וירץ לקראתם מפתח האהל... וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות. ואל הבקר רץ אברהם (יח, ב-ז)

לכאורה: אברהם אבינו היה באותה שעה זקן מופלג בן תשעים ותשע שנה. ולא רק זאת, אלא שהוא נמצא ביום השלישי למילתו – היום שבו הכאבים והחולשה של הגוף הם העזים והקשים ביותר.

מאיפה היה לו כוח רוחני וגופני לא רק ללכת, אלא לרוץ? התורה כופלת ואומרת: "וירץ לקראתם", "ואל הבקר רץ אברהם". מאיפה מגיעים כוחות ריצה כאלו בעיצומו של חולי וכאב נורא?

אלא: כשיש לאדם אהבת חסד אמיתית בלב, והוא רואה יהודי שצריך עזרה, המצווה עצמה והחסד עצמו הם שמזרימים בגוף כוחות חדשים מעל לדרך הטבע. המצווה מנצחת את הזקנה, את החולשה ואת הכאב.

כדי להבין איך הנהגה זו של אברהם אבינו חיה וקיימת בדורות האחרונים, ישנו סיפור שסיפר ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א.

היה זה בבני ברק, בערב ראש השנה של שנת תש"ח. לרבי בערל הצעיר התפתח פצע זיהומי גדול וכואב מאוד בפניו, מתחת לשפתיים. הייסורים היו קשים ביותר והחום שלו זינק בצורה מבהילה. אביו, הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, מיהר לקחת אותו לרופאי השכונה, אך בשל ערב החג הם לא מצאו מענה נכון והפצע רק החמיר. בליל החג החום המשיך לעלות, והאב ציווה על בנו שבשני ימי החג עליו לשכב במיטה ולא לקום אפילו לתפילה, והוא יביא לו שופר לחדרו.

למחרת בבוקר, בעיצומו של יום ראש השנה, הלך אחד מחבריו של הבחור החולה להתפלל במניין המצומצם של מרן החזון איש זצ"ל. תוך כדי החג, שמע החזון איש על כך שבנו של רבי דוד שוכב חולה מאוד במיטתו עם חום גבוה וסכנה.

החזון איש שמע את הדברים, ומיד באמצע החג פסק: אי אפשר להשאיר בחור לבד במצב כזה.

החזון איש, שהיה בעצמו אדם חלש בצורה קיצונית וסבל מייסורים רוב ימיו, לא עשה שום חשבונות רפואיים של הגוף שלו. הוא עזב את ביתו וצעד ברגל בעיצומו של יום הקדוש אל ביתו של רבי דוד פוברסקי כדי לבקר את החולה.

כשהגיע, נכנס החזון איש אל החדר, ניגש אל המיטה והחל לבדוק בעצמו את הפצע. החזון איש, שהיה בקיא עצום בחכמת הרפואה, זיהה מיד שמדובר בזיהום חמור ומסוכן ביותר. הוא פנה מיד למלווה שלו ואמר לו: רוץ מהר, תשיג אנטיביוטיקה בדחיפות. בזכות התושייה ומסירות הנפש של החזון איש, שהשכים ועזב הכל באמצע החג כדי לרוץ אל החולה, הבחור קיבל את התרופה הנכונה וחייו ניצלו.

החזון איש פעל כאן בדיוק במידת החסד, לאדם קל מאוד לעשות חשבונות של הגוף: "אני חלש", "היום חג", "אני עייף, שמישהו אחר יטפל בזה". אבל כשיש יהודי פצוע או שבור שצריך ישועה, הם שוברים את כל המגבלות של עצמם ורצים לעזור. אל תחכה שיהיה לך כוח כדי לעשות חסד. תתחיל לעשות את החסד, תתחיל לרוץ בשביל השני – והקדוש ברוך הוא כבר ישלח לך כוחות, בריאות ורעננות מן השמים מעל לדרך הטבע.