ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו (יח, ז)

מסירותו המופלגת של אברהם אבינו למצוות הכנסת אורחים. התורה מתארת בפרוטרוט את גודל הטירחה וההתרגשות שלו: הוא פתח את אוהלו לארבעה כיוונים, מיהר אל שרה לבקש שלוש סאים קמח סולת, ורץ בעצמו אל הבקר כדי להכין לאורחיו שלושה לשונות בחרדל. אברהם אבינו, שהיה גדול הדור ומנהיג בעל שיעור קומה, ביטל את כבודו ועסק בעצמו באירוח עוברי דרכים שנדמו בעיניו כערביים עובדי עבודה זרה. כל מטרתו היתה לקרב את הבריות, להכניסם תחת כנפי השכינה וללמדם לברך ולהודות להשם יתברך. אברהם כיבד את כולם באופן שווה, ללא הבדל מעמד, ובאמונתו היה מקום לכל אדם.

מוסר השכל זה מתבאר על פי משל המוכר בעולם: עשיר אחד נהג בכל שנה לערוך סעודה גדולה ולהזמין אליה את כל אנשי המחוז. באחת השנים הגיע אל הסעודה אדם לבוש בבגדים פשוטים ובלויים. כאשר ראו אותו השומרים בפתח, חסמו את דרכו, גירשו אותו בחרפה ואמרו לו שאין זה מכובד לבוא אל האדון בלבוש שכזה. הלך אותו אדם לביתו, לבש את בגדיו החגיגיים והמפוארים ביותר, חבש כובע נאה וחזר אל חצר העשיר. הפעם קיבלו אותו השומרים בכבוד גדול, הכניסו אותו אל הטרקלין והושיבו אותו במקום מכובד בראש השולחן. במהלך הסעודה, כאשר הוגש המרק, לקח האיש את הכף ושפך את המאכל לתוך שרוול בגדו החדש. ראה זאת בעל הבית ותמה: מה מעשיך ולמה אתה שופך את האוכל על בגדיך? השיב לו האורח: בבית הזה הבגדים חשובים יותר מן האנשים; כאשר באתי בבגדי פשוטים גירשתם אותי, וכאשר באתי בבגדי המפוארים קיבלתם אותי בכבוד, מכאן שהסעודה הזו לא הוזמנה עבורי אלא עבור הבגדים שלי, ולכן להם מגיע לאכול.

משל זה מבוסס על דברי המשנה במסכת אבות (פרק ד, משנה כ) שם אומר רבי "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו". אולם יש להעמיק בנקודה זו ברובד פנימי יותר הנוגע לעבודת השם היומיומית שלנו.

בדורנו ישנה התעוררות גדולה לעסוק בקירוב רחוקים. אנו משקיעים משאבים וכוחות מרובים כדי לקרב יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ונוהגים בהם בעין יפה ובסבלנות מרובה. אין אנו מביטים על לבושם החיצוני או על סגנון חייהם, אלא מקבלים אותם באהבה ומתוך שמחה על כל צעד קטן, ואפילו על מצווה אחת שהם מקיימים. אך לעומת זאת, כאשר מדובר ביהודי שנמצא בתוך הקהילה שלנו, חבר לספסל הלימודים או לתפילה בבית הכנסת, לעיתים אנו נוהגים במידת הדין והקפדנות. די בכך שהוא אוחז בשיטה חסידית או השקפתית שונה במעט משלנו, כדי שנזלזל בו, נתרחק ממנו ולא נסביר לו פנים. ודבר זה טעון תיקון.

חז"ל במסכת בבא מציעא (עא.) קבעו את סדר הקדימויות בחסד ובדאגה לזולת בלשון זו: "תני רב יוסף: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' – עמי ונוכרי, עמי קודם. עני ועשיר, עני קודם. ענייך ועניי עירך, ענייך קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודם". מכאן אנו למדים שהאחריות הראשונה של האדם היא על האנשים שנמצאים בסביבתו הקרובה. החכמה אינה רק לרוץ ולחפש רחוקים, אלא לדאוג תחילה שהקרובים אליך ביותר, אלו המנסים לעבוד את השם יחד עמך, לא ייפלטו ולא יפלו בשל חוסר תשומת לב או קפדנות יתרה.

ואף אם ישנם חילוקי דעות ושינויי שיטות בין בני הקהילה, לימדונו חז"ל במסכת יבמות (יד.) כיצד נהגו בית שמאי ובית הלל, שאף על פי שהיו חלוקים בעיקרי הלכות קשות, מכל מקום: "לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו". אם גדולי התנאים ידעו לנהוג בחיבה וברעות למרות השוני בדרכם, על אחת כמה וכמה שעלינו להימנע מזלזול או מהרחקת החבר רק מפני שהוא אוחז בשיטה אחרת.

מעשה מצינו בהנהגתו של הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זצ"ל מתקופת מגוריו בטבריה. באותם ימים עלו לארץ ישראל חסידים ואנשי מעשה מקהילות שונות, ולכל חבורה היו מנהגים ושיטות עבודה משלהם, דבר שגרם לעיתים למתחים ולריחוק בתוך הקהילה שומרת המצוות. פעם אחת הגיע לטבריה אברך חסידי שנהג בשיטה שונה לחלוטין מזו של תלמידי המגיד ממזריטש, וחסידי המקום החלו להתרחק ממנו ולא שיתפו אותו בלימודם ובסעודותיהם. כשראה זאת רבי אברהם מקאליסק, קרא לחסידיו ואמר להם: אתם משקיעים כוחות מרובים לקרב את יושבי הארץ שאינם יודעים ספר, ומסבירים להם פנים כדי להשיבם למקורם, וכיצד פה, ליד שולחנכם, יושב יהודי שמסר את נפשו לעלות לארץ הקודש ולעבוד את הבורא, ואתם דוחפים אותו החוצה רק מפני שתנועותיו בתפילה או מנהגיו שונים משלכם? מיד ניגש רבי אברהם אל האברך, הושיבו לידו, ונהג בו בכבוד גדול, ובכך לימד את חסידיו שאהבת ישראל האמיתית נמדדת ביכולת לקרב את הקרוב אליך על אף השוני בדרכו.

עניין זה מתבאר גם מתוך מעשה שהיה אצל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל. פעם אחת הגיע אליו אדם והציע לתקן תקנה לזכר השואה, שבליל הסדר יוצב כיסא ריק ליד השולחן כדי להזכיר את הנספים. השיב לו הרבי: חלילה לכם לעשות כן, אם תותירו כיסא ריק הרי זה מתן ניצחון לצוררים שרצו להשמידנו ולהותיר כיסאות ריקים בעם ישראל. התקנה האמיתית היא לקחת עוד יהודי חי, להושיב אותו על הכיסא ולמלא את השולחן.

התפקיד שלנו הוא למלא את הכיסאות ולהרבות באהבת ישראל, אך מילוי זה אינו שייך רק לרחוקים אלא גם לקרובים הנמצאים ממש לידנו. יש לדאוג שאף אחד לא ייפול ולא יידחק החוצה. אברהם אבינו נהג במידת "כבדהו וחשדהו", וכדברי חז"ל במסכת בבא מציעא (פו:) ביקש מהאורחים לרחוץ את רגליהם מפני החשש לעבודה זרה, אך החשש לא מנע ממנו לקבלם, להאכילם ולכבדם בהרחבה.