קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך (כב, ב)

לכאורה הרי אברהם אבינו הוא עמוד החסד, הוא האדם שנלחם נגד עבודה זרה ונגד הקרבת בנים למולך! איך ברגע אחד, כשהוא שומע קול שאומר לו "קח נא את בנך... והעלהו שם לעולה", הוא לא עוצר לרגע? איך הוא לא אומר לעצמו: "רגע, אולי אני משוחד? אולי שמעתי איזה קול פנימי של דמיון? אולי זה בכלל היצר הרע שמנסה להכשיל אותי?". איך הוא היה בטוח במאה אחוז שזהו קול ד' ?

הרמב"ם, במורה נבוכים (חלק ג פרק כד), מביא שלנביא יש ודאות חושית מוחלטת, כשהקב"ה מדבר אל נביא – אין שם ספק, אין שם דמיון, זה ברור לו כמו השמש בצהריים. המדרש בתנחומא אף מספר שהשטן התחפש לזקן בדרך וניסה ללחוש לאברהם באוזן: "אולי טעית? אולי שמעת לא נכון?". אברהם מביט בו ועונה לו מיד: "על מנת כן!" – אני יודע בדיוק מי דיבר איתי.

אז נניח שאברהם יודע ב-100% שזה קול ה'. איך הלב האנושי מסוגל לעמוד בזה? איך אבא, שחיכה מאה שנה לילד, מסוגל להרים את הסכין? הרי אברהם הוא לא רובוט. הוא אבא. הוא דואג לעתיד של הבן שלו, הוא חושב על השידוכים שלו, על החתונה שלו, על המשכיות הדורות, על כל מה שהוא בנה! מאיפה שואבים את כוח הביטול הזה ברגע האמת?

כדי להבין את זה, שמעתי רעיון נפלא מר' שלמה רוזנפלד הי"ו, הבה נתבונן במשל: היה פעם מלך, והיה לו אוהב נאמן, קרוב אליו כנפשו. בימים הראשונים, לפני שהיה להם דבר, המלך והנאמן היו הולכים יחד, מתבודדים בבקתה קטנה וחרישית ביער. הם היו יושבים שעות, מביטים זה בזה, מדברים שיחות נפש עמוקות. אהבה מזוקקת, טהורה, שאין בה שום אינטרס. רק אני ואתה. לימים, המלך רצה להיטיב עם נאמנו. הוא העניק לו אחוזה מפוארת, נכסים עצומים, ובסוף – העניק לו גם בן יורש. הנאמן שמח שמחה עצומה. הוא החל להקים אימפריה עבור בנו, שקע בניהול הנכסים, בדאגה לעתיד הילד, בשידוכים ובחתונות שלו. הבקתה הקטנה ביער נשכחה. האהבה למלך עדיין הייתה שם, אבל היא התלבשה כולה בתוך הדאגה לעתיד של הבן.

יום אחד, המלך קורא לנאמן ואומר לו מילה אחת, אבל בכפל לשון, בלשון חיבה פנימית: "אברהם, אברהם".

המלך מביט בו ואומר לו: "זוכר את הבקתה ההיא ביער? זוכר את הימים שלא היה לנו כלום, והיינו רק אני ואתה? נכון, נתתי לך בן, ונתתי לך אימפריה, אבל לרגע אחד – אני מבקש ממך לחזור איתי לשם. אל האהבה הראשונה. אל המקום שבו שום דבר בעולם לא תופס מקום חוץ מאיתנו".

ה"קדושת לוי" זי"ע, בפרשת תולדות כותב: שאברהם אבינו עבד את ה' באהבה עצומה עוד לפני שנולד יצחק. וכשיצחק נולד – האהבה הישנה והעצומה הזו לה' פשוט התלבשה בתוך הילד. הלב של אברהם נקשר בילד כי הילד היה הגילוי של ד'.

בניסיון העקידה, הקב"ה לא מבקש מאברהם להיות אכזרי. הוא אומר לו: "אני רוצה שתתפשט לרגע מכל הלבושים. מכל הדאגות לעתיד, מהשידוכים, מהתוכניות של מחר. בוא נחזור לאותה התבודדות פנימית שבה התחלת את הדרך באור כשדים. בוא נחזור לאהבה שרק אני ואתה".

במשך שלושה ימים הולך אברהם להר המוריה, וזו השיחה הפנימית שמלווה אותו. הוא לא הולך מתוך דיכאון, הוא הולך מתוך התחברות לנקודת האפס המזוקקת של הנפש. הוא מבין שהשחיטה היא בעצם החזרה של האהבה הזו ישירות אל המקור שלה – אל הקדוש ברוך הוא.