כבר מחכה לו בפתח פתוח.

וכדי להבין עד כמה הנקודה הזו היא הלכה פסוקה ולא רק רעיון נחמד, נפתח את ספרו ההלכתי של מרן החפץ חיים, בספרו אהבת חסד, (חלק ג, פרק ב). וז"ל "והנה גודל מצוה זו היא רבה מאד, והיא מכלל גמילות חסדים שבגופו ובממונו... וצריך האדם להשגיח על זה מאד. ואם יזמן לו השם יתברך מצוה זו, יקבל אותה בשמחה גדולה. ולא עוד, אלא שאפילו אם אין אורחים מצויים אצלו, צריך להצטער על זה, ולשבת פתח ביתו או עיניו לצפות מתי יזמן לו השם יתברך אורח, כדי לקיים מצוה רבה זו, כמו שמצינו באברהם אבינו עליו השלום, שהיה מצטער מאד על שלא היו לו אורחים, והיה יושב פתח האהל כחום היום ומצפה להם, וכמו שכתוב: וירא וירץ לקראתם. ואמרו חז"ל: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, דכתיב: אל נא תעבור מעל עבדך. וכל זה הוא פשוט, דהאדם צריך לרוץ לקראת המצוה ולשמוח בה".

החפץ חיים מבאר: גם אם אין אורחים, אדם צריך להצטער על כך! הוא צריך להושיב את עיניו בפתח ולצפות. כי יש הבדל בין אדם שמארח "בלית ברירה", לבין אדם שמארח מתוך ציפייה. אדם שמארח בלית ברירה, פותח את הדלת כשהאורח כבר דופק. האורח מרגיש אצלו כמו נטל, כמו מטרד שהגיע באמצע החיים. אבל אברהם אבינו – הלב שלו היה פתוח עוד לפני שהרגל של האורח דרכה על מפתן הדלת.

את ההבדל הזה אנחנו רואים בצורה החדה ביותר כשמשווים בין אברהם אבינו לבין אחיינו לוט. גם לוט אירח מלאכים, אבל תראו מה כתוב אצל לוט: ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט ישב בשער סדום וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה (יט, א) לוט ישב בשער סדום מסיבותיו שלו, כדיין או כתושב. כשהמלאכים מגיעים אליו – הוא קם לקראתם. הוא מגיב למציאות. רש"י כותב: "וירא לוט ויקם לקראתם - מבית אברהם למד לחזר אחר אורחים". לוט למד את המצווה הטכנית. הוא יודע שצריך לקום כשרואים אורח. אבל אצל אברהם כתוב "וירץ לקראתם מפתח האהל". אברהם לא מחכה שהם יגיעו אליו; אברהם רץ מהפתח החוצה כדי להביא אותם. אצל לוט האירוח הוא תגובה, אצל אברהם האירוח הוא מהות וציפייה.

והחפץ חיים לא רק כתב את זה בספריו, הוא חי את זה בכל נימי נפשו. תלמידיו מעידים עליו בספר החפץ חיים חייו ופעלו (חלק ג), כיצד נראתה שבת בביתו: "כאשר היה רבינו מביא לביתו אורחים בלילות שבת, היה ממהר מאד לעשות קידוש וליטול ידיו לסעודה. ולא היה מאריך בנגינת 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' כנהוג. וכששאלוהו על שינוי מנהגו זה, השיב ואמר: המלאכים הקדושים הרי אין להם גוף ואינם צריכים לאכול, ויכולים הם להמתין. אבל האורח העני, הרי הוא עייף ורעב מן הדרך, ואסור לעכב אותו מן האכילה אף כרגע".

והנה בדרך רמז אפשר לומר בס"ד "הכנסת אורחים" עולה בגמטריא "ישב פתח" אותו. התורה מגלה לנו השלימות של "הכנסת אורחים" הוא "ישב פתח". המצווה לא מתחילה כשהאוכל מוגש, היא מתחילה בפתח. היא מתחילה בלב שמצפה ומחכה.

וירא אליו ד' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

אברהם אבינו, עמוד החסד, זוכה לגילוי שכינה הבורא יתברך נגלה אליו בעיצומו של יום, פונה אליו ומבקר אותו בחוליו. היש לנו מושג כלשהו בנועם הנבואה וברוממותה? היש לנו השגה מהי הדבקות העילאית לה זוכה הנביא בעת שהשכינה מדברת עמו, עד כדי ביטול כל חושיו הגשמיים?

והנה, בעיצומה של ההתגלות האלוקית הנשגבת הזו, אברהם אבינו מביט ורואה שלושה אנשים, עוברי אורח ערביים המשתחווים לאבק רגליהם. באותו רגע, אברהם עושה מעשה שמפעים את הלב: הוא מבקש כביכול מהקדוש ברוך הוא להמתין לו, רץ אל האנשים, ומזמין אותם בלב רחב אל אהלו. מכאן למדו חז"ל את היסוד העצום: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה".

לכאורה: כיצד הצליח אברהם, שהיה שרוי במדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול להגיע אליה, להבחין בכלל בשלושה עוברי אורח פשוטים? כיצד לא מנע ממנו כובד הנבואה מלראות את הזולת?

כדי להבין זאת, נביט בדמותו של הגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל "השרף מבריסק", שהאיר את שמי ירושלים לפני כמאה שנים. כל ימיו היו קודש לה', והוא לא הסיח את דעתו מהעיון בתורה ומדבקותו בבורא אף לרגע קט.

בעת הארוחות בביתו, הסבו אורחים רבים ועניים לשולחנו. הרב עצמו לא נטל את ידיו לסעודה גדולה, אלא אכל אכילת ארעי קלה בלבד, וישב בראש השולחן כשהוא שקוע לחלוטין ועמוק בתלמודו. יום אחד, בשעת הארוחה, ננער השרף לפתע ממקומו. הוא קם, פסע לירכתי השולחן והתיישב שם ליד אחד האורחים. כל הנוכחים הפנו אליו את מבטם בתדהמה.

התברר שהרב הבחין בקשיש חסר שיניים שהתקשה בלעיסת הלחם. השרף מבריסק בצע עבורו את הפרוסה, הסיר ממנה את הקרום הקשה, והגיש לו את החלק הרך במאור פנים וברוך.

כשסיימו הסועדים והלכו לדרכם, פנה אל הרב בן ביתו, הגאון רבי דוב בר גרוסברג זצ"ל, וביקש ברטט רשות לשאול: "הן שקוע היה הרב בכל שרעפיו בלימוד התורה, כיצד הבחין אפוא בכך שהישיש מתקשה באכילה"?

"יפה שאלת", אישר השרף, "אך מדוע נזכרת לשאול כאן אצלי בשולחן? מדוע לא הקדמת לשאול שאלה זו בפרשת וירא"?

נבוך השואל ושאל: "בפרשת וירא? מה יש לשאול בה"? הסביר לו השרף מבריסק: "והרי בפרשת וירא מסופר שהבורא יתברך נגלה לאברהם אבינו. אברהם שרוי בדבקות שאין לה מושג, ובכל זאת הוא רואה עוברי אורח ורץ לקראתם. אלא, שבשני המקומות התשובה היא אחת כשצריך לעשות חסד – רואים.

כשיהודי חי את מהות התורה, העיניים שלו פקוחות תמיד לצרתו של השני. הדבקות בה' אינה סוגרת את האדם בתוך עצמו, אלא הופכת אותו לרגיש יותר לכל נברא.

רגישות זו אינה מתבטאת רק בראייה, אלא גם בשמיעה. ידוע המעשה הנפלא עם ה"צמח צדק" מליובאוויטש זצ"ל, ששהה בימי אברכותו בבית סבו, האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" זיע"א.

פעם אחת היה ה"צמח צדק" שקוע בתלמודו בריכוז עצום, ולא שמע את תינוקו שפרץ בכי בעריסה. התינוק בכה ובכה, ובכיו הלך וגבר עד שנשמע קולו גם בקומה העליונה – שם שקד על התורה באותה שעה גם הסבא הגדול, האדמו"ר הזקן.

כששמע אדמו"ר הזקן את בכיו של התינוק, קם מיד מכיסאו, הפסיק מתלמודו וירד מחדרו. הופעתו הפתאומית הסבה את תשומת לבו של נכדו, שקם מיד ממקומו בכבוד ובמורא גדול. אך הסבא הגדול לא פנה אל הנכד; הוא ניגש ישר לעבר העריסה, נטל את התינוק בידיו הקדושות והרגיע אותו מבכיו.

מיד התנצל הנכד, אבי התינוק, בצער ואמר: "יסלח לי כבודו, שקוע הייתי בתלמודי ולא שמעתי דבר". השיבו הסבא הגדול במילים שנחקקו לדורות: "ידעתי בני, ידעתי. אך אמור נא לי, כלום שקוע הייתי אני בלימודי פחות ממך? או שמא קרוב הייתי יותר לעריסת התינוק? אלא מה? אומר לך כלל, זכור ונצור אותו בלבך יהודי, באיזו דרגה שיהיה ובאיזה גובה רוחני שיהיה, לא יתכן שלא ישמע את קולו של יהודי בוכה. אף אם יהיה הבוכה קטן ככל שיהיה, ונמוך ככל שיהיה. לא יתכן שלא יפסיק מעיסוקו, יהא נעלה ככל שיהיה, וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור בכל יכולתו להשקיט את הבכי".

כשאנו מדברים על היכולת לראות ולשמוע את הזולת, עלינו להבין מה תופס את המקום בלבנו ובחושינו. פעמים רבות, האדם ממוקד מדי בחיפוש אחר ההנאות האישיות שלו, ובכך הוא "מבזבז" את המשאבים הרוחניים והגשמיים שנקצבו לו.

מסופר שפעם היה בדחן אחד שהיה משמח חתנים וכלות בחתונות. למרות כישרונו הגדול, הוא חי תמיד בעניות גדולה ובדוחק עצום. יום אחד הגיע לצדיק אחד כדי להתנצל על מצבו ולבקש ברכה, כשהוא קובל על כך שאין לו פרנסה בבית.

אמר לו הרבי: "תדע, הרי חז"ל לימדונו ש'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים'. אל תחשוב שהכוונה היא רק לקצבת ממון יבשה, כגון שתרוויח חמשת אלפים או עשרת אלפים דולר. חלילה, אין הכוונה להנאות אסורות של שחוק, קלות ראש או ניבול פה, שאינן בכלל הקצבה כלל. אלא הכוונה היא שאפילו בתוך ההנאות המותרות – אכילה, שתייה, ושמחה – נקצב לאדם בדיוק כמה שפע של הנאה וקורת רוח יהיו לו בימי חייו.

אתה", המשיך הרבי ואמר לבדחן, "יש לך הנאה עצומה וסיפוק אדיר מהבדיחות שאתה עושה ומכך שכולם מריעים לך. בזה אתה 'אוכל' ומשתמש בפרנסה ובקצבה שלך! ממילא, לא נשאר לך ממון גשמי לפרנס את משפחתך. אם תעשה את הבדחנות לשם פרנסה גרידא, עם גבול ובלי לטבוע בתוך ההנאה האישית של המחיאות כפיים, תישאר לך פרנסה גשמית כמו לכל אדם".

ללמדינו: גם בהנאות המותרות, כשאדם מחפש הנאות סתם וממלא בהן את חושיו, הוא צריך לדעת שזה לוקח ממה שהוא עשוי להצטרך לו אחר כך בהמשך חייו בעולם הזה. הכל קצוב ומדוד, ועלינו להשתמש בכוחותינו ובמשאבינו בתבונה ובקדושה.

אברהם אבינו לימד אותנו את הדרך הנכונה לנתב את הכוחות הללו. הוא לא חיפש את ההנאה האישית – ואפילו לא את ההנאה הרוחנית שבגילוי השכינה – כאשר עמדה בפניו האפשרות להציל ולשמח עוברי אורח פשוטים.

בעניין זה נהגו לומר צדיקים, כי הרבה יותר חכמה וגדולה יש במעשהו של אברהם אבינו, שהכניס לביתו מלאכים שנדמו בעיניו כאנשים פשוטים, מאשר להכניס לבית אנשים פשוטים שעושים את עצמם כמלאכים...

החכמה האמיתית של היהודי היא לחפש את החסד הפשוט, לראות את הקשיש שמתקשה בלעיסה, לשמוע את התינוק הבוכה בעריסתו, ולדעת להנמיך את עצמנו מכל גובה רוחני כדי להושיט יד ולעזור לזולת. שנזכה ללכת בדרכיו של אברהם אבינו, לפתוח את הלב, לראות, לשמוע ולהרבות חסד בעולם.

וירץ לקראתם מפתח האהל... וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות. ואל הבקר רץ אברהם (יח, ב-ז)

לכאורה: אברהם אבינו היה באותה שעה זקן מופלג בן תשעים ותשע שנה. ולא רק זאת, אלא שהוא נמצא ביום השלישי למילתו – היום שבו הכאבים והחולשה של הגוף הם העזים והקשים ביותר.

מאיפה היה לו כוח רוחני וגופני לא רק ללכת, אלא לרוץ? התורה כופלת ואומרת: "וירץ לקראתם", "ואל הבקר רץ אברהם". מאיפה מגיעים כוחות ריצה כאלו בעיצומו של חולי וכאב נורא?

אלא: כשיש לאדם אהבת חסד אמיתית בלב, והוא רואה יהודי שצריך עזרה, המצווה עצמה והחסד עצמו הם שמזרימים בגוף כוחות חדשים מעל לדרך הטבע. המצווה מנצחת את הזקנה, את החולשה ואת הכאב.

כדי להבין איך הנהגה זו של אברהם אבינו חיה וקיימת בדורות האחרונים, ישנו סיפור שסיפר ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א.

היה זה בבני ברק, בערב ראש השנה של שנת תש"ח. לרבי בערל הצעיר התפתח פצע זיהומי גדול וכואב מאוד בפניו, מתחת לשפתיים. הייסורים היו קשים ביותר והחום שלו זינק בצורה מבהילה. אביו, הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, מיהר לקחת אותו לרופאי השכונה, אך בשל ערב החג הם לא מצאו מענה נכון והפצע רק החמיר. בליל החג החום המשיך לעלות, והאב ציווה על בנו שבשני ימי החג עליו לשכב במיטה ולא לקום אפילו לתפילה, והוא יביא לו שופר לחדרו.

למחרת בבוקר, בעיצומו של יום ראש השנה, הלך אחד מחבריו של הבחור החולה להתפלל במניין המצומצם של מרן החזון איש זצ"ל. תוך כדי החג, שמע החזון איש על כך שבנו של רבי דוד שוכב חולה מאוד במיטתו עם חום גבוה וסכנה.

החזון איש שמע את הדברים, ומיד באמצע החג פסק: אי אפשר להשאיר בחור לבד במצב כזה.

החזון איש, שהיה בעצמו אדם חלש בצורה קיצונית וסבל מייסורים רוב ימיו, לא עשה שום חשבונות רפואיים של הגוף שלו. הוא עזב את ביתו וצעד ברגל בעיצומו של יום הקדוש אל ביתו של רבי דוד פוברסקי כדי לבקר את החולה.

כשהגיע, נכנס החזון איש אל החדר, ניגש אל המיטה והחל לבדוק בעצמו את הפצע. החזון איש, שהיה בקיא עצום בחכמת הרפואה, זיהה מיד שמדובר בזיהום חמור ומסוכן ביותר. הוא פנה מיד למלווה שלו ואמר לו: רוץ מהר, תשיג אנטיביוטיקה בדחיפות. בזכות התושייה ומסירות הנפש של החזון איש, שהשכים ועזב הכל באמצע החג כדי לרוץ אל החולה, הבחור קיבל את התרופה הנכונה וחייו ניצלו.

החזון איש פעל כאן בדיוק במידת החסד, לאדם קל מאוד לעשות חשבונות של הגוף: "אני חלש", "היום חג", "אני עייף, שמישהו אחר יטפל בזה". אבל כשיש יהודי פצוע או שבור שצריך ישועה, הם שוברים את כל המגבלות של עצמם ורצים לעזור. אל תחכה שיהיה לך כוח כדי לעשות חסד. תתחיל לעשות את החסד, תתחיל לרוץ בשביל השני – והקדוש ברוך הוא כבר ישלח לך כוחות, בריאות ורעננות מן השמים מעל לדרך הטבע.

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח, ג-ד)

מובא בדברי יחזקאל שבמסכת בבא מציעא (דף פו עמוד ב) וברש"י מובא: הוא סבר שהם ערביים שמשתחווים לאבק שברגליהם, ולכן הקפיד לבקש מהם לרחוץ את רגליהם לפני כניסתם לאוהל, כדי שלא להכניס עבודה זרה לביתו.

ויש להתבונן בזה, מהי העבודה הזרה המוזרה הזו להשתחוות לאבק דרכים?

את הביאור לכך אנו מוצאים בדברי הנביא יחזקאל (פרק כז, פסוק כא) האומר: "ערב וכל נשיאי קדר המה סוחרי ידך". הרי לנו שהמילה "ערביים" פירושה גם סוחרים. דרכם של סוחרים, הנודדים ביבשה ובים, לנוע ממקום למקום בדרכים עקלקלות ומלאות אבק. מתוך המרוץ התמידי הזה, עלול הסוחר לדמות בנפשו כי כוחו, חריצותו וזריזותו לכתת רגליים בדרכים מעלות אבק, הם אלו שמביאים לו את עושרו והצלחתו. זוהי עבודה זרה מודרנית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". הסוחר משתחווה לאבק – הוא מייחס את כל חילו והצלחתו להשתדלות הגשמית שלו, ושוכח את השגחתו הפרטית של בורא עולם.

לכן בא אברהם אבינו, עמוד החסד והאמונה, ואומר להם: אנא, "רחצו רגליכם" – תרחצו ותנקו את עצמכם מאותה תפיסה מוטעית של עבודה זרה לאבק, "והשענו תחת העץ" – תבינו שאין לאדם על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים שהוא הנותן כוח לעשות חיל. ואולי זו הסיבה שצדיקים גדולים לאורך הדורות נהגו לצאת ליערות וללמוד תורה בין האילנות, שכן שם, הרחק משאון המסחר והעיר, קל יותר להפנים את האמונה התמימה שהכל מושג אך ורק בגזירת שמים.

אם נעמיק ברמז, המילה אב"ק היא ראשי תיבות של אות ברית קודש. אברהם אבינו ראה לפניו אנשים שסברו שהם מתוקנים לגמרי בעניינים אלו ומרגישים "מסודרים" מבחינה רוחנית, עד שהעזו ללכת בחוץ גם ביום שבו הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה. אברהם ביקש לבחון את האמונה שלהם בתוך הגשמיות, ולכן האכילם בן בקר רך וטוב, כדי לבדוק כיצד הם מתנהגים ועובדים את השם דווקא מתוך עולם החומר והאכילה.

ההכרה הזו, שהכל מאיתו יתברך וכל כסף שברשותנו תלוי ברצונו, מזכירה לנו סיפור נפלא שסיפר הרה"ק רבי יעקב מספינקא זצ"ל. פעם הגיע האדמו"ר למקום מסוים, והחסידים נהרו אליו עם פתקי ברכה (קוויטלאך) וצירפו אליהם, כמנהג החסידים, מעות פדיון נפש. לאחר שעות ארוכות נאסף סכום כסף נכבד אצל הרבי. לאחר מכן, ישבו כולם לסעודה, ובסיומה כיבדו את האדמו"ר לברך ברכת המזון בקול רם. כשהגיע האדמו"ר למילים: "ואל תצריכנו ה' אלוהינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם", חייך אחד החסידים בלבו וחשב: הנה, הרבי ישב כעת שעות וקיבל אלפי שקלים מהחסידים, ומיד הוא מברך ומבקש שלא להצטרך למתנות בשר ודם?

כשסיים האדמו"ר, קרא לאותו חסיד ואמר לו ברוח קודשו: דע לך, החסידים מביאים לאדמו"ר כסף כדי שיתפלל עבורם וימשיך להם ישועה בבריאות או בפרנסה. אם הקדוש ברוך הוא שומע לתפילתי והם נושעים, הרי שהיה כאן מסחר הגון – הם שילמו על השירות וקיבלו את הישועה. אך אם חלילה הישועה מתעכבת, הכסף שנתנו לי נותר אצלי כמתנת חינם או כהלוואה עד שיוושעו. לכן אני מתפלל ומבקש מהשם: ריבונו של עולם, אל תעשה את הכסף הזה למתנה או להלוואה, אלא שלח להם את ישועתם לאלתר, כדי שהכסף יהיה שכר פעולה מוצדק.

נמצאנו למדים שההישענות תחת העץ היא המפתח לישועה ולאמונה. ועל עץ זה נאמר בהמשך הפרשה: "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו". המדרש מספר שאברהם הושיבם תחת העץ כדי לבחון אותם – אם העץ ענפיו התרחבו וסוככו עליהם, ידע שהם צדיקים. תרגום יונתן בן עוזיאל מגלה לנו שהיה זה עץ ארז שאברהם נטע בבאר שבע, ומאותו העץ ממש עשו בני ישראל לימים את קרשי המשכן ואת הבריח התיכון. כשם שהעץ אצל אברהם התרחב בדרך נס כדי להגן על האורחים, כך הבריח התיכון במשכן היה מבריח מן הקצה אל הקצה ומקיף את המשכן כולו בנס מופלא.

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח, ד)

נקדים לבאר את הפסוק בסיפור שסיפר כ"ק אדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל, שראה רשימה בדפי הש"ס שהיה שייך להרה"ק רבי אייביש מפראנקפורט זצ"ל.

וכתוב שם בצד הדף, שבאותו הדור היה קצב אחד, ובאיזה זמן לא היה אפשר להשיג בשר כשר בעירם. שלחו את הקצב להביא בשר כשר מעיר אחרת, ומכיוון שהקצב לא היה מן המדקדקים במצוות וחששו שמא יביא בשר טרפה, שלחו עמו את השוחט שישגיח על מעשיו. לאותו קצב היתה הנהגה אחת שהקפיד עליה בכל תוקף, והיא הלכת נטילת ידיים.

במהלך הדרך תקף את הקצב רעב גדול והוא ביקש לאכול. אמר לו השוחט שימתין עוד כשעתיים עד שיגיעו אל העיר ושם יאכל כדין. השיב הקצב שאינו יכול להמתין, ובקצה היער הסמוך ישנה באר מים שבה יוכל ליטול את ידיו. הזכיר לו השוחט שישנה סכנה גדולה להיכנס אל היער מפני הרוצחים והשודדים המצויים שם, אך הקצב התעקש, ביקש מהשוחט להמתין לו על הדרך ונכנס אל היער.

לאחר זמן קצר שמע השוחט קולות מאבק. הוא מיהר לחזור אל העיר כדי להזעיק עזרה, וכשחזרו האנשים אל היער מצאו את הקצב כשהוא הרוג. התברר שלאחר שנטל את ידיו כדין, התנפלו עליו השודדים והרגוהו.

באותו הלילה ישב רבי אייביש בביתו ולמד תורה. בעיצומו של לילה שמע דפיקות על דלתו, וכששאל מי הדופק, ענה הקצב: אני באתי מעולם האמת. רבי אייביש נרעד ושאל אותו כיצד הוא אומר שהוא מעולם האמת והרי הוא עודנו חי, ואז סיפר לו הקצב את כל המאורע שאירע עמו ביער וכיצד נהרג.

הוסיף הקצב וסיפר, שכאשר עלה לבית דין של מעלה דנו אותו לחובה על שלא שמע לאזהרת השוחט ונכנס למקום סכנה. ומצינו כעין זה בדברי הרה"ק מקאמארנא זצ"ל, שאילו היינו יודעים את גודל הצער שיש לנשמה כאשר אין מדקדקים בענייני נטילת ידיים, היינו נזהרים בזה ביותר ולא היינו יושבים לאכול עד שהיינו לומדים שוב את כל הלכות נטילת ידיים, ובמקום סכנה ופיקוח נפש הרי יכול היה לכרוך ידיו במפה ולא לסכן את עצמו. אולם בית דין של מעלה פסקו, שמכיוון שרבי אייביש נמצא בעולם הזה, הרי שכל פסק שיפסוק רבי אייביש פה למטה, יתקבל ויסכימו עמו בשמים. לכן בא הקצב אל ביתו לקבל את פסק דינו.

רבי אייביש חשד שמא רוח שקר מדברת אליו, ואמר לקצב: הנה אני מתקשה זה כמה ימים בביאור דברי התוספות כאן במסכת, עלה נא למרום והבא לי משם תירוץ לקושייתי, ואז אדע כי אמת בפיך. הלך הקצב ולאחר זמן מה חזר והביא עמו תירוץ מיושב היטב. שמע רבי אייביש את הדברים, פסק את פסקו לזכותו של הקצב, והלה חזר למקומו בגן עדן.

על פי מעשה זה מובנים דברי הכתוב: "יקח נא מעט מים" – כאשר האדם לוקח מים ומקפיד על הלכות נטילת ידיים כדת וכדין, אזי הוא זוכה ל"והשענו תחת העץ" – שיכול הוא להישען על התורה הקדושה שנקראת עץ החיים, ועל ידי זה יזכה לחלקו בעולם הבא, לאכול מפריה וליהנות מזיוה כדין וכראוי.

ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות (יח, ו)

במסכת בבא מציעא (דף פז עמוד א) אומר רבי יצחק: "כתיב קמח וכתיב סלת, מכאן שהאשה צרה עיניה באורחין". ופירש רש"י שם שההוכחה היא ממה שאברהם ביקש קמח, ואילו שרה בפועל הביאה סולת. וכל המפרשים מתקשים בדבר: הרי סולת הוא סוג מובחר וחשוב יותר מקמח, ואם שרה בחרה להביא לאורחים את הטוב ביותר, מדוע לומדים מכאן שעיניה צרה באורחים?

בספר "אוצר הרעיון והמחשבה" מובא ביאור נפלא. כאשר עורכים אירוח, ישנם שני סוגים של הגשה: יש "סעודה" ויש "שולחן מתוק". אם המטרה היא שהאורחים יאכלו סעודה שלמה ומניחה את הדעת, מגישים בתחילה לחם כדי שיטלו ידיהם. לעומת זאת, בשולחן מתוק מגישים מציות או מזונות, ובכך מסתכמת המנה. מקמח עושים לחם לסעודה, ואילו מסולת עושים מיני מתיקה ומגדנות. אברהם אבינו רצה ששרה תכין קמח, כדי שהאורחים יתחילו סעודה שלמה יחד עם לשונות הבקר והחרדל. אולם שרה הכינה סולת, שממנו עושים דברי מתיקה, ועל ידי כך יכלו האורחים להבין שמדובר רק בשולחן מתוק ולא בסעודה מלאה. מכאן הראיה שצרה עיניה באורחים.

בספר "קהלת משה" מתרץ זאת על פי משל: אריה אמר לבנו הקטן שהגיע הזמן שיצא לצוד בעצמו. פחד הגור ואמר לאביו: חוששני שבני האדם יפגעו בי בחצים וקשתות. השיב לו האב: אל תירא, האריה הוא מלך החיות והגיבור מכולם, ואיש לא יוכל לעמוד בפניך. שמע הגור ויצא לדרך. כאשר הגיע לעיר, ראה על שער אחד ציור של דוד המלך ההורג את האריה, ועל שער שני ציור של שמשון הגיבור המשסע את האריה כשסע הגדי. נחרד הגור, חזר לאביו ואמר: מדוע רימיתני? הרי ראיתי בעיני בני אדם המנצחים אריות! ענה לו אביו: פתי שכמותך, אילו היה זה דבר שבשגרה, לא היו מציירים זאת על השערים לזיכרון עולם. דווקא מפני שהאריה הוא הגיבור והמקרה הזה הוא חריג ונדיר, עשו ממנו ציור וחידוש.

כך הוא הדבר גם כאן: התורה הדגישה את העובדה שאברהם אמר קמח ושרה הביאה סולת המובחר, מפני שזהו מקרה חריג. כדרך הטבע, האשה צרה עיניה באורחים, אך כאן התורה רצתה להנציח את גדלותה של שרה שנהגה אחרת. רמז לדבר נמצא כבר בקללת חוה: "בעצב תלדי בנים" – ראשי תיבות עיניה צרה באורחים. אולם אצל שרה נשתנה הטבע, כפי שנאמר בפרשה: "חדל להיות לשרה אורח כנשים", לומר לך שלא התנהגה כדרך שאר הנשים, אלא הכניסה אורחים בעין יפה ובשמחה.

בדרך הלצה מובא בשם ה"כתב סופר", שהיות וטבע האשה להיות צרה בעיניה באורחים, והמלאכים ראו שאברהם מכין סעודה כה גדולה עם שלושה לשונות בבקר, תמהו ושאלו: "איה שרה אשתך?". הם חשבו שמא שרה אינה בבית, ולכן אברהם יכול להכין סעודה רחבה כל כך ללא הפרעה.

על שאלה זו של המלאכים מצינו ביאור מכ"ק אדמו"ר בעל "מקור ברוך" מסערט ויז'ניץ זצ"ל ביאר, שהמלאכים תמהו כיצד מתקיימת הכנסת אורחים מפוארת כזו בבית שבו יש אישה. השיב להם אברהם: "הנה באוהל". שרה אינה נוהגת כאותן נשים המשוטטות בחוצות ומבזבזות את הממון על מותרות ותענוגות, אלא היא אשה כשרה היושבת בביתה פנימה, ומתוך הצניעות והחיסכון במותרות יש לה אפשרות לכבד את האורחים בהרחבה גדולה.

כ"ק אדמו"ר מסאדיגורה זצ"ל סיפר על אמו ע"ה, שמידת הכנסת האורחים שלה הייתה לשם דבר. פעם שאלו אותה כיצד מתקיים בה מאמר חז"ל שהאשה צרה עיניה באורחים. השיבה בחוכמה שיש לדייק בלשון: צרה עיניה "באורחין" – מלשון שהיא מגרשת את הגדרת ה"אורח" מן הבית. שרה לא רצתה שהבאים אל ביתה ירגישו כאורחים זרים, אלא שכל אדם ירגיש מיד כמו בן בית.

ביאור זה עולה בקנה אחד עם מה ששמע המגיד רבי שלמה לוונשטיין שליט"א בשם אברך אחד, שדקדק בלשון הכתוב בתחילת הפרשה, שאברהם ישב פתח האוהל לראות אם יש עובר ושב "ויכניסם בביתו". לכאורה היה צריך לומר "לביתו". אלא שזהו עומק העניין: אברהם ושרה עשו הכנסת אורחים כה מושלמת, עד שהאורח הרגיש כאילו הוא נמצא "בביתו" שלו ממש.

וכאשר זוכים להכנסת אורחים כזו, שבה אין תחושת זרות ואין מחיצות, שוב אין הבדל בין בני אדם למלאכים. ומצינו מעשה, כאשר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זיע"א נפגש לסעודה עם מחותנו הרה"ק רבי חיים מקוסוב זיע"א. רבי חיים אכל כדרכו, ואילו רבי ישראל רק טעם מעט ומשך ידו. שאלו רבי חיים לפשר הדבר, והשיב רבי ישראל: כאשר ירדה נשמתנו לעולם הזה, התנינו תנאי עם הגוף שלא ליהנות מתענוגי העולם הזה כלל. כששמע זאת רבי חיים, משך אף הוא את ידו מן המאכלים. שאלו רבי ישראל: וכי גם אתה התנית תנאי כזה? השיב לו רבי חיים: לא, אנו לא התנינו תנאי כזה. אלא שבליל שבת אנו אומרים למלאכים "בואכם לשלום" ומיד "צאתכם לשלום", משום שאין זה נעים ונוח לאכול יחד עם מלאכים.

נמצאנו למדים, שכאשר הבית מתעלה לדרגה של אמונה, עין יפה וביטול המותרות, הוא הופך לביתם של המלאכים, וכל הנכנס אליו חש מיד בביתו שלו, מתוך ברכה, ישועה ושמחה.

וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות (יח, ו)

מדוע נאמר גם "קמח" וגם "סולת"? ושנית, מדוע כפלה התורה בלשונה "לושי ועשי עגות"?.

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז עמוד א) מביא: "קמח סולת - אמר רבי יצחק: מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש".

ומבאר רש"י, שאברהם ביקש סולת המשובחת, ושרה רצתה להביא קמח הפשוט, ולכן אברהם הוצרך להדגיש לה "קמח סולת" – כלומר, שלכבוד האורחים יש להשתמש אך ורק בסולת הנקייה והמובחרת ביותר, בלי שום חשבונות של חיסכון.

"לושי ועשי". השל"ה הקדוש והכלי יקר, והאלשיך הקדוש – מבארים שאברהם אבינו לא רק קבע את איכות הבצק, אלא נתן לה סדר עבודה מדויק כיצד לנהוג עם האורחים: הוא ביקש ממנה שלא תלוש את כל שלוש הסאים הגדולות בבת אחת, אלא תחלק את הבצק לעיסות קטנות ונפרדות: וז"ל השל"ה הקדוש: "לושי ועשי עגות. פירוש, אף על פי שהיו שלש סאים, צוה לה ללוש כל סאה וסאה בפני עצמה, כי העיסה הקטנה נלושית היטב ואין השאור שולט בה כל כך, וזהו שאמר 'לושי' לשון יחיד, על כל חלק וחלק". והאלשיך הקדוש מוסיף על כך וכותב: "ומה שאמר לושי ועשי עגות בלשון יחיד על שלש סאים, הוא שאמר לה שלא תעשה עיסה אחת גדולה מכל השלוש סאים, כי אם לחלק אותם לעיסות קטנות, כי עיסה קטנה נלושית יפה ונעשית עוגה משובחת ורכה לאורחים".

ומדוע היה חשוב כל כך לחלק את זה לעיסות קטנות ולא ללוש הכל ביחד כדי לחסוך זמן ומאמץ? הכלי יקר מבאר שלא יחמיץ, וזה לשונו: "לושי ועשי עגות. צוה לה שלא תלוש כל השלוש סאים ביחד, לפי שעיסה גדולה קשה ללוש אותה במהירות, אלא אמר לה 'לושי' עיסה קטנה 'ועשי' אותה מיד עוגה, ואחר כך תלוש עיסה שניה, כדי שיהיה הכל במהירות רבה ולא יבוא לידי חימוץ".

וזהו בדיוק כפי שמובא ברבנו בחיי, שערב פסח היה, ועל כן זרז אותה בלישה ועשיה כדי שלא יחמיץ הבצק.

מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. במוצאי שבתות רבים היו מגיעים לביתו המוני אורחים ואנשים שבורי לב. רבי שלמה זלמן, שהיה כבר מבוגר ועייף מאוד, היה עומד בעצמו במטבח ומכין להם כוסות תה בזריזות רבה.

כשניגש אליו אחד מבני הבית וביקש להחליף אותו בטירחה כדי שהרב יוכל לנוח, סירב רבי שלמה זלמן ואמר: "האורחים הללו הגיעו אליי, והחסד מוטל עלי. אם אתם תכינו להם את התה, אתם תרוויחו את המצווה ואני אפסיד אותה. למה שתגזלו ממני את הזכות לשרת את האורחים שלי בעצמי ובזריזות?". הרב לא הסכים להעביר את הטרחה לאף אחד, אלא הכין מנה אחר מנה כדי שאף אורח לא ימתין.

ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו (יח, ז)

מסירותו המופלגת של אברהם אבינו למצוות הכנסת אורחים. התורה מתארת בפרוטרוט את גודל הטירחה וההתרגשות שלו: הוא פתח את אוהלו לארבעה כיוונים, מיהר אל שרה לבקש שלוש סאים קמח סולת, ורץ בעצמו אל הבקר כדי להכין לאורחיו שלושה לשונות בחרדל. אברהם אבינו, שהיה גדול הדור ומנהיג בעל שיעור קומה, ביטל את כבודו ועסק בעצמו באירוח עוברי דרכים שנדמו בעיניו כערביים עובדי עבודה זרה. כל מטרתו היתה לקרב את הבריות, להכניסם תחת כנפי השכינה וללמדם לברך ולהודות להשם יתברך. אברהם כיבד את כולם באופן שווה, ללא הבדל מעמד, ובאמונתו היה מקום לכל אדם.

מוסר השכל זה מתבאר על פי משל המוכר בעולם: עשיר אחד נהג בכל שנה לערוך סעודה גדולה ולהזמין אליה את כל אנשי המחוז. באחת השנים הגיע אל הסעודה אדם לבוש בבגדים פשוטים ובלויים. כאשר ראו אותו השומרים בפתח, חסמו את דרכו, גירשו אותו בחרפה ואמרו לו שאין זה מכובד לבוא אל האדון בלבוש שכזה. הלך אותו אדם לביתו, לבש את בגדיו החגיגיים והמפוארים ביותר, חבש כובע נאה וחזר אל חצר העשיר. הפעם קיבלו אותו השומרים בכבוד גדול, הכניסו אותו אל הטרקלין והושיבו אותו במקום מכובד בראש השולחן. במהלך הסעודה, כאשר הוגש המרק, לקח האיש את הכף ושפך את המאכל לתוך שרוול בגדו החדש. ראה זאת בעל הבית ותמה: מה מעשיך ולמה אתה שופך את האוכל על בגדיך? השיב לו האורח: בבית הזה הבגדים חשובים יותר מן האנשים; כאשר באתי בבגדי פשוטים גירשתם אותי, וכאשר באתי בבגדי המפוארים קיבלתם אותי בכבוד, מכאן שהסעודה הזו לא הוזמנה עבורי אלא עבור הבגדים שלי, ולכן להם מגיע לאכול.

משל זה מבוסס על דברי המשנה במסכת אבות (פרק ד, משנה כ) שם אומר רבי "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו". אולם יש להעמיק בנקודה זו ברובד פנימי יותר הנוגע לעבודת השם היומיומית שלנו.

בדורנו ישנה התעוררות גדולה לעסוק בקירוב רחוקים. אנו משקיעים משאבים וכוחות מרובים כדי לקרב יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ונוהגים בהם בעין יפה ובסבלנות מרובה. אין אנו מביטים על לבושם החיצוני או על סגנון חייהם, אלא מקבלים אותם באהבה ומתוך שמחה על כל צעד קטן, ואפילו על מצווה אחת שהם מקיימים. אך לעומת זאת, כאשר מדובר ביהודי שנמצא בתוך הקהילה שלנו, חבר לספסל הלימודים או לתפילה בבית הכנסת, לעיתים אנו נוהגים במידת הדין והקפדנות. די בכך שהוא אוחז בשיטה חסידית או השקפתית שונה במעט משלנו, כדי שנזלזל בו, נתרחק ממנו ולא נסביר לו פנים. ודבר זה טעון תיקון.

חז"ל במסכת בבא מציעא (עא.) קבעו את סדר הקדימויות בחסד ובדאגה לזולת בלשון זו: "תני רב יוסף: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' – עמי ונוכרי, עמי קודם. עני ועשיר, עני קודם. ענייך ועניי עירך, ענייך קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודם". מכאן אנו למדים שהאחריות הראשונה של האדם היא על האנשים שנמצאים בסביבתו הקרובה. החכמה אינה רק לרוץ ולחפש רחוקים, אלא לדאוג תחילה שהקרובים אליך ביותר, אלו המנסים לעבוד את השם יחד עמך, לא ייפלטו ולא יפלו בשל חוסר תשומת לב או קפדנות יתרה.

ואף אם ישנם חילוקי דעות ושינויי שיטות בין בני הקהילה, לימדונו חז"ל במסכת יבמות (יד.) כיצד נהגו בית שמאי ובית הלל, שאף על פי שהיו חלוקים בעיקרי הלכות קשות, מכל מקום: "לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו". אם גדולי התנאים ידעו לנהוג בחיבה וברעות למרות השוני בדרכם, על אחת כמה וכמה שעלינו להימנע מזלזול או מהרחקת החבר רק מפני שהוא אוחז בשיטה אחרת.

מעשה מצינו בהנהגתו של הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זצ"ל מתקופת מגוריו בטבריה. באותם ימים עלו לארץ ישראל חסידים ואנשי מעשה מקהילות שונות, ולכל חבורה היו מנהגים ושיטות עבודה משלהם, דבר שגרם לעיתים למתחים ולריחוק בתוך הקהילה שומרת המצוות. פעם אחת הגיע לטבריה אברך חסידי שנהג בשיטה שונה לחלוטין מזו של תלמידי המגיד ממזריטש, וחסידי המקום החלו להתרחק ממנו ולא שיתפו אותו בלימודם ובסעודותיהם. כשראה זאת רבי אברהם מקאליסק, קרא לחסידיו ואמר להם: אתם משקיעים כוחות מרובים לקרב את יושבי הארץ שאינם יודעים ספר, ומסבירים להם פנים כדי להשיבם למקורם, וכיצד פה, ליד שולחנכם, יושב יהודי שמסר את נפשו לעלות לארץ הקודש ולעבוד את הבורא, ואתם דוחפים אותו החוצה רק מפני שתנועותיו בתפילה או מנהגיו שונים משלכם? מיד ניגש רבי אברהם אל האברך, הושיבו לידו, ונהג בו בכבוד גדול, ובכך לימד את חסידיו שאהבת ישראל האמיתית נמדדת ביכולת לקרב את הקרוב אליך על אף השוני בדרכו.

עניין זה מתבאר גם מתוך מעשה שהיה אצל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל. פעם אחת הגיע אליו אדם והציע לתקן תקנה לזכר השואה, שבליל הסדר יוצב כיסא ריק ליד השולחן כדי להזכיר את הנספים. השיב לו הרבי: חלילה לכם לעשות כן, אם תותירו כיסא ריק הרי זה מתן ניצחון לצוררים שרצו להשמידנו ולהותיר כיסאות ריקים בעם ישראל. התקנה האמיתית היא לקחת עוד יהודי חי, להושיב אותו על הכיסא ולמלא את השולחן.

התפקיד שלנו הוא למלא את הכיסאות ולהרבות באהבת ישראל, אך מילוי זה אינו שייך רק לרחוקים אלא גם לקרובים הנמצאים ממש לידנו. יש לדאוג שאף אחד לא ייפול ולא יידחק החוצה. אברהם אבינו נהג במידת "כבדהו וחשדהו", וכדברי חז"ל במסכת בבא מציעא (פו:) ביקש מהאורחים לרחוץ את רגליהם מפני החשש לעבודה זרה, אך החשש לא מנע ממנו לקבלם, להאכילם ולכבדם בהרחבה.

והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו (יח, ח)

בביאור פסוק זה שמעתי מידיד הרב ר' יודל הכהן שטראסער שליט"א בשם הגאון רבי עקיבא סופר, בנו של הגאון רבי שמעון סופר. אברהם אבינו היה רגיל ומסור בכל מאודו למצוות הכנסת אורחים. כאשר הגיעו אליו שלושת האורחים בעיצומו של היום החם, ביקש מהם לשבת תחת צל האילן.

במסכת סופרים (פרק כא, הלכה ט) מובא בדברי חז"ל כי אברהם אבינו היה גבה קומה ביותר ונחשב כענק בין אנשים, ולשון חז"ל שם היא: "האדם הגדול בענקים זה אברהם". למילה "תחת" בלשון המקרא ישנם שני פירושים: הפירוש הראשון והפשוט הוא תחת דבר מה, והפירוש השני הוא "במקום", כפי שמצינו בביטוי "עין תחת עין".

יסוד זה מובא ב'הדר זקנים' לבעלי התוספות: "והוא עמד עליהם תחת העץ. יש אומרים: במקום עץ להגן עליהם לעשות להם צל, כי אברהם גדול היה בענקים".

מתוך דברים אלו למדנו כי מאחר שאברהם אבינו היה גבוה מאוד כענק, הוא פרס את ידיו הרחבות מעל האורחים כדי לסוכך עליהם מפני השמש היוקדת. הוא עמד מעליהם במקום העץ כדי לשמש להם כצל, ובחר לשהות תחת השמש הקופחת ולסבול את חום היום, ובלבד שלאורחים תהיה מנוחה ונוחות. בכך הגיעה לשיאה מידת הכנסת האורחים שלו, שהיה מוכן למסור את גופו ממש עבור שלוותם של זרים.

מכאן יש ללמוד מהי מסירות אמיתית למען הזולת, וכיצד גדולי ישראל ידעו לבטל את נוחותם ואת כבודם העצמי כדי למנוע צער או בושה מחבריהם.

מידה מופלאה זו מצינו במעשה המפורסם על הצדיק רבי ישעיה מקרעסטיר זצ"ל, המובא גם על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל. באחת הסעודות ישב אל השולחן עני אחד שלא היה רגיל בכללי הנימוס, ובמהלך הארוחה החליקה ידו והפכה את כוס היין על המפה הלבנה והיקרה. באותו הרגע השתרר שקט בחדר והעני נתמלא בושה גדולה.

רבי ישעיה מקרעסטיר, שהבחין מיד במצוקתו של האורח, הניף את ידו בתנועה מכוונת, הפך את כוס היין שלו עצמו על המפה, ואמר לנוכחים בצחוק שהשולחן כנראה אינו יציב דיו ולכן הכוסות נשפכות. במעשה זה הסיר הצדיק את תחושת הבושה מעל העני, והראה שהוא מוכן ללכלך את בגדיו ומקומו ובלבד שלא לבייש יהודי אחר.

הנהגה זו בדיוק מסופרת גם על הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל. פעם אחת התלווה אל בחור שהוצרך ללכת לפגישה אצל פסיכולוג. בעודו ממתין במקום, הבחין רבי אברהם באברך מוכר המסתובב במסדרון. הוא הבחין מיד באותות המבוכה על פניו של האברך, שהתבייש בכך שיראו אותו במרפאה זו.

כדי להסיר את תחושת הבושה ולשמור על כבודו של האברך, מיהר רבי אברהם לגשת אליו ואמר לו בלשון זו: אנא ממך, אל תספר לאף אחד שראית אותי כאן היום, כדי שלא יהיו לי בושות.

במילים אלו הפך רבי אברהם את עצמו לזה שנזקק כביכול לעזרה, ובכך הסיר לחלוטין את המבוכה מעל האברך והציל אותו מאי נעימות. זוהי דרכם של גדולי ישראל, שידעו לחשוב על טובת הזולת, למסור את כבודם, ולשמש מגן ומחסה לחבריהם בדיוק כפי שעשה אברהם אבינו תחת השמש באלוני ממרא.

ותצחק שרה בקרבה לאמור: אחרי בלתי היתה לי עדנה, ואדוני זקן בראשית (יח, יב)

מיד לאחר מכן, הקדוש ברוך הוא פונה לאברהם אבינו ואומר: "למה זה צחקה שרה...", ואז מגיע משפט המפתח, שהוא יסוד האמונה היהודית לדורות עולם: היפלא מה' דבר? (שם, י"ד). המשפט הזה מלווה אותנו בכל תחנה בחיים. אנו משננים אותו בעתות קושי ובשעות צרה. אך אם נתבונן פנימה אל תוך הלב, כמה פעמים קורה לנו – בשר ודם – שכאשר הישועה מתעכבת והמצב נראה קשה, אנחנו חלילה נופלים לייאוש? הראש האנושי שלנו אומר: "הרי המצב כה מורכב, אין לזה שום סיכוי בדרך הטבע. מאיפה בכלל יכולה לצמוח כאן ישועה"?

מובא במסכת סנהדרין (צז.) "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב". חז"ל מלמדים אותנו שהדברים הגדולים באמת, והישועות האמיתיות, מגיעים דווקא מאיפה שהאדם בכלל לא חושב, לא מתכנן ולא מצפה. כשאדם מסיח את דעתו מחשבונות הטבע המצומצמים ומביט רק לשמיים – משם צומחת הישועה בהפתעה מוחלטת. וכדי להבין איך זה נראה, כדאי לשמוע את הסיפור המשעשע הבא: בעיירה אחת חייתה אישה מבוגרת, אלמנה צדקנית ותמימה, אך ענייה מרודה. היא הגיעה למצב של חרפת רעב ממש, ולא היה לה אפילו פירור לחם יבש בבית. מתוך צערה, היא יצאה אל המרפסת, נשאה את עיניה לשמיים וקראה בבכי "ריבונו של עולם! אני יודעת שאתה כל יכול ושבידך המפתח לכל טוב. אנא, שלח לי כיכר לחם אחת כדי שאוכל להחיות את נפשי".

ברחוב ממול התגורר שכן שלא זכה עדיין למאור האמונה, ואדרבה – הוא תמיד חיפש דרכים לנסות להוכיח לה שאין תועלת בתפילותיה. הוא שמע את קריאתה השבורה והחליט לנצל את ההזדמנות כדי להתל בה. הוא מיהר אל המאפייה, קנה כיכר לחם גדולה וטרייה, טיפס בשקט על גג ביתה, ושלשל את הלחם דרך פתח הארובה הישר אל תוך המטבח שלה.

האישה נכנסת למטבח ולפתע היא רואה לחם חם וטרי שהגיע משום מקום! היא התמלאה בשמחה עצומה, הרימה ידיה לשמיים והחלה להודות בהתרגשות: "תודה לך ה'! אתה שומע תפילת כל פה! שלחת לי לחם מן השמיים".

השכן, שהמתין בחוץ כדי לראות את תגובתה, נכנס מיד פנימה בחיוך ניצחון ואמר לה: "תגידי לי, על מה את מודה לאלוקים? את לא מבינה שאין כאן שום נס? אני שמעתי אותך, אני הלכתי למאפייה, ואני זה שזרקתי לך את הלחם מהגג"?

האישה הצדקנית הביטה בו בשלווה, ואז נשאה שוב את עיניה למרום ואמרה בחיוך "ריבונו של עולם, כמה גדולה ההשגחה שלך! לא רק ששלחת לי לחם חם וטרי, אלא אפילו גרמת לזה שאינו מאמין לשלם עליו מכספו, ולטרוח להביא לי אותו בשליחותך עד הבית".

"היפלא מה' דבר", מבאר המלבי"ם "כי חוקי הטבע סודרו מאתו, והרוצה בדבר יבטל החוק ויעשה כרצונו, ואין דבר נפלא ונסתר מכוחו".

חוקי הטבע אינם מנהלים את הקדוש ברוך הוא, אלא הוא זה שסידר אותם, וממילא כשהוא רוצה להושיע את האדם – הוא מבטל את החוק ועושה כרצונו ברגע אחד. וכך גם מובא במדרש תנחומא (פרשת וארא, סימן א) "ישועתו של הקדוש ברוך הוא כהרף עין".

ובילקוט שמעוני על פרשתנו (בראשית, רמז פב), חז"ל מביאים משל מדהים שממחיש בדיוק את חידוש הנעורים של שרה ואת האפשרות להפוך את המציאות מן הקצה אל הקצה: "רבי יודן בר רבי סימון אמר: משל לאחד שהיו בידו שני קופליות (כלי מתכת שבורים), הוליכן אצל נפח, אמר ליה: יכול אתה לתקנם? אמר ליה: לבראתן כבתחילה אני יכול, ולתקנם איני יכול?! כך, לבראתן כבתחילה אני יכול, ולהחזירן לימי נערותן איני יכול"?

בורא עולם שיצר את האדם ואת הטבע כבתחילה, ודאי יכול לשנות את הטבע ולהחזיר את שרה לימי נערותה, וודאי יכול לשנות את המצב של כל אחד מאיתנו. הקדוש ברוך הוא אינו מוגבל לחשבונות ולחוקי הטבע שלנו.

כדי לחיות את הדרגה הזו, מסופר על הסבא מנובהרדוק, שהיה צריך פעם לנסוע בדחיפות ברכבת למחוז חפצו לצורך הקמת אחת הישיבות שלו. הוא הגיע לתחנת הרכבת, התיישב על הספסל והמתין. ישב לידו אדם שהכיר אותו, ראה אותו יושב רגוע ושלו, ושאל אותו: "ילמדנו רבנו, האם יש לכבודו כסף בכיס לקנות כרטיס נסיעה"? הביט בו הסבא ואמר בפשטות: "לא, אין בידי אפילו פרוטה אחת".

החבר נבהל ואמר לו: "אם אין לך כסף, הכיצד אתה חושב שתוכל לנסוע ברכבת? הרי הרכבת תיכף מגיעה".

ענה לו הסבא מנובהרדוק בשלווה: "אל דאגה, יש עוד זמן עד שהרכבת תגיע, ואני בוטח בה' יתברך שיהיה לי כרטיס".

הדקות נקפו, השעון תקתק, והנה נשמעת שריקת הקטר. הרכבת הגדולה נכנסת לרציף, הנוסעים מתחילים לעלות, והסבא עדיין יושב על הספסל בלי שום כרטיס בכיס. אותו חבר כבר איבד את הסבלנות, ואמר לסבא בקול: "נו, מאין לך הביטחון הזה?! וכי עם 'ביטחון' אפשר לשלם לקופאי של הרכבת?! הרכבת כבר כאן".

הסבא מנובהרדוק לא זז ולא נבהל. הוא הביט ברכבת ואמר לחברו משפט שמרעיד את הלב "אתה חושב שהקדוש ברוך הוא צריך קודם כל לברוא לי כסף, ואז שאני אלך לקופה, אעמוד בתור ואקנה כרטיס? בורא עולם הוא כל יכול! אם הוא רוצה שאני אהיה על הרכבת הזו – יש לו אינספור דרכים אחרות להעלות אותי אליה".

עוד הוא מדבר, ולפתע רץ לעברם אדם עשיר, שהיה מבוהל לחלוטין. הוא הבחין בסבא מנובהרדוק, ניגש אליו במהירות ואמר: "רבי! קניתי כרטיס למחלקה הראשונה ברכבת הזו, אבל הרגע קיבלתי הודעה דחופה שאני חייב לבטל את הנסיעה ולהישאר בעיר. חבל שהכרטיס ילך לאיבוד, אנא, קח את הכרטיס וסע במקומי".

הסבא לקח את הכרטיס, החזיק אותו בידו, הביט בחברו ההמום ואמר לו בחיוך: "אתה רואה? בשביל שהסבא מנובהרדוק יסע ברכבת, הקדוש ברוך הוא לא היה צריך לשלוח אותי לקופה. הוא פשוט דאג שהקופה תרוץ אליי עד לספסל".

וזהו "היפלא מה' דבר". וכפי שאומר הפסוק בשמואל א' (יד, ו) "כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במיעט". כשאנחנו עומדים מול קושי בחיים – אם זה בענייני פרנסה, בשידוכים, בבריאות או בחינוך הילדים – הטבע האנושי שלנו הוא להתחיל לעשות "חשבונות". אנחנו מנסים להכתיב לקדוש ברוך הוא מאיזה כיוון לקנות את הכרטיס ומאיזה ארובה לשלשל את הלחם. אבל התפקיד שלנו הוא לעשות כמעשה האלמנה הצדקנית וכמעשה הסבא מנובהרדוק – להשליך את יהבנו על ה', לדעת שלבורא עולם יש אינספור דרכים נפלאות ובלתי צפויות להושיע אותנו, למעלה מכל היגיון אנושי ובהיסח הדעת לחלוטין.

המכסה אני מאברהם אשר אני עשה (יח, יז)

הנה חשבונותיו של בורא עולם עמוקים ונעלמים מן העין, ואין לאדם אפשרות להבין בשכלו האנושי את המהלכים העליונים המנהיגים את הבריאה. פעמים רבות, מה שנראה בעיני בשר כדבר שפל ובלתי מובן, טומן בחובו את שורש הישועה והתיקון של העולם.

ונביא את המעשה המובא בהקדמה לשו"ת אגרות משה (חלק ח, עמוד 14), אותו היה רגיל לספר הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל מתקופת כהונתו ברבנות בעיר ליובאן. בעיר זו היו גדולי תורה מופלגים, ורבי משה היה מספר את המעשה כדי להראות שהיו מתושבי העיר שהגיעו למדרגה הקרובה לרוח הקודש ממש, ולגילוי אמיתי של תורת אמת.

בתחילת חורף שנת תרפ"ב, חלה אחד מבעלי הבתים בליובאן ונפל למשכב בחולי מוזר וקשה, שבו לשונו התנפחה בפיו ומצבו הלך והדרדר. כאשר תקף עליו חוליו ונטה למות, הגיע רבי משה לבקרו. ביקש החולה מכל האנשים שהיו בחדר לצאת, כדי שיוכל להישאר לבדו עם הרב, וסיפר לו את סיבת המחלה.

לדבריו, שבוע קודם לכן, בשבת פרשת וירא, קראו בתורה את מעשה בנות לוט. החולה הקשה ברבים קושיה: כיצד זה זכו בנות לוט שמצאצאיהן יצא מלך המשיח, והרי הן לא בושו במעשה גילוי העריות שכתבו, ואף הודיעו לכל בשמות בניהן שהן נתעברו מאביהן? מתוך כך, המשיך אותו אדם ודיבר על בנות לוט בדרך ביזיון וזלזול.

באותו הלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאוד, שראשן ופניהן מכוסים. הן הציגו את עצמן כבנות לוט, ואמרו לו שבאו מעולם האמת כדי להשיב לו על טענתו.

הן הסבירו לו את כוונתן ואמרו: מאחר שהיינו ממשפחת אברהם אבינו וניצלנו בדרך נס מהפיכת סדום, ברור היה לכל העולם שלא יתלו בנו מעשה זנות פשוט. אילו היינו רוצות, היינו יכולות לייחס לעצמנו מעשה נסים ולומר שנתעברנו מן השכינה כביכול, ובכך לייסד דת שקרית חדשה, כפי שעשו הנוצרים לימים. כדי למנוע טעות זו ולהקדים רפואה למכה, בחרנו לפרסם את האמת וקראנו לבנינו עמון ומואב, כדי להודיע לכל באי עולם שלכל ולד הנולד יש אב בשר ודם, ואין מושג כזה של עיבור מן השכינה. ובזכות מסירות זו, שוויתרנו על כבודנו למען האמת, זכינו ויצא מאיתנו המשיח האמיתי של עם ישראל.

בנות לוט הוסיפו ואמרו לחולה, כי מאחר שחטא חטא גדול ודיבר עליהן בדרך בזיון, הוא ייענש מידה כנגד מידה כעונשם של המרגלים, שלשונם השתרבבה והתנפחה בחולי משונה ומתו בה. כשסיים האיש לספר את סיפורו לרבי משה, היסב את פניו אל הקיר ונפטר לבית עולמו. ורבי משה ראה במעשה זה עניין אמיתי, מאחר שההסבר שניתן על ידי בנות לוט התקבל על לבו כהסבר אמיתי ותורני לחלוטין.

הרי לנו לימוד עד כמה קצר שכלו של האדם מלהשיג את הכוונות הטמונות במעשי הקדמונים, וכיצד דיבור מזלזל אחד הנובע מחוסר הבנה בחשבונות שמים מביא לעונש חמור. עלינו לדעת שמהלכי ההשגחה העליונה נסתרים ועמוקים, ויש להתייחס לכל תג ומעשה של האבות והאימהות באימה וביראת רוממות.

ויאמר ד' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (יח, כ)

במסכת סנהדרין (דף קט עמוד ב) מביאה הגמרא את המעשה שהביא לחורבנה של סדום בלשון זו: "ההיא רביתא דהוות קא מפקא ריפתא לעניא בכוזתא, איגלאי מילתא, שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא, אתו זיבורי ואכלוה. והיינו דכתיב: ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, ואמר רב יהודה אמר רב: 'כי רבה' – על עסקי ריבה". בפרקי דרבי אליעזר מבואר שהיתה זו פלטיט, בתו של לוט, שהחביאה לחם בתוך כד המים כדי להחיות עני שרעב ללחם. כאשר גילו זאת אנשי סדום, משחו את גופה בדבש והעמידוה על ראש חומת העיר, עד שבאו דבורים ואכלו אותה. וצעקתה של אותה נערה היא שעלתה לפני כיסא הכבוד והכריעה את דינם.

ויש להתבונן בדבר, מדוע בחרו אנשי סדום להעניש אותה דווקא על ידי משיחת גופה בדבש? הרי היו להם דרכים רבות למיתה, ומה ראו להשתמש דווקא בדבש?

הביאור בזה הוא שאנשי סדום ביקשו להעביר שיעור לכלל התושבים מפני סכנתו של החסד. טבעו של הדבש שהוא מושך אליו חרקים וזבובים. די בטיפה אחת של דבש ברשות הרבים כדי להביא למקום המוני זבובים ויתושים שיזמזמו ויטרידו את מנוחת בני האדם. אנשי סדום אמרו לפלטיט: מעשה החסד שלך הוא כמו דבש. אם תתני פרוסת לחם לעני אחד, הוא ילך ויספר לחבריו, ומחר ינהרו לעירנו המוני נצרכים ועניים שיטרידו את מנוחתנו, יקחו את ממוננו ויפגעו ברכושנו.

סדום חייתה בפחד מתמיד מפני הזולת. כל מהותם היתה צמצום האדם בתוך עצמו ובתוך נוחותו הפרטית, כדת סדום הידועה במשנה במסכת אבות (פרק ה, משנה י): "שלי שלי ושלך שלך – הרי זו מידה בינונית; ויש אומרים: זו מידת סדום". הם ראו בנצרך איום על הטריטוריה שלהם, ולכן הענישו בדבש, כדי לסמל שמעשה החסד מושך עניים ומסכן את שלום הציבור.

ואם נתבונן בצד השני של סדום, נראה שהם לא הסתפקו רק במניעת חסד, אלא הפכו את האכזריות לחוק ממוסד. הגמרא במסכת סנהדרין (דף קט עמוד א) מספרת על ארבעה דיינים שהיו בסדום ושמותיהם: שקראי, שקרוראי, זיפי ומצלי דינא. דיינים אלו חוקקו חוקים הפוכים מן היושר: מי שהיה לו שור אחד, היה צריך לרעות יום אחד את כל שוורי העיר, אך מי שלא היו לו שורים כלל, קנסו אותו שירעה את שוורי העיר יומיים. כמו כן, חוקקו חוק שכל מי שמזמין אורח לבית חתונה, יפשיטו אותו מבגדיו. הם מיסדו את רדיפת החסד והגנו על הממון בצורה מעוותת, עד שהענישו את כל מי שניסה לעשות טוב לזולתו.

להבנת שורש העניין, נביא משל ששמעתי מידידי ר' שלמה רוזנפלד הי"ו: יום אחד באו היתוש והפרפר לפני בית דין של מעלה כדי להציג את טענתם. נעמד היתוש, כשהוא נראה שבור ומוטרד, וצעק לדיינים בקול חנוק: ריבונו של עולם, היכן הצדק? מדוע בכל מקום שאני מגיע אליו בני אדם נחרדים מפחד, שונאים אותי, וממהרים ליטול את תרסיס החרקים כדי להשמידני מן העולם? ואילו הפרפר – בכל מקום שהוא נוחת עם כנפיו הצבעוניות, כולם עוצרים את נשימתם בהתפעלות, מחייכים בשמחה, קוראים לילדיהם להביט ביופיו ומנסים ללטף אותו בעדינות? מדוע ישנה אפליה כזו בינינו?

ישבו הדיינים על כיסא הדין וענו לו: הבט נא על מעשיך. הפרפר מתעלה אל האור, קורן בצבעים יפים, מפיץ נעימות ומשמח את לב האדם. ואילו אתה? בכל מקום שיש בו לכלוך, פסולת או אשפה ברחוב – שם אתם מתאספים בהמוניכם ומסתובבים. ולא זו בלבד, אלא כאשר יהודי יושב בכולל ולומד בהתמדה, או כאשר אדם מנסה לישון ברוגע, דווקא אז אתה מגיע ומזמזם באוזניו בקול נערוון, מייסר ועוקץ אותו, ומפרק את כל מנוחתו. במעשיך שלך אתה מביא על עצמך את חורבנך.

הוסיפו הדיינים ואמרו לו: הכל נמצא בידיך. אם תשתנה ותתחיל לתקן את מצבך, תתעלה מעלה, תתחבר אל האור ותתחיל להפיץ רק טוב ולהרים אנשים אחרים – הכל ישתנה לטובתך.

הלך היתוש לדרכו, עשה מהפך בחייו והחליט להשתנות. הוא עזב את כל המקומות המלוכלכים, הפסיק לעקוץ את בני האדם, יצא מן החושך והחל לעשות רק טוב ולהשפיע ברכה לסביבתו. לימים, חזר היתוש אל בית הדין כשהוא בוכה בדמעות שלישיות ומותש יותר מאי פעם. אמר לדיינים: שקרנים אתם! הנה עשיתי בדיוק כפי שהוריתם לי, פתחתי דף חדש, יצאתי אל האור, אני עושה רק טוב ומשפיע ברכה, ועדיין בני האדם נגעלים ממני, צועקים כשהם רואים אותי ורומסים אותי ללא שום רחמנות. היכן ההבטחה שלכם?

הביטו בו הדיינים במבט עמוק וענו לו: אם היית מחובר לאור באמת ובתמים, כיצד הדבר כואב לך כל כך? כיצד ייתכן שיש לך עדיין נגיעות אישיות ואינטרסים פרטיים לקבל הנאה ותועלת מן הטוב שאתה עושה? ברגע שבו אדם דבוק בטובת הזולת באמת, וכל כולו ממוקד רק בלהשפיע ולהאיר לאחרים, הוא אינו חושב על עצמו כלל. אין לו זמן או פנאי להתעסק בחשבונות של כבוד עצמי. אם אתה עדיין מתלונן על כך שלא החזירו לך טובה ושבני אדם מציקים לך, זהו הסימן הגדול ביותר שלא התחברת אל האור לשם האור, אלא עשית זאת למען טובתך האישית, כדי שימחאו לך כפיים ויפסיקו לדבר בגנותך. ברגע שהטוב יהפוך לעצם מהותך, לא ישנה לך כלל מה בני אדם אומרים או עושים לך.

זהו ההבדל שבין אברהם אבינו ללוט. לוט עשה חסד בסדום, ואף מסר את נפשו להציל את האורחים מפני אנשי העיר, אך החסד שלו היה מעורב בשיקולים אישיים של תועלת וסביבה, ולכן בחר לגור בסדום ונשאר קשור למנטליות שלהם.

לעומתו, אברהם אבינו היה מחובר לחסד מוחלט ונקי מכל פנייה. ומצינו דיוק המשלים יסוד זה בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פו עמוד ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו – עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה על ידי שליח – עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח". אברהם רץ בעצמו אל הבקר – והקדוש ברוך הוא הגיז שלווים לבניו בעצמו; אברהם נתן חמאה וחלב בעצמו – והקדוש ברוך הוא הוריד את המן בעצמו. אך כשאמר אברהם "יוקח נא מעט מים" על ידי שליח – שילם לו הקדוש ברוך הוא לבניו מים במדבר על ידי שליח.

אברהם אבינו ישב פתח האוהל בעיצומו של יום חם, כשהוא סובל מכאבי ברית המילה, ורץ בכל כוחותיו להאכיל ולרחוץ את רגליהם של עוברי אורח שנראו כעובדי עבודה זרה, מבלי לעשות חשבון של כבוד או רווח אישי. הוא השקיע את גופו וכוחו ממש, מתוך אהבת החסד לשם החסד, ולא הותיר זאת לאחרים. המעשה שהאדם עושה בעצמו ובשמחה, ללא פניות וללא עצלות, הוא המעורר את רחמי שמים הישירים ביותר על בניו.

האף תספה צדיק עם רשע (יח, כג)

כאשר הקדוש ברוך הוא מודיע לאברהם על הכוונה להחריב את סדום, ואף שולח את מלאכיו לבצע את הגזירה, אברהם אינו עומד מן הצד. הוא אינו מסתפק בידיעה, אלא נעמד מיד ומתחיל להתפלל, לבקש רחמים ולדאוג לגורלם של אנשי המקום. מוסר השכל זה מתבאר על פי משל הידוע בעולם: עשיר אחד החזיק בחווה גדולה ובתוכה ארמון, ובחצר גידל פרות, כבשים ועופות. יום אחד ראה עכבר הבית כי בעלת הבית הביאה מלכודת עכברים גדולה. נחרד העכבר, רץ אל התרנגול ואמר לו: אנא רחם עליי, הביאו מלכודת וסופי קרב. השיב לו התרנגול: מה אני קשור לעניין? אין הדבר נוגע אליי. הלך העכבר אל הכבש ואל הפרה, התחנן בפניהם וביקש עזרה, אך כולם השיבו לו באותה הלשון, שאין המלכודת נוגעת להם כלל.

בלילה נשמע קול חבטה מן המלכודת. בעלת הבית מיהרה אל המקום בחושך, וכשראתה זנב מבצבץ, הושיטה את ידה לתפוס את הניצוד. אולם התברר כי למלכודת נכנס נחש, שהכיש את האישה והחדיר בה את ארסו. האישה פונתה לבית החולים במצב קשה. כדי להכין לה מרק עוף לרפואתה, שחטו תחילה את התרנגול. לאחר מכן, כאשר הגיעו קרובים וחברים לבקרה, נצרכו לבשר כדי להאכילם, ושחטו את הכבש. בסופו של דבר, כאשר האישה הבריאה ועשו סעודת הודיה גדולה לכל בני העיר, שחטו גם את הפרה. והעכבר ניצל וראה כיצד כולם נשחטו בגלל אותה המלכודת שחשבו שאינה נוגעת להם.

הרעיון העולה מן המשל הוא שאין האדם יכול לומר על צרת חברו "מה זה קשור אליי". כאשר רואים את השני בצער או בסכנה, החובה היא לרחם, לדאוג ולהתפלל עבורו בכל הכלים העומדים לרשותנו.

כך נהג אברהם אבינו. אף על פי שנאמר לו שנגזרה גזירה על סדום, הוא נעמד בתפילה ולא אמר שאין הדבר נוגע אליו. ואף על פי שבסופו של דבר התפילה לא שינתה את עצם הפיכת העיר, אין זה מוריד מחובת התפילה.

ומצינו במסכת ברכות (טז:) "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב". ופירש רש"י שם שעיון תפילה פירושו שמצפה שתעשה תפילתו בקשתה ומביט אחריה אם נענתה. מכאן למדנו שאין לאדם לבחון את תפילתו במבחן התוצאה הגלויה לעין, אלא חובתו היא להתפלל ולבקש על חבריו הנמצאים במצב קשה, מבלי לעשות חשבונות אם הועילה התפילה אם לאו.

חיזוק ליסוד זה נמצא בדברי אור החיים הקדוש על התנהגותו של לוט (יח, יח). כאשר באו המלאכים והודיעו לו על הפיכת העיר, לוט לא העתיר בתפילה על אנשי המקום, אלא עסק בהצלת בנותיו. אולם בהמשך, כאשר התפלל לוט על העיר צוהר שתהיה לו למקלט, נאמר לו: "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר". מכאן רואים שמן השמים המתינו לתפילתו, וכאשר ביקש והתפלל – הועילה תפילתו להציל את העיר צוער.

בזמנים קשים אלו, הלימוד עבורנו הוא ברור. אין מקום לתירוצים של "מה נעשה" או "אין בידי לשנות". כוחו של עם ישראל הוא בפיו, כמאמר חז"ל "אין כוחנו אלא בפה". עלינו להסתכל על הסובבים אותנו, להשתתף בצערם, לרחם עליהם ולהשקיע את כוחנו בתפילה ובבקשת רחמים עבור הכלל והפרט.

וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו (יח, לג)

לכאורה, אברהם אבינו נחל כישלון חרוץ. הוא ביקש, התחנן, ירד מחמישים צדיקים לעשרה – ובסופו של דבר, אף לא עשרה צדיקים נמצאו, וסדום נהפכה. אדם רגיל שהיה משקיע כוחות תפילה כה עצומים ומגלה שהם לא הועילו, היה נופל לייאוש, לעצבות ואולי אף להרמת ידיים. אך מה נאמר על אברהם "ואברהם שב למקומו". מובא ב"תפארת שלמה "וילך ה' וגו' ואברהם שב למקומו. רצונו לומר, אף על פי שהלך הקדוש ברוך הוא ממנו, ולא הועיל בתפלתו כלום על סדום, אף על פי כן 'אברהם שב למקומו' להתפלל על בני ישראל, לומר 'ואברהם עודנו עומד' בתפלה על עמו בני ישראל. וכן נכון לכל איש ישראל, אף על פי שרואה שאין תפלתו מועלת, אף על פי כן אל ימנע מן הרחמים להעתיר אל ה' תמיד".

אברהם אבינו מלמד אותנו יסוד: יהודי אף פעם לא מפסיק להתפלל. גם אם נראה לך שהתפילה הקודמת לא הועילה, גם אם נראה שמידת הדין מתוחה – אל תימנע מן הרחמים. אברהם חזר מיד ל"מקומו" של עולם, לעמוד בתפילה על בני ישראל.

מניין נובע הרצון של אדם להפסיק להתפלל? מניין מגיע הזלזול בתפילה? במסכת ברכות (ו:) מובא "אמר ליה ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי, ואמרי לה רב ביבי בר אביי לרב חנין בר רבא: מאי דכתיב 'כרום זלת לבני אדם'? אמר ליה: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהן". ובפירוש רש"י שם: "דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפילה, שעולה למעלה, ובני אדם מזלזלים בה".

מה בדיוק עומד ברומו של עולם? התפילה שלי? ממה מורכבת התפילה של האדם הפשוט? הרי היא מורכבת מהודאה, מבקשות פשוטות של יום-יום, ולפעמים לצערנו גם מחטאים ושטויות שמסיחים את דעתנו. האם זה מה שעומד ברומו של עולם? התשובה היא: כן. התפילה שלך, כמו שאתה, היא הדבר שעומד ברומו של עולם. הזלזול של האדם בתפילה נובע מהזלזול שלו בעצמו. אדם אומר לעצמו: "מי אני ומה התפילה שלי כבר שווה לפני מלך מלכי המלכים?". אומרים לו חז"ל: תיזהר! אל תזלזל בעצמך, וממילא תחשיב יותר את תפילתך. ברגע שתבין שהדיבור שלך מרעיש עולמות למעלה, אתה לא תתייאש.

הפסוק אומר "ואברהם שב למקומו". הלשון "שב" מורה על יישוב הדעת. אברהם חזר לתפילתו ביישוב הדעת מוחלט, מתוך אמונה שלמה, ולכן הוא לא התייאש.

ובדרך רמז המילה יאו"ש בגימטריא 317 אדם שמתייאש מראה שהוא חושב שהוא לבד בעולם, שהכל תלוי רק בנסיבות הטבעיות. אך אם האדם מוסיף למצב הזה עוד מספר 1 המייצג את אלוקים אחד, המבין שיש מנהיג לבירה – המספר הופך ל318 שזו בדיוק הגימטריא של המילה ישו"ב (יישוב הדעת). ברגע שיש אמונה באחד, האדם נרגע, יש לו יישוב הדעת והוא מסוגל להמשיך להתפלל ולפעול. זה היה הכוח של אברהם אבינו שלא התייאש לעולם.

האמונה הזו צריכה להיות אמיתית, חיה ונושמת, ולא רק סיסמה נוחה.

בספרים מובא מעשה ביהודי אחד שבא לשאול את מרן ה"חזון איש" זצ"ל: "האם מותר לי ללוות כסף מאנשים, על סמך זה שיש לי אמונה ובטחון מלא שהקדוש ברוך הוא ימציא לי כסף ויעזור לי לשלם"?

ענה לו החזון איש בטוב טעמו ודעתו: "אם יבוא אליך יהודי אחר, יבקש ממך הלוואה, ויגיד לך: 'תלווה לי, ואני אשלם לך בזכות האמונה שיש לי בה'' – האם אתה תסכים להלוות לו על סמך זה? אם התשובה היא שאתה תסכים ותבטח באמונה שלו, אז גם לך מותר לקחת הלוואה כזו. אך אם אתה תהסס לגביו, הרי שגם האמונה שלך בעצמך חלשה, ואל תלווה בצורה כזו". אמונה צריכה להיות כלי ישר ואמיתי, לא רק כשזה נח לנו.

עוד סיפרו על יהודי שבא בלב נשבר לחזון איש ואמר לו בדאגה עמוקה: "אני צריך לחתן את ילדיי, ואין לי מושג מאיפה תהיה פרנסה והוצאות החתונה. הרי חז"ל אמרו 'לאו בכל יומא מתרחיש ניסא' (לא בכל יום מתרחש נס)". הביט בו החזון איש ואמר לו: "אל תדבר ככה. אל תקרא את המשפט ברצף. שנה את הפיסוק ותאמר כך 'לאו! בכל יומא מתרחיש ניסא' (לא נכון! בכל יום ויום מתרחש נס!). כל יום מביא איתו את הנס הייחודי שלו, ובלי ניסים יומיומיים – יהודי פשוט אינו יכול לחיות".

אנו למדים מאברהם אבינו: גם כשנראה שהכל הולך הפוך, אנו שבים אל מקומנו – אל יישוב הדעת, אל האמונה היומיומית בניסים, ואל התפילה שעומדת ברומו של עולם, מתוך ידיעה שהקדוש ברוך הוא שומע כל מילה ומנהיג את עולמו ברחמים.

וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. ויבט על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן (יט, כז-כח)

וז"ל המלבי"ם: "וישכם אברהם. סיפר כי לוט לא היה ראוי להצלה. שאחר שהתמהמה עד זמן שהוחל הנגף היה ראוי שתשיגנו הרעה בדרכו שהלך עד צוער, רק שבעת ההיא 'השכים אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם' להתפלל תפלת שחרית, והיה מתפלל תמיד עם הנץ החמה, ועתה השכים תיכף כעלות שחר, 'וראה שעלה קיטור הארץ', כי בעת ההיא הוחלה המהפכה".

המלבי"ם מבאר שאברהם היה רגיל בכל יום ויום להתפלל שחרית בזמן המובחר והמדויק ביותר – עם נץ החמה. אבל באותו בוקר של הפיכת סדום, אברהם מביט בשמים ומזהה שמידת הדין מתוחה וממהרת לפעול. הוא מבין שלוט, מצד מעשיו שלו והמקום הרוחני הנמוך שאליו הדרדר, בכלל לא ראוי להינצל, והוא עומד להיספות חלילה יחד עם אנשי העיר ברגע שההפיכה תתחיל.

באותו רגע, אברהם אבינו שובר את כל הסדרים שלו! הוא מוותר על ההנהגה הקבועה, הרוחנית והעילאית ביותר שלו להתפלל בנץ החמה ומתחיל מוקדם בהרבה – כבר בעלות השחר, לפנות בוקר. הכל כדי להספיק לעמוד בתפילה, לזעוק ולבקש רחמים לפני כיסא הכבוד, עוד לפני שההפיכה מתחילה ומידת הדין נחתמת.

כולנו מכירים את העוצמה והחשיבות של תפילת נץ החמה מי שזכה והרגיל את עצמו להתפלל בנץ מדי יום, יודע שלא מדובר בסתם עוד תפילה, אלא במסירות נפש של ממש ובשינוי מוחלט של כל סדר היום. אדם כזה קשור להנהגה הזו בכל נימי נפשו. הקשר הזה הוא כל כך חזק, עד שההלכה עצמה פוסקת שאפילו אם אדם נמצא במקום שאין בו מניין – עדיף לו להתפלל ביחידות בנץ החמה מאשר להתפלל במניין בשעה מאוחרת יותר. הניסיון שלא להתפלל בנץ, עבור מי שרגיל בכך, הוא ניסיון עצום וכמעט בלתי נתפס. הוא יעשה הכל כדי לא לעבור על מנהגו.

בדרך הלצה אפשר לשאול: אם הניסיון הזה כל כך גדול וקשה, מדוע הוא לא נמנה בין עשרת הניסיונות המפורסמים של אברהם אבינו?

התשובה לכך היא, שעשרת הניסיונות של אברהם היו דברים המהווים ניסיון שכל בן אדם יכול להבין ולהרגיש, בעוד שהקושי של שבירת תפילת הנץ הוא ניסיון ייחודי – "צרות של עשירים" מבחינה רוחנית – שרק יחידי סגולה שזכו להנהגה הזו חווים ומבינים אותו.

ובכל זאת, אברהם אבינו קם, מזיז את עצמו, ומוותר על המעלה הכי גבוהה שלו. ולמען מי הוא עושה את זה? למען אדם שעזב את הדרך, למען לוט שפרש מאברהם והלך לגור בסדום הרשעת. בזכות שבירת ההרגל והוויתור על ה"נץ" של אברהם, לוט ניצל ברגע האחרון ממש מבלי שהוא בכלל יודע או מבין שכל ההצלה שלו והחיים שקיבל במתנה נבעו מכך שאברהם השכים מוקדם מהרגיל ושינה את סדריו הרוחניים המקודשים ביותר עבורו.

המסר עבורנו הוא עצום: לפעמים, החסד הגדול ביותר והרוחניות האמיתית ביותר היא לא להתבצר בהידורים ובמנהגים האישיים שלנו, אלא לדעת "להזיז את עצמנו", לשבור את השגרה ואת הנוחות הרוחנית שלנו כדי להציל ולעזור ליהודי אחר, אפילו אם הוא רחוק.

מובא בקובץ הבאר – (שנה י”ג עמ’ מב יו”ל בשנת תרצ”ג) מסופר על הרה”ק רבי דוד מטאלנא זי”ע שבא לעיר אחת, ובאו אליו חסידים לבקשו שיתן להם מעות “תיקון” לשתיית יי”ש, כפי שהיה נהוג בימים ההם לבקש כן מאורח, ונתן להם.

והנה בתוך כך באו עוד אנשים פשוטים לבקש כן, ושאל אותם: מפני מה מגיע לכם יי”ש ממני?

והשיבו: אנחנו “חברת ותיקין” המתפללים בכל יום כותיקין.

אמר להם הרה”ק מטאלנא זי”ע בדרך צחות כדרכו בקודש: עתה ידעתי מפני מה מגיע לכם יי”ש, מפני שהמנין שלכם הוא מנין של לוט, אשר כל ימיו דימה עצמו לאברהם ורצה להתנהג כמותו, וכיון שתיקן אברהם שחרית - תיקן הוא ותיקין, והרי לוט היה שיכור כידוע, ומפני זה מבקשים אתם יי”ש...

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך (כב, ב)

לכאורה הרי אברהם אבינו הוא עמוד החסד, הוא האדם שנלחם נגד עבודה זרה ונגד הקרבת בנים למולך! איך ברגע אחד, כשהוא שומע קול שאומר לו "קח נא את בנך... והעלהו שם לעולה", הוא לא עוצר לרגע? איך הוא לא אומר לעצמו: "רגע, אולי אני משוחד? אולי שמעתי איזה קול פנימי של דמיון? אולי זה בכלל היצר הרע שמנסה להכשיל אותי?". איך הוא היה בטוח במאה אחוז שזהו קול ד' ?

הרמב"ם, במורה נבוכים (חלק ג פרק כד), מביא שלנביא יש ודאות חושית מוחלטת, כשהקב"ה מדבר אל נביא – אין שם ספק, אין שם דמיון, זה ברור לו כמו השמש בצהריים. המדרש בתנחומא אף מספר שהשטן התחפש לזקן בדרך וניסה ללחוש לאברהם באוזן: "אולי טעית? אולי שמעת לא נכון?". אברהם מביט בו ועונה לו מיד: "על מנת כן!" – אני יודע בדיוק מי דיבר איתי.

אז נניח שאברהם יודע ב-100% שזה קול ה'. איך הלב האנושי מסוגל לעמוד בזה? איך אבא, שחיכה מאה שנה לילד, מסוגל להרים את הסכין? הרי אברהם הוא לא רובוט. הוא אבא. הוא דואג לעתיד של הבן שלו, הוא חושב על השידוכים שלו, על החתונה שלו, על המשכיות הדורות, על כל מה שהוא בנה! מאיפה שואבים את כוח הביטול הזה ברגע האמת?

כדי להבין את זה, שמעתי רעיון נפלא מר' שלמה רוזנפלד הי"ו, הבה נתבונן במשל: היה פעם מלך, והיה לו אוהב נאמן, קרוב אליו כנפשו. בימים הראשונים, לפני שהיה להם דבר, המלך והנאמן היו הולכים יחד, מתבודדים בבקתה קטנה וחרישית ביער. הם היו יושבים שעות, מביטים זה בזה, מדברים שיחות נפש עמוקות. אהבה מזוקקת, טהורה, שאין בה שום אינטרס. רק אני ואתה. לימים, המלך רצה להיטיב עם נאמנו. הוא העניק לו אחוזה מפוארת, נכסים עצומים, ובסוף – העניק לו גם בן יורש. הנאמן שמח שמחה עצומה. הוא החל להקים אימפריה עבור בנו, שקע בניהול הנכסים, בדאגה לעתיד הילד, בשידוכים ובחתונות שלו. הבקתה הקטנה ביער נשכחה. האהבה למלך עדיין הייתה שם, אבל היא התלבשה כולה בתוך הדאגה לעתיד של הבן.

יום אחד, המלך קורא לנאמן ואומר לו מילה אחת, אבל בכפל לשון, בלשון חיבה פנימית: "אברהם, אברהם".

המלך מביט בו ואומר לו: "זוכר את הבקתה ההיא ביער? זוכר את הימים שלא היה לנו כלום, והיינו רק אני ואתה? נכון, נתתי לך בן, ונתתי לך אימפריה, אבל לרגע אחד – אני מבקש ממך לחזור איתי לשם. אל האהבה הראשונה. אל המקום שבו שום דבר בעולם לא תופס מקום חוץ מאיתנו".

ה"קדושת לוי" זי"ע, בפרשת תולדות כותב: שאברהם אבינו עבד את ה' באהבה עצומה עוד לפני שנולד יצחק. וכשיצחק נולד – האהבה הישנה והעצומה הזו לה' פשוט התלבשה בתוך הילד. הלב של אברהם נקשר בילד כי הילד היה הגילוי של ד'.

בניסיון העקידה, הקב"ה לא מבקש מאברהם להיות אכזרי. הוא אומר לו: "אני רוצה שתתפשט לרגע מכל הלבושים. מכל הדאגות לעתיד, מהשידוכים, מהתוכניות של מחר. בוא נחזור לאותה התבודדות פנימית שבה התחלת את הדרך באור כשדים. בוא נחזור לאהבה שרק אני ואתה".

במשך שלושה ימים הולך אברהם להר המוריה, וזו השיחה הפנימית שמלווה אותו. הוא לא הולך מתוך דיכאון, הוא הולך מתוך התחברות לנקודת האפס המזוקקת של הנפש. הוא מבין שהשחיטה היא בעצם החזרה של האהבה הזו ישירות אל המקור שלה – אל הקדוש ברוך הוא.