וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות (יח, ו)

מדוע נאמר גם "קמח" וגם "סולת"? ושנית, מדוע כפלה התורה בלשונה "לושי ועשי עגות"?.

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז עמוד א) מביא: "קמח סולת - אמר רבי יצחק: מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש".

ומבאר רש"י, שאברהם ביקש סולת המשובחת, ושרה רצתה להביא קמח הפשוט, ולכן אברהם הוצרך להדגיש לה "קמח סולת" – כלומר, שלכבוד האורחים יש להשתמש אך ורק בסולת הנקייה והמובחרת ביותר, בלי שום חשבונות של חיסכון.

"לושי ועשי". השל"ה הקדוש והכלי יקר, והאלשיך הקדוש – מבארים שאברהם אבינו לא רק קבע את איכות הבצק, אלא נתן לה סדר עבודה מדויק כיצד לנהוג עם האורחים: הוא ביקש ממנה שלא תלוש את כל שלוש הסאים הגדולות בבת אחת, אלא תחלק את הבצק לעיסות קטנות ונפרדות: וז"ל השל"ה הקדוש: "לושי ועשי עגות. פירוש, אף על פי שהיו שלש סאים, צוה לה ללוש כל סאה וסאה בפני עצמה, כי העיסה הקטנה נלושית היטב ואין השאור שולט בה כל כך, וזהו שאמר 'לושי' לשון יחיד, על כל חלק וחלק". והאלשיך הקדוש מוסיף על כך וכותב: "ומה שאמר לושי ועשי עגות בלשון יחיד על שלש סאים, הוא שאמר לה שלא תעשה עיסה אחת גדולה מכל השלוש סאים, כי אם לחלק אותם לעיסות קטנות, כי עיסה קטנה נלושית יפה ונעשית עוגה משובחת ורכה לאורחים".

ומדוע היה חשוב כל כך לחלק את זה לעיסות קטנות ולא ללוש הכל ביחד כדי לחסוך זמן ומאמץ? הכלי יקר מבאר שלא יחמיץ, וזה לשונו: "לושי ועשי עגות. צוה לה שלא תלוש כל השלוש סאים ביחד, לפי שעיסה גדולה קשה ללוש אותה במהירות, אלא אמר לה 'לושי' עיסה קטנה 'ועשי' אותה מיד עוגה, ואחר כך תלוש עיסה שניה, כדי שיהיה הכל במהירות רבה ולא יבוא לידי חימוץ".

וזהו בדיוק כפי שמובא ברבנו בחיי, שערב פסח היה, ועל כן זרז אותה בלישה ועשיה כדי שלא יחמיץ הבצק.

מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. במוצאי שבתות רבים היו מגיעים לביתו המוני אורחים ואנשים שבורי לב. רבי שלמה זלמן, שהיה כבר מבוגר ועייף מאוד, היה עומד בעצמו במטבח ומכין להם כוסות תה בזריזות רבה.

כשניגש אליו אחד מבני הבית וביקש להחליף אותו בטירחה כדי שהרב יוכל לנוח, סירב רבי שלמה זלמן ואמר: "האורחים הללו הגיעו אליי, והחסד מוטל עלי. אם אתם תכינו להם את התה, אתם תרוויחו את המצווה ואני אפסיד אותה. למה שתגזלו ממני את הזכות לשרת את האורחים שלי בעצמי ובזריזות?". הרב לא הסכים להעביר את הטרחה לאף אחד, אלא הכין מנה אחר מנה כדי שאף אורח לא ימתין.