סיפור: כוחה של דמעה (הט"ז והילדה עם העוף)

וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ (בראשית כא, טז)

מובא מעשה נפלא שהביא הרב ישראל אברהם שליט"א על כוחה של דמעה, ודמעה אחת כוחה לאין ערוך. מעשה שהיה לפני כ-350 שנה באירופה עם הגאון הגדול רבי דוד סגל זצ"ל, הידוע בכינויו "הט"ז" על שם חיבורו הגדול "טורי זהב" על השולחן ערוך.

באותם ימים אירעו אירועים קשים הידועים עד היום בשם 'גזירות ת"ח ות"ט'. במשך שנים של פרעות נחרבו למעלה מ-750 קהילות וכמליון יהודים נאלצו לברוח ממקום מגוריהם לארצות אחרות. אחד מאותם יהודים היה רבנו דוד סגל, שקיבל עליו דין שמים באהבה. ואמר לרעיתו שהוא מוצא נחמה במצב הזה, משום שהוא יכול ללמוד תורה מתוך עוני ודוחק וללא שום כבוד.

ועל כן סיכם עם אשתו שלא יגלו את זהותם, אלא יחיו כאנשים פשוטים, ולהמשיך בצינעא להתעלות בתורה ויראת שמים. ואכן הלך ממקום למקום, וכשנשאל לשמו אמר ששמו דוד לבלבד.

באחד ממסעות נדודיו, הגיע לעיירה כלשהי בפולין וישב שם מבלי שאיש יטרידו. יום אחד, כשחזר לביתו, גילה כי פניה של רעייתו אינן כתמול שלשום, שאל אותה: "רעיתי, מדוע נפלו פניך?" ענתה רעייתו: "יום חמישי היום ורואה שאין לנו כסף לקנות אפילו ככר לחם לשבת, וגם חייבת כסף לשכנותיי ואני מתביישת לצאת ולהביט בפניהן."

הרב אמר: "בזמן שאני שרוי בשמחת לימוד התורה, אשתי שרויה בצער?! היה לא תהיה!" הלך והשכיר עצמו כמנקר (האחראי להוצאת גיד הנשה והחלב מהבהמה) במשחטת העיירה.

באותה עיירה כיהן רב שלא היה בקי בהלכות, אך מכיון שהיה ירא שמים, נהג לפסול כמעט כל בהמה ועוף שהביאו אליו לבדוק את כשרותם. מהיום הראשון שנכנס רבי דוד, קלטו שוחטי המשחטה שהוא תלמיד חכם ובקי גדול בהלכות שחיטה וטריפות, והחלו להביא לפניו את הבהמות שנשחטו כדי שיבדוק את כשרותם והפסיקו ללכת לרב העיר.

עברו שבועיים ורב העיר שם לב שאיש מהשוחטים לא מגיע לשאול שאלות בענייני שחיטה. ואז שלח את משמשו שיבדוק את פשר הדבר. השוחטים סיפרו לו שהגיע מנקר מומחה ויודע את כל ההלכות על בוריין, ובמקום להטריח את הרב, הם שואלים אותו.

השמש ניגש אל רבי דוד, תפסו וזעק: "מחוצף שכמוך! מורה הוראה בפני רבו! עליך לבוא איתי לדיון בבית-דין!" לקח השמש את רבי דוד לבית הדין וסיפר להם שהמנקר הורה הלכה בפני רבו. באותם ימים היו בני המקום חולקים כבוד לרב המקומי. אם התחצף אחד מבני הקהילה לרב או לא שמע בקולו, היה נידון ל"עמוד הקלון" – פינה בבית הכנסת שבה היו בני האדם עוברים על פניו ומטיחים בו דברי ביקורת על מעשיו.

עוונו של רבי דוד היה הרבה יותר חמור מפני שהורה הלכה בפני רבו. הדיינים פסקו להשיבו 3 ימים ליד "עמוד הקלון", שכל העוברים ירקו מעט לידו ויאמרו לו: "כך ייעשה לאיש אשר הורה הלכה בפני רבו!"

הילדה והעוף

ביום השלישי נכנסה לבית הכנסת ילדה קטנה ובידה סיר ובתוכו עוף אימה שלחה אותה לשאול את הרב, לגבי עוף שהעצם שלו הייתה נפוחה. הרב שראה את העוף באיזור הנפוח ופסק בפני כל הקהל שהיו שם: "אמרי לאימך שהעוף טרף." הילדה התחילה לבכות, היא התביישה לספר לרב שהיא ומשפחתה בקושי הסיגו את העוף לשבת.

הילדה יצאה מבית הכנסת ושם ראתה את רבי דוד שהיה יושב ליד "עמוד הקלון". כשראה רבי דוד את הילדה בוכה, שאל אותה למה את בוכה, אמרה לו הילדה שהרב הטריף את העוף ואין להם מה לאכול בבית. אמר לה רבי דוד: "תני לי לראות". הוא הסתכל בעוף בחן וגילה שהנפיחות נוצרה כתוצאה מהבישול והעוף כשר למהדרין.

פנה הרב לילדה ואמר: לכי אל הרב ואמרי לו שיסתכל בספר הט"ז סי' לד סעיף קטן ג ושם הוא יראה שהעוף שלך כשר. נכנסה הילדה לרב ואמרה לו: "יכול להיות שאם הרב יסתכל בט"ז סי' לד סע' קטן ג הוא יראה שהעוף שלי כשר." צחוק גדול פשט בבית הכנסת, כיצד יתכן שילדה קטנה תגיד לרב היכן כתובה הלכה מסוימת ועוד בספר שאינה אמורה לדעת ממנו עד סוף ימיה.

אמנם הרב קם לעיין בספר הט"ז ולאחר שסיים לעיין בו, אמר: "צדקת, העוף אכן כשר! אך אמרי לי, מי גילה לך היכן כתובה הלכה זו?" אמרה הילדה: "יש כאן בחדר הסמוך איזשהו איש שכולם יורקים עליו. הוא זה שאמר לי."

"דוד סגל"

כששמע זאת הרב, מיד הורה להביא את רבי דוד לפניו, שאל הרב: "מה שמך?" "דוד" "ושם משפחתך?" בתחילה לא רצה רבי דוד לומר כדי שלא יגלוהו, אבל הרב גזר עליו שיגלה את שם משפחתו, ולכן אמר לו: "דוד סגל".

רעש והמולה נהיה בבית הכנסת. מולם עומד גדול הדור! הרב התחיל לבכות בדמעות שליש ונפל לרגלי רבי דוד וביקש ממנו מחילה על הצער והבושה שגרם לו. רבי דוד הרגיעו ומחל לו בלב שלם. לאחר מכן כל תושבי העיר ליוו אותו לביתו בכבוד גדול.

כשהגיע לביתו שמעה רעיתו כיצד גילוהו ותמהה בקול: "וכי בשביל עוף אחד כדאי היה לגנוז את תוכניתך לחיות עד סוף ימיך בצינעה?" אמר לה בעלה: "ברגע שראיתי את דמעותיה של הילדה, חשתי כי לא תהיה שווה כל עבודת ה' שלי בצינעה, אם אתעלם מדמעותיהם של הילדה הקטנה הזו ושל בני משפחתה, ואם לא אעשה כל שביכולתי לעזור לה. לפיכך החלטתי לגלות את עצמי כדי למנוע צער מאותה משפחה..."

הא לך כוחה של דמעה אחת!