ויקרא כ, ג

אתן את פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:

באיש. ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין:

כי מזרעו נתן למלך. לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י), בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למלך זרע פסול מנין, תלמוד לומר בתתו מזרעו למלך:

למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל, שהיא מקדשת לי, כלשון (ויקרא כא כג) ולא יחלל את מקדשי:

וַאֲנָא אֶתֵּן יָת רוּגְזִי בְגַבְרָא הַּהוּא וְאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ אֲרֵי מִזַרְעֵהּ יְהַב לְמוֹלֶךְ בְּדִיל לְסָאָבָא יָת מַקְדְשִׁי וּלְאַחַלָא יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי

וַאֲנָא אֶתֵּן פְּנוּיָיתָא לְמֶעֱסוֹק בְּגַבְרָא הַהוּא וְאֵישֵׁיצֵי יָתֵיהּ מִגוֹ עַמֵיהּ אֲרוּם מִזַרְעֵיהּ יְהַב לְפּוּלְחָנָא אוֹחֲרָא מִן בִּגְלַל לְסַאֲבָא יַת מַקְדָשִׁי וּלְאַפְסָא יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי

למען טמא את מקדשי לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ׳:ג׳) את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי וכבר רמזתי זה (רמב"ן על ויקרא י״ח:כ״א) איך תטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא וכבר רמזו זה במדרשם שאמרו (ברכות לה) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו' אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול משם יהיה קיום העולם ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל וכל שכן כשיקריב הפרי למולך שהוא מתעב את גאון יעקב ומשכנו וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ׳:ב׳) כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן אלא הזכיר עם הארץ לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו כי לכולם יזיק כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל לכך תרגם אונקלוס עמא בית ישראל כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל לא לארץ אשר העובד יושב בה וכענין כי לי הארץ (ויקרא כ״ה:כ״ג) ועוד תוכל להבין סודו ממה שהזכיר הכתוב בכרת המולך ואני אתן את פני באיש ההוא (כאן) וכן ושמתי אני את פני (ויקרא כ׳:ה׳) כי שמי הגדול והנורא יכרית אותו ולא הזכיר בכרת אוב וידעוני מלת "אני" ולא בשום כרת אחר וכבר הודעתי טעם זה לכל מבין:

ואני אתן את פני באיש ההוא. אם היה בסתר ויש אומרים כי טעמו להכרית זרעו:

למען טמא את מקדשי. שהוא בתוך ארץ ישראל:

ולחלל את שם קדשי. שישמעו הגוים:

והיה נראה לנו כי טעם באבן שם המין כמו ויהי לי שור וחמור ודברי הקבלה נכונים והם אמת. ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי נ״ע כי פירוש ובמשפחתו הדומה אליו ומי הביאנו בצרה הזאת רק פירוש כמשמעו כי עם הארץ יעלימו עיניהם בעבור שהם ממשפחתו:

ואני אתן את פני באיש ההוא. אם לא ישוב מרשעו באופן שלא תהא מיתתו כפרתו:

והכרתי אותו. וזה בהכרח יובן לחיי עולם אחר שרגמוהו באבן שאין להכריתו עוד בעולם הזה:

למען טמא את מקדשי. לסלק השכינה מישראל, וראוי שהם ירגמוהו ולחלל את שם קדשי. לפיכך אתן פני בו אף על פי שאינה ע"ז:

ואני אתן ב'. דין ואידך ואני אתן את שכרך שאם חזר בתשובה ואני אתן שכרך שעונותיו נחשבין לו כזכיות:

ואני אתן את פני באיש ההוא. כתב הרמב"ן ז"ל ולא תמצא בכל התורה כולה בשום כרת שיזכיר מלת אני רק בכרת המולך שאמר ואני אתן את פני, ושמתי אני את פני, והכונה בזה כי שמו הגדול יכרית אותו כי הוא מחלל את שם קדשו ומטמא כנסת ישראל המקודשת לשמו, וכבר אמרו זה רז"ל במדרש כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, וזהו (ישעיהו נ׳:א׳) ובפשעיכם שלחה אמכם. חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. על אחת כמה וכמה המקריב למולך פרי בטנו שהוא גורם שתסתלק שכינה מישראל. ואמר למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי, כי הוא מטמא כנסת ישראל המקודשת לשמו והוא מחלל שמו הגדול, עד כאן לשון הרב. ובאר לנו מתוך דבריו כי מלת אני ברוב מקומות התורה הוא מדת הדין, ובמקום הזה הוא מדת רחמים לפי שהזכיר פני, ובענין המבול גם כן (בראשית ו׳:י״ז) ואני הנני מביא את המבול, ובתחלת וארא (שמות ו׳:ה׳) וגם אני שמעתי, וכל אחד מבואר ולמד מענינו.

ואני אתן את פני כשעבר בלא עדים והתראה. [למען טמא את מקדשי מצות קדושתי].

פני. פנים של זעם:

למען טמא את מקדשי. קדושתי, דומיה דלחלל את שם קדשי, כי לפי שהוא יהודי וסבורין העולם שמה שיהודי עושה (סבורים בני אדם) שאני צויתי, והרי הוא מחלל שם קדשי, שסבורים שצויתי דבר מכוער כזה, ולפיכך אשמיד אותו ואכרית אותו אם לא ירגמוהו, שברח מידם או עשה שלא בעדים, כי בזאת העברה יש לה קול ותרתי אית בה רוצח ועובד ע"ז, ודבר משוקץ ואכזריות:

ואני אתן את פני וגו׳. צריך לדעת מה מקום לענש זה, אחר שיש דין למטה וירגמו אותו אבן?

ונראה כי יודיע הכתוב שמלבד ענש ההריגה, עוד יהיה לו ענש לנפש, והוא אמרו והכרתי אותו מקרב עמו, פרוש׳ מענף נצר הקדשה. ונתן הכתוב טעם לשני ענשים אלו ואמר כי מזרעו וכו׳ למען טמא וגומר ולחלל וגו׳, הרי שני פגמים וכנגדן שני ענשין: כנגד טמא מקדש ירגמוהו באבן, וכנגד חלול שם קדשו גם הוא יתחלל ונכרת נפשו מעמה.

ואני אתן את פני וגו׳. לא כנהרג בב״ד שהוא מתודה ואומר תהי מיתתי כפרתי וכדתנן בסנהדרין פ״ד משא״כ הוא שנהרג מעם הארץ לא יהא בר כפרה וכדאיתא שם דמ״ז כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה אם לא בתשובה וודוי מש״ה אע״ג שעם הארץ ירגמוהו מכ״מ אני אתן את פני באיש והכרתי אותו. אע״ג שכבר נהרג מכ״מ שייך לשון כרת למ״ד דכל כרת הוא ערירי ג״כ מתפרש כאן בכליון זרעו. ולמ״ד שאין ערירי אלא בעריות דכתיב ערירי. מתפרש האי כרת בעולם הנשמות כדתניא בת״כ פ׳ אמור בפ׳ אך בעשור. דבכלל כרת הוא אבדן הנפש. וע״ע להלן מקרא כ׳:

כי מזרעו וגו׳. טעם על שני העונשים דלהכי ירגמוהו באבן משום שבא לעשות כן למען טמא את מקדשי שלא אהיה שרוי בתוכם בקדושתי וא״כ ה״ה מקפח פרנסתם שהוא יוצא מן המקדש כמש״כ כ״פ. ולהכי הוא ג״כ בהכרת משום שבא לעשות כן:

למען חלל את שם קדשי. לא משום תאוה ולא משום חסרון אמונה אלא להכעיס כדי לחלל וגו׳:

ר דקשה לרש"י אדרבה זו טובה לו שהקדוש ברוך הוא נותן פניו אליו, ועוד דהא אין דרכו לשים פניו אלא בצדיקים. לכך פירש שלא מענין פנים הוא:

ש (נחלת יעקב) בתורת כהנים. נראה לי דהכי פירושו שאם כל הצבור נתנו מזרעם למולך אין נכרתין דאין לומר שאין כל הצבור בהכרת מחמת חטא היחיד דהא מילתא דפשיטא היא דהא אפילו משפחתו אינן בהכרת עיין שם יותר:

ת פירש רש"י בסנהדרין ס"ד ע"ב דהני תרי קראי כי מזרעו נתן למולך וכן בתתו מזרעו למולך יתירי נינהו לכך דרשו חד לרבות בן בנו ובן בתו וחד לרבות זרע פסול:

א אבל לא מקדש ממש כי מה ענין טומאת מקדש אצל החוטא. כתב הרב רבי אליהו מזרחי אבל יש לתמוה איך יטמאו כנסת ישראל באיש אחד אשר יחטא וכו'. ונראה לי כיון שעובד עבודת אלילים אם כן נסתלקה השכינה מן הארץ ובהסתלקות השכינה יבואו רוחות הטומאה בארץ וממילא יטמאו כל ישראל כמו שהאריך בענינים כאלו בספר הזוהר ואין להאריך: