האף תספה צדיק עם רשע (יח, כג)

כאשר הקדוש ברוך הוא מודיע לאברהם על הכוונה להחריב את סדום, ואף שולח את מלאכיו לבצע את הגזירה, אברהם אינו עומד מן הצד. הוא אינו מסתפק בידיעה, אלא נעמד מיד ומתחיל להתפלל, לבקש רחמים ולדאוג לגורלם של אנשי המקום. מוסר השכל זה מתבאר על פי משל הידוע בעולם: עשיר אחד החזיק בחווה גדולה ובתוכה ארמון, ובחצר גידל פרות, כבשים ועופות. יום אחד ראה עכבר הבית כי בעלת הבית הביאה מלכודת עכברים גדולה. נחרד העכבר, רץ אל התרנגול ואמר לו: אנא רחם עליי, הביאו מלכודת וסופי קרב. השיב לו התרנגול: מה אני קשור לעניין? אין הדבר נוגע אליי. הלך העכבר אל הכבש ואל הפרה, התחנן בפניהם וביקש עזרה, אך כולם השיבו לו באותה הלשון, שאין המלכודת נוגעת להם כלל.

בלילה נשמע קול חבטה מן המלכודת. בעלת הבית מיהרה אל המקום בחושך, וכשראתה זנב מבצבץ, הושיטה את ידה לתפוס את הניצוד. אולם התברר כי למלכודת נכנס נחש, שהכיש את האישה והחדיר בה את ארסו. האישה פונתה לבית החולים במצב קשה. כדי להכין לה מרק עוף לרפואתה, שחטו תחילה את התרנגול. לאחר מכן, כאשר הגיעו קרובים וחברים לבקרה, נצרכו לבשר כדי להאכילם, ושחטו את הכבש. בסופו של דבר, כאשר האישה הבריאה ועשו סעודת הודיה גדולה לכל בני העיר, שחטו גם את הפרה. והעכבר ניצל וראה כיצד כולם נשחטו בגלל אותה המלכודת שחשבו שאינה נוגעת להם.

הרעיון העולה מן המשל הוא שאין האדם יכול לומר על צרת חברו "מה זה קשור אליי". כאשר רואים את השני בצער או בסכנה, החובה היא לרחם, לדאוג ולהתפלל עבורו בכל הכלים העומדים לרשותנו.

כך נהג אברהם אבינו. אף על פי שנאמר לו שנגזרה גזירה על סדום, הוא נעמד בתפילה ולא אמר שאין הדבר נוגע אליו. ואף על פי שבסופו של דבר התפילה לא שינתה את עצם הפיכת העיר, אין זה מוריד מחובת התפילה.

ומצינו במסכת ברכות (טז:) "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב". ופירש רש"י שם שעיון תפילה פירושו שמצפה שתעשה תפילתו בקשתה ומביט אחריה אם נענתה. מכאן למדנו שאין לאדם לבחון את תפילתו במבחן התוצאה הגלויה לעין, אלא חובתו היא להתפלל ולבקש על חבריו הנמצאים במצב קשה, מבלי לעשות חשבונות אם הועילה התפילה אם לאו.

חיזוק ליסוד זה נמצא בדברי אור החיים הקדוש על התנהגותו של לוט (יח, יח). כאשר באו המלאכים והודיעו לו על הפיכת העיר, לוט לא העתיר בתפילה על אנשי המקום, אלא עסק בהצלת בנותיו. אולם בהמשך, כאשר התפלל לוט על העיר צוהר שתהיה לו למקלט, נאמר לו: "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר". מכאן רואים שמן השמים המתינו לתפילתו, וכאשר ביקש והתפלל – הועילה תפילתו להציל את העיר צוער.

בזמנים קשים אלו, הלימוד עבורנו הוא ברור. אין מקום לתירוצים של "מה נעשה" או "אין בידי לשנות". כוחו של עם ישראל הוא בפיו, כמאמר חז"ל "אין כוחנו אלא בפה". עלינו להסתכל על הסובבים אותנו, להשתתף בצערם, לרחם עליהם ולהשקיע את כוחנו בתפילה ובבקשת רחמים עבור הכלל והפרט.