וירא אליו ד' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

לכאורה: לאחר שאברהם אבינו עקד את בנו, אחז במאכלת והיה מוכן להקריב את יחידו, קרא אליו מלאך ה' מן השמים ועצר אותו במילים: "אל תשלח ידך אל הנער". בשלב זה, לכאורה, הושלם הניסיון הגדול ביותר בהיסטוריה.

אף על פי כן, הברכה האלוקית העצומה – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" – לא ניתנה לאברהם מיד לאחר עצירת השחיטה. הקדוש ברוך הוא המתין עד שאברהם מצא איל הנאחז בסבך בקרניו, העלה אותו לעולה תחת בנו, ורק אז נשמעה הקריאה השנייה מן השמים ובה הברכות.

מדוע המתין המלאך? מדוע מסירות הנפש העילאית שבוצעה עם הסכין ביד לא הספיקה כדי לזכות בברכה, והיה צורך דווקא בשחיטת האיל?

כדי להבין זאת, הביא דיין אמת הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א (ראב"ד תל אביב) המחשה נפלאה המבוססת על סיפור אמיתי מחייו של צדיק ירושלים, רבי אריה לוין זצ"ל. בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הוטל לא פעם עוצר לילה קשוח ברחובות ירושלים. היציאה מהבתים הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש, אך רבי אריה לוין – שתפקידו ומפעל חייו היו לבקר חולים ולעודד את רוחם של אסירי המחתרות בבתי הכלא – לא יכול היה לעצור את בעירת החסד שבליבו. הוא יצא לרחוב החשוך בעיצומו של העוצר כדי להגיע אל החולים והנזקקים.

בדרכו, נעצר רבי אריה על ידי סיור משותף של שוטר בריטי ושוטר יהודי. השוטר היהודי, שהכיר את פועלו הנשגב של הצדיק, ניסה לרכך את חברו הבריטי ואמר לו: "תן לו לעבור, זהו אדם קדוש שעושה זאת אך ורק למען חולים ואסירים". השוטר הבריטי סירב בתוקף ופקד על רבי אריה לחזור מיד לביתו.

רבי אריה סב על עקביו, אולם לא ויתר. הוא צעד לאורך החומה, מצא פרצה צרה או סדק במבנה, והחל להשתחל פנימה ולטפס כדי לקפוץ מעבר למחסום ולהמשיך בדרכו. השוטר הבריטי, שהשגיח עליו מרחוק, הבחין במעשיו, רץ אליו, תפס אותו – אך להפתעת כולם, במקום לעצור אותו, אמר לו: "כעת, לך לשלום. מותר לך לעבור".

השוטר היהודי נדהם ושאל את חברו לפשר השינוי הפתאומי: "לפני רגע סירבת בכל תוקף, ודווקא עכשיו כשהוא מפר את הפקודה ומנסה להתגנב, אתה מאפשר לו לעבור"?

השיב לו השוטר הבריטי בתבונה: "בתחילה חשדתי בו. אמרתי לעצמי שייתכן שהוא עושה את עבודתו בשביל שכר או כבוד. אדם שעובד בשביל כסף, כשאומרים לו שיש עוצר ואי אפשר לעבור, הוא שמח על הפטור, חוזר לביתו ואומר 'רציתי מאוד, אך הייתי אנוס'. אבל כעת ראיתי שהאיש הזה מוסר את נפשו. כשאמרתי לו 'לא', הוא לא הרים ידיים אלא חיפש סדק, חור או דרך לעקוף כדי לקיים את משימתו. אדם שמוסר נפש בצורה כזו – אי אפשר ומנוע מלעצור אותו".

והנה כאשר המלאך אמר לאברהם אבינו "אל תשלח ידך אל הנער", קיבל אברהם פטור מוחלט מן השמים. מבחינה הלכתית יבשושית, נפסק הדין המפורסם "אונס רחמנא פטריה" (אדם שנאנס ואינו יכול לבצע מצווה, התורה פוטרת אותו) (בבא קמא, כח:).

אדם רגיל שהיה מקבל פטור כזה ברגע כה דרמטי, היה עשוי לנשום לרווחה, להוריד את בנו מהמזבח ולשוב לביתו בתחושת הקלה שאנוס הוא. אך לא אברהם. אברהם אבינו לא חיפש "להיפטר" מהציווי; הוא היה מלא בגעגועים עזים וברצון פנימי עצום לעשות נחת רוח לבוראו.

לכן, ברגע שבו נמנעה ממנו הקרבת יצחק, הוא לא עצר. הוא תר בעיניו וחיפש "סדק בחומת הפטור" – הוא חיפש קורבן חלופי כדי לבטא את אהבתו לה'. כשראה את האיל, מיהר להקריב אותו "תחת בנו", מתוך רצון עצמי שלא לפספס את שעת הרצון. רק אז, כשראה הקדוש ברוך הוא שאברהם אינו מחפש פטורים אלא מחפש מצוות, נחתם הניסיון באמת, והוא זכה לברכה העליונה.

כדי לחדד את התפיסה הזו כלפי פטורים ומצוות, היה בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין), מספר משל נוקב (המותאם כאן לשפה ולמושגים של ימינו): בחור אחד נעדר מתפילת שחרית במניין. כששאל אותו החפץ חיים לפשר הדבר, השיב הבחור בביטחון: "היה לי אונס גמור, וכידוע 'אונס רחמנא פטריה', הקדוש ברוך הוא פטר אותי".

אמר לו החפץ חיים: "צדקת, ההלכה אכן פוטרת אותך. אך בוא ואספר לך סיפור".

מעשה באדם שסבל מפצעים קשים וממוגלות בכל חלקי גופו, דבר שגרם לכך שכל בגדיו נדבקו לבשרו והסבו לו ייסורים איומים בכל תנועה. יום אחד, בעיצומו של שרב כבד, חלף האיש ליד חוף הים. הוא אמר בליבו: "אפשוט את בגדיי, אקפוץ למים הקרירים, ארגיע מעט את הפצעים ואצא".

הוא פשט את בגדיו, נכנס למים ומצא הקלה עצומה. הוא שחה, נהנה ושכח מהצרות. אלא שבינתיים שקעה השמש והחשיך. כשיצא מהמים כדי לתפוס את האוטובוס האחרון לביתו, גילה לחרדתו שגנבו את כל בגדיו. הוא נותר ערום לחלוטין, ללא גרגר לבוש אחד.

בלית ברירה, בחסות החשכה, החל לצעוד כשהוא מתחבא מאחורי ספסלים, שיחים ועצים, עד שהצליח להגיע לתחנה המרכזית. כשהגיע האוטובוס, קפץ פנימה במהירות. הנהג ההמום צעק עליו, אך הנוסע הערום התחנן: "פיקוח נפש, גנבו לי את הבגדים!". הוא רץ לסוף האוטובוס ונשכב על הרצפה כדי להסתתר.

אולם שם החלו "שבעה מדורי גיהנום". בתחנה הראשונה עלה לאוטובוס גיסו. האיש המסכן עצם את עיניו והתפלל שלא יבחינו בו. בתחנות הבאות עלו חמותו, חבר מילדות ושכנים מהרחוב. הבושה הייתה קשה מנשוא. כשהאוטובוס הגיע לבסוף לרחוב שלו והוא פתח את הדלת לרוץ לביתו, בדיוק הסתיימה תפילת ערבית בבית הכנסת השכן, ומאות אברכים ואנשי הקהילה יצאו לרחוב וראו אותו במערומיו.

האיש רץ לביתו בבושה נוראה, נעל את הדלת וסירב לצאת מהבית במשך שבועות ארוכים מפאת כלימת המעשה. רב העיר הגיע לבקרו, שמע את הסיפור וניסה להרגיעו: "מדוע אתה מתבייש כל כך? הרי כולם מבינים שלא הייתה לך ברירה, היית אנוס, גנבו לך את הבגדים!". השיב לו האיש בבכי: "נכון שהייתי אנוס ויש לי תירוץ מצוין – אבל את הבושה הגדולה של להסתובב ערום מול כולם, התירוץ הזה לא יכול לכסות".

סיים החפץ חיים את דבריו והסביר לבחור את הנמשל (על פי המובא בזוהר הקדוש, פרשת שלח לך): כל מצווה שאדם מקיים בעולם הזה, הופכת לחלק מחלוקא דרבנן – הלבוש הרוחני של הנשמה בעולם הבא.

כשאדם מגיע לשמים לאחר מאה ועשרים שנה, והוא חסר מצוות מסוימות, הוא יכול להציג תירוצים אמיתיים ומוצדקים: "הייתי חולה", "הייתי אנוס", "היה לי לחץ בעבודה". הקדוש ברוך הוא יקבל את הטענה ולא יעניש אותו, שהרי "אונס רחמנא פטריה". אולם, למרות שהתירוץ יתקבל והאדם לא ייענש – את הלבוש הרוחני של אותה מצווה הוא לא יקבל. הנשמה תעמוד שם במערומיה הרוחניים, ועם כל הצדק שבתירוץ, הבושה הרוחנית תהיה גדולה.