וירא אליו ד' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

אברהם אבינו, עמוד החסד, זוכה לגילוי שכינה הבורא יתברך נגלה אליו בעיצומו של יום, פונה אליו ומבקר אותו בחוליו. היש לנו מושג כלשהו בנועם הנבואה וברוממותה? היש לנו השגה מהי הדבקות העילאית לה זוכה הנביא בעת שהשכינה מדברת עמו, עד כדי ביטול כל חושיו הגשמיים?

והנה, בעיצומה של ההתגלות האלוקית הנשגבת הזו, אברהם אבינו מביט ורואה שלושה אנשים, עוברי אורח ערביים המשתחווים לאבק רגליהם. באותו רגע, אברהם עושה מעשה שמפעים את הלב: הוא מבקש כביכול מהקדוש ברוך הוא להמתין לו, רץ אל האנשים, ומזמין אותם בלב רחב אל אהלו. מכאן למדו חז"ל את היסוד העצום: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה".

לכאורה: כיצד הצליח אברהם, שהיה שרוי במדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול להגיע אליה, להבחין בכלל בשלושה עוברי אורח פשוטים? כיצד לא מנע ממנו כובד הנבואה מלראות את הזולת?

כדי להבין זאת, נביט בדמותו של הגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל "השרף מבריסק", שהאיר את שמי ירושלים לפני כמאה שנים. כל ימיו היו קודש לה', והוא לא הסיח את דעתו מהעיון בתורה ומדבקותו בבורא אף לרגע קט.

בעת הארוחות בביתו, הסבו אורחים רבים ועניים לשולחנו. הרב עצמו לא נטל את ידיו לסעודה גדולה, אלא אכל אכילת ארעי קלה בלבד, וישב בראש השולחן כשהוא שקוע לחלוטין ועמוק בתלמודו. יום אחד, בשעת הארוחה, ננער השרף לפתע ממקומו. הוא קם, פסע לירכתי השולחן והתיישב שם ליד אחד האורחים. כל הנוכחים הפנו אליו את מבטם בתדהמה.

התברר שהרב הבחין בקשיש חסר שיניים שהתקשה בלעיסת הלחם. השרף מבריסק בצע עבורו את הפרוסה, הסיר ממנה את הקרום הקשה, והגיש לו את החלק הרך במאור פנים וברוך.

כשסיימו הסועדים והלכו לדרכם, פנה אל הרב בן ביתו, הגאון רבי דוב בר גרוסברג זצ"ל, וביקש ברטט רשות לשאול: "הן שקוע היה הרב בכל שרעפיו בלימוד התורה, כיצד הבחין אפוא בכך שהישיש מתקשה באכילה"?

"יפה שאלת", אישר השרף, "אך מדוע נזכרת לשאול כאן אצלי בשולחן? מדוע לא הקדמת לשאול שאלה זו בפרשת וירא"?

נבוך השואל ושאל: "בפרשת וירא? מה יש לשאול בה"? הסביר לו השרף מבריסק: "והרי בפרשת וירא מסופר שהבורא יתברך נגלה לאברהם אבינו. אברהם שרוי בדבקות שאין לה מושג, ובכל זאת הוא רואה עוברי אורח ורץ לקראתם. אלא, שבשני המקומות התשובה היא אחת כשצריך לעשות חסד – רואים.

כשיהודי חי את מהות התורה, העיניים שלו פקוחות תמיד לצרתו של השני. הדבקות בה' אינה סוגרת את האדם בתוך עצמו, אלא הופכת אותו לרגיש יותר לכל נברא.

רגישות זו אינה מתבטאת רק בראייה, אלא גם בשמיעה. ידוע המעשה הנפלא עם ה"צמח צדק" מליובאוויטש זצ"ל, ששהה בימי אברכותו בבית סבו, האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" זיע"א.

פעם אחת היה ה"צמח צדק" שקוע בתלמודו בריכוז עצום, ולא שמע את תינוקו שפרץ בכי בעריסה. התינוק בכה ובכה, ובכיו הלך וגבר עד שנשמע קולו גם בקומה העליונה – שם שקד על התורה באותה שעה גם הסבא הגדול, האדמו"ר הזקן.

כששמע אדמו"ר הזקן את בכיו של התינוק, קם מיד מכיסאו, הפסיק מתלמודו וירד מחדרו. הופעתו הפתאומית הסבה את תשומת לבו של נכדו, שקם מיד ממקומו בכבוד ובמורא גדול. אך הסבא הגדול לא פנה אל הנכד; הוא ניגש ישר לעבר העריסה, נטל את התינוק בידיו הקדושות והרגיע אותו מבכיו.

מיד התנצל הנכד, אבי התינוק, בצער ואמר: "יסלח לי כבודו, שקוע הייתי בתלמודי ולא שמעתי דבר". השיבו הסבא הגדול במילים שנחקקו לדורות: "ידעתי בני, ידעתי. אך אמור נא לי, כלום שקוע הייתי אני בלימודי פחות ממך? או שמא קרוב הייתי יותר לעריסת התינוק? אלא מה? אומר לך כלל, זכור ונצור אותו בלבך יהודי, באיזו דרגה שיהיה ובאיזה גובה רוחני שיהיה, לא יתכן שלא ישמע את קולו של יהודי בוכה. אף אם יהיה הבוכה קטן ככל שיהיה, ונמוך ככל שיהיה. לא יתכן שלא יפסיק מעיסוקו, יהא נעלה ככל שיהיה, וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור בכל יכולתו להשקיט את הבכי".

כשאנו מדברים על היכולת לראות ולשמוע את הזולת, עלינו להבין מה תופס את המקום בלבנו ובחושינו. פעמים רבות, האדם ממוקד מדי בחיפוש אחר ההנאות האישיות שלו, ובכך הוא "מבזבז" את המשאבים הרוחניים והגשמיים שנקצבו לו.

מסופר שפעם היה בדחן אחד שהיה משמח חתנים וכלות בחתונות. למרות כישרונו הגדול, הוא חי תמיד בעניות גדולה ובדוחק עצום. יום אחד הגיע לצדיק אחד כדי להתנצל על מצבו ולבקש ברכה, כשהוא קובל על כך שאין לו פרנסה בבית.

אמר לו הרבי: "תדע, הרי חז"ל לימדונו ש'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים'. אל תחשוב שהכוונה היא רק לקצבת ממון יבשה, כגון שתרוויח חמשת אלפים או עשרת אלפים דולר. חלילה, אין הכוונה להנאות אסורות של שחוק, קלות ראש או ניבול פה, שאינן בכלל הקצבה כלל. אלא הכוונה היא שאפילו בתוך ההנאות המותרות – אכילה, שתייה, ושמחה – נקצב לאדם בדיוק כמה שפע של הנאה וקורת רוח יהיו לו בימי חייו.

אתה", המשיך הרבי ואמר לבדחן, "יש לך הנאה עצומה וסיפוק אדיר מהבדיחות שאתה עושה ומכך שכולם מריעים לך. בזה אתה 'אוכל' ומשתמש בפרנסה ובקצבה שלך! ממילא, לא נשאר לך ממון גשמי לפרנס את משפחתך. אם תעשה את הבדחנות לשם פרנסה גרידא, עם גבול ובלי לטבוע בתוך ההנאה האישית של המחיאות כפיים, תישאר לך פרנסה גשמית כמו לכל אדם".

ללמדינו: גם בהנאות המותרות, כשאדם מחפש הנאות סתם וממלא בהן את חושיו, הוא צריך לדעת שזה לוקח ממה שהוא עשוי להצטרך לו אחר כך בהמשך חייו בעולם הזה. הכל קצוב ומדוד, ועלינו להשתמש בכוחותינו ובמשאבינו בתבונה ובקדושה.

אברהם אבינו לימד אותנו את הדרך הנכונה לנתב את הכוחות הללו. הוא לא חיפש את ההנאה האישית – ואפילו לא את ההנאה הרוחנית שבגילוי השכינה – כאשר עמדה בפניו האפשרות להציל ולשמח עוברי אורח פשוטים.

בעניין זה נהגו לומר צדיקים, כי הרבה יותר חכמה וגדולה יש במעשהו של אברהם אבינו, שהכניס לביתו מלאכים שנדמו בעיניו כאנשים פשוטים, מאשר להכניס לבית אנשים פשוטים שעושים את עצמם כמלאכים...

החכמה האמיתית של היהודי היא לחפש את החסד הפשוט, לראות את הקשיש שמתקשה בלעיסה, לשמוע את התינוק הבוכה בעריסתו, ולדעת להנמיך את עצמנו מכל גובה רוחני כדי להושיט יד ולעזור לזולת. שנזכה ללכת בדרכיו של אברהם אבינו, לפתוח את הלב, לראות, לשמוע ולהרבות חסד בעולם.