והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

פירש רש"י פתח האהל – לראות אם יש עובר ושב. לכאורה, הביטוי "עובר ושב" נראה ככפל לשון שגרתי שמתאר עוברי אורח. כ"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זצ"ל שאל: מהו הביטוי המדויק הזה של "עובר" ואז "שב"? הוא מסביר כי עניים נצרכים רגילים מצאו את דרכם בעצמם אל אוהלו הפתוח של אברהם אבינו, נכנסו וקיבלו את מבוקשם. אולם, הייתה קבוצה אחרת של אנשים – אנשים מכובדים שירדו מנכסיהם, או אנשים שהבושה מילאה את ליבם. הם רצו מאוד להיכנס פנימה, אך התביישו. הם היו מתקרבים אל פתח האוהל, ואז ברגע האחרון נתקפים בושה, מסתובבים ומתרחקים. ושוב מתקרבים, ושוב נסוגים לאחור.

הם היו "עובר ושב" – נעים ונדים בין הרצון לקבל עזרה לבין כבודם העצמי. אברהם אבינו, ברוח קודשו וברגישותו היתרה, לא המתין למי שדופק בדלת. הוא ישב בפתח האוהל כדי לאתר דווקא את אותם "עוברים ושבים" המתלבטים והמתביישים. ברגע שהבחין באדם כזה, היה רץ אליו מיד, ומזמין אותו פנימה באופן שישמור על כבודו. טביעת עין עילאית מעין זו, והבנה עמוקה בנפש האדם, אנו מוצאים בספר "אדיר במלוכה" על נכדו של הרבי מסאדיגורא – רבי יצחק מבוהוש זצ"ל. ביתו של הרבי מבוהוש היה פתוח לרווחה לכל רעב ונצרך, והוא פיזר צדקות ביד רחבה. פעם אחת הגיע אל ביתו יהודי בעל הדרת פנים שנראה כגביר עשיר. בפיו של אותו "גביר" הייתה בקשה משונה ולא שגרתית. הוא סיפר לרבי שהוא סוחר גדול המקבל כמות עצומה של מכתבים ודברי דואר חשובים, אך לאחרונה ילדי השכנים מחטטים בתיבת הדואר שלו, והוא חושש שמא מסמכים בעלי ערך יאבדו. על כן, הוא ביקש רשות להפנות את כל דברי הדואר שלו ישירות לכתובתו של הרבי.

הרבי הסכים בחפץ לב לסייע לו. מאותו יום ואילך, בכל יום בשעת הצהריים, היה מופיע אותו אדם בבית הרבי ושואל בכובד ראש האם הגיעו דברי דואר עבורו.

משחלפו הימים ואפילו מכתב אחד לא הגיע, הבחינה בכך הרבנית. היא פנתה אל הרבי ואמרה: "הנה, הגביר הזה מגיע מדי יום לשווא, מחפש דואר וחוזר כלעומת שבא. חבל על צערו".

שמע זאת הרבי, ואמר: "אם כך הדבר, סימן מובהק הוא שאותו אדם רעב ללחם ואין לו מה לאכול, אלא שבושתו הגדולה מונעת ממנו לבקש צדקה, ולכן המציא את סיפור הדואר כדי שיהיה לו תירוץ לבוא לכאן".

הרבנית הזדעזעה ושאלה: "אם הוא מתבייש כל כך, הרי שאם אציע לו אוכל, הוא ודאי יסרב בבושה".

ענה לה הרבי ברגישות חסידית מופלאה: "כשיבוא מחר בשעת הצהריים, אל תגידי לו 'אין דואר'. אמרי לו שהדוור עדיין לא הגיע ושהוא צפוי להגיע בעוד זמן קצר. תציעי לו להמתין מעט בבית, ובינתיים, כדי להעביר את הזמן, הגישי לו משהו לאכול"...

הרבנית עשתה בדיוק כדברי הרב. למחרת, כשהגיע היהודי לשאול על הדואר, היא ביקשה ממנו להמתין לדוור, הושיבה אותו ליד השולחן והגישה לו ארוחה חמה ודשנה. הלה אכל לשובע נפשו, נח קמעה, ולאחר מכן הודה לה ופנה לדרכו. מאותו יום הפך הדבר למנהג קבוע: הוא בא "לבדוק את הדואר", וזכה לארוחה מכובדת ומזינה מבלי שאיש יפגע בכבודו או ירמוז על עניותו. וזהו "עובר ושב".