ויקרא כ, ב

ואל בני ישראל תאמר. ענשין על האזהרות:

מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסיעין אותן:

עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו:

וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימַר גְבַר גְבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בְּיִשְׂרָאֵל דִי יִתֵּן מִזַרְעֵהּ לְמוֹלֶךְ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל עַמָא בֵית יִשְׂרָאֵל יִרְגְמֻנֵהּ בְּאַבְנָא

וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר טְלֵי אוֹ סִיב מִן גְנִיסַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְיַעֲבֵיר מִזַרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ לְמִיתוֹקְדָא בְּנוּרָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יְחַיְיבוּן יָתֵיהּ בְּמַטְלוּת אַבְנִין

וטעם עם הארץ. ארץ שהוא דר בה אזרח או גר וזה בפרהסיא:

אשר יתן מזרעו למולך. אחר שבאר הכונה האלהית לקדש את ישראל למען ידמו אליו כפי האפשר והורה אותם את הדרך אשר בהם תושג התכלית המכוונת מאת האל יתעלה והזהיר מהפכה דבר בעונש המיטמאים בא' מג' מיני טומאות המנגדות לקדושה הנזכרת. האחת היא הטומאה בדעות כענין המולך שאמר בו למען טמא את מקדשי וכענין האובות והידעונים שאמר עליהם למעלה אל תבקשו לטמאה בהם. והשנית היא הטומאה בזרע וזה בעריות שאמר עליהם למעלה אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותטמא הארץ. והשלישית הטומאה במאכלות האסורות שאמר עליהם בסוף זאת הפרשה אשר הבדלתי לכם לטמא. אמנם בפרשת אמור דיבר על הטומאה במת וחלול הזרע והמומין והמעילה אשר אין להם ענין זולתי בקדשים בלבד והתחיל לדבר במולך ואמר עם הארץ ירגמוהו באבן. וזה יעשה ההמון בקנאם לכבוד קונם וזה כשיש עדים והתראה:

אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. דרשו רז"ל אשר יתן מזרעו, מקצת זרעו חייב כל זרעו פטור. ובאורו פטור מסקילה, כי כשנתן מקצת זרעו הוא חייב סקילה ויש לו כפרה באותה מיתה כיון שקבל דינו בעוה"ז, שהרי כל מי שמתחייב מיתה מארבעת מיתות בית דין הרי הוא מתודה ומתכפר והוא זוכה לחיי העוה"ב, וכן דרך כל המומתין שמתודין, וכמו שמצינו בעכן שנתחייב מיתת בית דין והתודה ואמר לו יהושע (יהושע ז) יעכרך ה' ביום הזה, ודרשו בו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. אבל זה שהרשיע כל כך והעמיק שחת לתת כל זרעו למולך פטור הוא ממיתת בית דין ואינו מתודה ואינו מתכפר לו לעולם, אבל ענשו צרור ומונח לקשה מזה בידי שמים במשפטי גיהנם ויסוריו באחד ממדוריו, כי העון רשום בנפשו וקבוע בה כענין (במדבר טו) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה האמור במגדף, שגופו נכרת ונפשו נכרתת מן העוה"ב. וטעם מות יומת בבית דין, עם הארץ ירגמוהו באבן אם אין כח ביד בית דין, וכל זה בעדים והתראה, ואם אין שם עדים, ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו, אם עשה כן בינו לבין עצמו ואין עדים בדבר, ואם יש עדים בדבר והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם ממנו מפני פחד בני המשפחה לבלתי המית אותו, הנה הקב"ה יכרית אותו ואת כל המסכימים עמו והמחפים עליו, ולכך הזכיר משפחתו בכלל העונש, הוא שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו.

והרב ז"ל כתב בספר המורה בטעם המולך, כי עובדי האש בזמנים ההם היו עושין תחבולות לחזק אמונתם והיו מפרסמים שכל מי שלא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו, ואין ספק כי כל אחד ואחד היה משתדל לעשות כן לרוב חמלתו ופחדתו על הבן ולמעוט היזק הבן (ולקותו) [וקלותו] בכך שלא היה אלא להעבירו על האש, וכל שכן שהיו משתדלים בזה יותר בהיות ענין הבנים הקטנים מסור לנשים והיות הנשים דעתן קלה עליהן ושכלן חלוש להאמין כל דבר, ומפני זה עמדה התורה כנגד זאת הפעולה מאד ועשתה בה מן החזוקים מה שלא עשתה בשאר מיני עבודה זרה, וזהו שאמר למען טמא את מקדשי, והגיד לך הכתוב במי שעושה כן שהקב"ה יכרית זרעו, זהו שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו, כי כנגד מה שחשב במעשה הזה שיחיו בניו ויתקיים זרעו הודיענו שיאבד ויכרת זרעו, מדה כנגד מדה, עד כאן. וכבר כתבתי מזה בפסוק (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן, כי דעת קצת המפרשים שהיה הבן נשרף בהעביר אותו באש הרבה פעמים עד שימות, ולא כן דעת הרב בכאן כי לא היה נשרף אלא העברה בעלמא, ולדבריו מה שכתוב (דברים יג) כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, איננה מולך כי אם ע"ז אחרת.

באבן מלמד שאין כולם רוגמים רק אם לא ימות באחת.

ואל בני ישראל תאמר. עתה בא לפרש את האזהרות שאו' העונשים שלהם מי במיתת ב"ד ומי בכרת, ואיזו מיתה?

ואל בני ישראל וגו׳. טעם אמרו ואל בני ישראל נתכון להזהיר כללות ישראל להרג הנותן מזרעו למלך, ואמר בתוספת וא״ו לומר שמלבד חיוב המעביר גם חיוב כל העם להענישו.

ואל בני ישראל תאמר. החל בזה הלשון באשר זה הדבור אינו עם ב״ד ככל ח״מ אלא עם כל ישראל כאשר יבואר לפנינו. והנה חיבר המקרא ענין מולך וענשו בין משקלות ועריות הטעם משום דשני העונות משקלות ועריות מקבילים זל״ז ולא חומר שבזה יש בזה. עריות חומרן שהוא מטמא את הארץ ומכלה את הפירות ומסלק את השכינה אבל האדם הנכשל בהם אינו עושה אלא מחמת תאוה ולא מחוסר אמונה ובטחון. משקלות להיפך שאין בהם חומר דעונשי עריות אבל יש בהם חומר במה שהנכשל בהם הוא משום חסרון אמונה בהשגחת ה׳ ויש בזה שני דברים לרוע מעריות. א׳ שהוא נוגע בעצם כבודו ית׳ והוא מעין ע״ז אם כי לא הגיע לכך אבל שמץ דבר ע״ז נשמע בזה. ב׳ שקשה לעמוד על התשובה יותר מעבירה שבאה מתמת תאוה ואחר שחלף ועבר חום תאותו רואה ומרגיש עותתו משא״כ מיעוט אמונה שבראשו נגעו כמש״כ לעיל י״ג מ״ד. ועוד שהוא חטא המצוי ותדיר ונעשה כעבות העגלה חטאה . אמנם מולך יש בו תרווייהו לחומר שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה כעריות. וזה העון בא מחמת שנוגע באמונה יותר במדה גרועה ממשקלות דמשקלות בא שלא במרד אלא שאינו מאמין בהשגחת ה׳ בפרטות עליו. משא״כ מי שמתאכזר ומוליך את בנו למולך אינו משום שמסופק בהשגחת ה׳ דמשום זה לא היה הורג את בנו בודאי משום שמסופק בפרנסתו. אלא הוא אינו רוצה בהשגחתו ית׳ ומכוין להסיר השכינה בחזקת היד כמו אחז ומנשה. וכמו שיבואר עוד להלן כ״ו ל״ו ויותר מזה בס׳ דברים ל״א כ׳ ע״כ סמך ענין מולך בין משקלות לעריות:

עם הארץ ירגמוהו באבן. לשון המקרא מורה שאין לעם הארץ להביאו לב״ד ולשפטו כ״א המה ירדפוהו בשצף קצף כמו שעושים לאדם שמרד לחייו. באשר הוא מסיר השכינה חיי רוחם ונפשם. וכמו שאמרו השבטים לב״ג וב״ר בהיותם חושבים שמביאים קצף על כלל ישראל. אבל ודאי א״א ל״כ דא״כ גם בעריות נימא הכי ומקרא מלא כתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וה״ה כל ח״מ. ומכ״מ אין המקרא יוצא מ״פ וכמו שביארנו. שהרי בעבירה זו שמוליך בנו למולך ה״ה רודף אחר נפש להרגו. וא״כ יש היתר לעשות כן ולמנעו מרציחה משא״כ אם כבר עשה באמת ה״ז ככל העבירות. ובסמוך יתבאר במקרא זה התנאי. ולא בא זה הכתוב אלא לומר דאחרי שמותר להרגו בלי ב״ד מטעם רודף. ע״כ ראוי שגם ירגמוהו כל עם הארץ בכעס מפני שנוגע. גם להם:

פ דקשה לרש"י הא לאוין הללו כתובין כולן כבר בפרשת אחרי מות. ומתרץ לעיל כתובין האזהרות וכאן כתובין עונשין על האזהרות:

צ דאי סלקא דעתך שעם הארץ ירגמוה הוא פירוש של מות יומת לשתוק קרא מיניה ולא לכתוב מות יומת:

ק דאם לא כן הארץ למה לי היה לו לומר העם ירגמו אותו וגו'. [מהרר"ה] ובהאי לחוד לא סגי דאם כן היה לו לומר עם העולם ובהאי לחוד נמי לא סגי דאם כן היה לו לפרש דבארץ ישראל קמיירי מדכתב סתם משמע כל העולם: