ויקרא פרק כ

ואל בני ישראל תאמר. ענשין על האזהרות:

מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסיעין אותן:

עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו:

אתן את פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:

באיש. ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין:

כי מזרעו נתן למלך. לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י), בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למלך זרע פסול מנין, תלמוד לומר בתתו מזרעו למלך:

למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל, שהיא מקדשת לי, כלשון (ויקרא כא כג) ולא יחלל את מקדשי:

ואם העלם יעלימו. אם העלימו בדבר אחד, סוף שיעלימו בדברים הרבה אם העלימו סנהדרי קטנה, סוף שיעלימו סנהדרי גדולה:

ובמשפחתו. אמר ר' שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כלם מוכסין, שכלם מחפין עליו:

והכרתי אתו. למה נאמר, לפי שנאמר ובמשפחתו, יכול יהיו כל המשפחה בהכרת, תלמוד לומר אותו אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת, אלא ביסורין:

לזנות אחרי המלך. לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך, ואפלו אין זו עבודתה:

והתקדשתם. זו פרישות עבודה זרה:

אביו ואמו קלל. לרבות לאחר מיתה:

דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיהם בם ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם (פסוק כז). ופשוטו של מקרא, כמו דמו בראשו (יהושע ב יט), אין נענש על מיתתו אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שיהרג:

ואיש. פרט לקטן:

אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן, למדנו שאין לקטן קדושין ועל איזו אשת איש חיבתי לך:

אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת גוי, למדנו שאין קדושין לגוי:

מות יומת הנאף והנאפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

תבל עשו. גנאי לשון אחר מבלבלין זרע האב בזרע הבן:

משכבי אשה. מכניס כמכחול בשפופרת:

ישרפו אתו ואתהן. אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נשאה בהתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן, שתיהן לאסור, שנשא את חמותו ואמה ויש מרבותינו שאומרים, אין כאן אלא חמותו. ומהו אתהן, את אחת מהן, ולשון יוני הוא הן אחת:

ואת הבהמה תהרגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל קל וחמר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחברו לעבור עברה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות, הרי דברים קל וחמר, מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת, שרוף וכלה, המטה את חברו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה:

חסד הוא. לשון ארמי חרפה (בראשית לד יד) חסודא ומדרשו אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר (תהלים פט ג) עולם חסד יבנה:

הערה. גלה וכן כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי"ו יורדת בתבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת (אסתר ה ט) ולא קם ולא זע, וכן אחוה מגזרת אח. והעראה זו נחלקו בה רבותינו, יש אומרים זו נשיקת שמש, ויש אומרים זו הכנסת עטרה:

וערות אחות אמך וגו'. שנה הכתוב באזהרתן, לומר שהזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב בין על אחיותיהן מן האם, אבל ערות אשת אחי אביו לא הזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב:

אשר ישכב את דדתו. המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בענש הליכת ערירי:

ערירים. כתרגומו בלא ולד, ודומה לו (בראשית טו ב) ואנכי הולך ערירי יש לו בנים קוברן, אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שנה בשני מקראות אלו ערירים ימותו ערירים יהיו. ערירים ימותו, אם יהיו לו בשעת עברה, לא יהיו לו כשימות לפי שקוברן בחייו. ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עברה, יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשו:

נדה הוא. השכיבה הזאת מנדה היא ומאוסה ורבותינו דרשו לאסור העראה בה כנדה, שהעראה מפורשת בה (פסוק יח) את מקורה הערה (לעיל יח):

ואקץ. לשון מיאוס, כמו (בראשית כז מו) קצתי בחיי, כאדם שהוא קץ במזונו:

והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה. אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מבדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רבו של סימן לנשחט חציו וכמה בין רבו לחציו, מלא שערה:

אשר הבדלתי לכם לטמא. לאסור:

ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מבדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העברה ומקבל עליו עול מלכות שמים:

כי יהיה בהם אוב וגו'. כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת ושגגתם חטאת, וכן בכל חיבי מיתות שנאמר בהם כרת: