ויקרא כ, ט

אביו ואמו קלל. לרבות לאחר מיתה:

דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיהם בם ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם (פסוק כז). ופשוטו של מקרא, כמו דמו בראשו (יהושע ב יט), אין נענש על מיתתו אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שיהרג:

אֲרֵי גְבַר גְבַר דִי יְלוּט יָת אֲבוּהִי וְיָת אִמֵהּ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל אֲבוּהִי וְאִמֵהּ לַטּ קְטָלָא חַיָב

אֲרוּם גְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב דְיֵילוּט יַת אָבוֹי וְיַת אִמֵיהּ בִּשְׁמָא מְפָרֵשׁ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּאַטְלוּת אַבְנִין מְטוֹל דְאָבוֹי וְאִמֵיהּ לָט קְטָלָא חַיָיב

וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳) ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו') ומקלל אביו ואמו מות יומת ועל דרך האמת בעבור שאמר (ויקרא כ׳:ז׳) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ואמר (ויקרא כ׳:ח׳) אני ה' מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג) והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה (ויקרא כ׳:י׳-י״ד) והוא הדין אשה ובתה ובת בתה כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם (ויקרא י״ח:י״ז) באזהרה וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים (ויקרא י״ח:י׳) ואין צריך לומר בתו ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (ויקרא כ׳:ט״ו-ט״ז) וחזר והזכיר כרת אחר בנדה (ויקרא כ׳:י״ח) לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה הוא שאמר את מקורה הערה (ויקרא כ׳:י״ח) וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (ויקרא כ׳:י״ט) והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (ויקרא כ׳:כ׳-כ״א) לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו והכרת הבא באחותו (ויקרא כ׳:י״ז) הוא מיותר ונדרש לרבותינו (מכות יד) למה יצא כרת באחותו וכו' ועל דרך הפשט הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (ויקרא כ׳:י״ז) לומר שתמות בנוער נפשם בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה וטעם עונו ישא שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת כענין שאמרו (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (ויקרא י״ח:ז׳) ואחות אשה (שם יח יח) שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך:

והחל להזכיר עונש הכתובים בתחלת הפרשה מהאב כאשר החל איש אמו ואביו תיראו. וטעם להזכיר האב קודם האם בעבור כבודו ואיננו כמו איש אמו ואביו תיראו כי לא יומת אם לא היה בר מצוה:

אשר יקלל את אביו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ואשר יקלל את אמו. וטעם אביו ואמו קלל. כאומר תועבה גדולה עשה:

דמיו בו. כמו דמו בראשו והנסקלים גם הנחנקים דמיהם בם וכלל אומר בכל המיתות כי צריכים אנחנו למסורת אבותינו כי לא נוכל להוציאם להמיתם מהכתוב גם כן לא נכתב בן כמה שנים יהיה בר מצוה

דמיו בו - דמיו בראשו, הוא חייב עצמו מיתה.

כי איש איש אשר יקלל. והאות על שאני מקפיד כל כך שתהיה הקדושה בזרע שהרי ענשתי מיתת בית דין את המקלל הוריו שזה יקרה על הרוב בהיות פסול בזרע כי אז הוא בלתי מוכן אל מה שכתוב שמע בני מוסר אביך וכו'. ואיש כזה לא ישמור חוקים ומשפטים כי לא יקבלם מאביו ומאמו כלל:

כי איש איש אשר יקלל את אביו אדלעיל קאי ושמרתם את כל חוקותי וגו׳ כלומר דין הוא שתקיימו את מצותי שהרי איש כי יקלל את אביו ואת אמו וגו'. וכיון שיש עונש במזלזל אביו ואמו כל שכן שיש לי דין עליכם לשמור מצותי שאני אביכם מלככם ובוראכם.

את אביו ולא את אבי אביו. ואת אמו ולא את אם אמו.

אביו ואמו קלל סמך קללה לאביו וסמך קללה לאמו לחייבו על זה בלא זה.

אביו ואמו קלל אהדריה קרא בשביל דמיו בו.

כי איש אשר יקלל. כלומר, דין הוא שתעשו מצותי שאני אביכם, יוצרכם [כ]בוראכם:

אביו ואמו קלל. כאדם שתוהא ואומר: אביו קלל שעשה דבר מכוער כזה:

דמיו בו. מה שדמו נשפך, בו הפשיעה ורבותינו דרשו: סמך קללה לאביו וסמך קללה לאמו, לחיבו על אביו בלא אמו ועל אמו בלא אביו לר' יאשיה, ולר' יונתן לרבות אפילו לאחר מיתה:

כי איש איש אשר יקלל. קשה אמרו כי שנותן טעם למה שלפניו, ולא אמר דבר קודם שיהיה זה טעמו. ואם על שמירת החקים, וכי לא נכלל בפסוק זה אלא קללת אבות שהצדק לומר כי? עוד, למה כפל לומר ״איש איש״? ובתורת כהנים אמרו: ״איש״ – אין לי אלא איש, אשה מנין? תלמוד לומר ״איש איש״, עד כאן. קשה, מנין יעלה על דעת למעט אשה שהצרך לרבוי, והלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשים שבתורה בדרך כלל, וכאמרם זכרונם לברכה (בבא קמא טו.). ואם לצד שחש הכתוב לפרש איש שבא למעט אשה, לא היה לו לכתב איש לטעות לומר שבא למעט אשה, ויאמר ״אדם כי יקלל״ וגו׳. עוד למה כפל לומר ״אביו ואמו קלל״?

אכן כונת הכתוב הוא, לצד שצוה קדם לזה על העברת בנו ובתו למלך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד, אבל בן אחרים ואפלו קרוביו כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סנהדרין סד:) וזה לשונם: אינו חיב אלא על יוצאי ירכו וכו׳, עד כאן. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת, שהוא לצד שבניו הם נדונין כנכסיו של אדם, לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למלך, אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רשם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ערכין כח, בבא מציעא ז:) אפלו לגבי קדשי שמים: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ומעתה יאמר אדם, והלא גם הבן אינו כלו של האב, כאמרם זכרונם לברכה (נדה לא.) שהאב והאם הם שתפין באדם, הלבן מהאב והאדם מהאם, ואם כן מזה הטעם עצמו לא יתחיב האב על הבן מצד חלק האם. לזה אמר הכתוב אחר אזהרה וענש מעביר בניו למלך: ״כי איש איש אשר יקלל וגו׳ מות יומת״, ודקדק לומר ״את אביו ואת אמו״, פרוש, זה בפני עצמו או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו, ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם.

ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר אביו ואמו קלל, פרוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו וכן להפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד, כמאמרם זכרונם לברכה (ברכות כד.): אשתו כגופו, וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם או הנעשה מאחד מהם לבניהם יחשב לשניהם יחד. ולזה תמצא שיעניש ה׳ לאיש להמית אשתו, דכתיב (משלי כב:כז) ״למה יקח משכבך מתחתיך״.

וכפל לומר איש איש משום שמצינו שתלה הכתוב זכרים בנקבות ונקבות בזכרים, ואמרו זכרונם לברכה (נדה לא.): אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אם כן יש הפרש בלידת הזכר ללידת הנקבה, ומצד זה ישתנה ההפרש בבחינת המולידים, ויש מקום לומר לצד שתלה הכתוב זכרים בנקבות לא יומתו אבות על העברת הבנים או האמהות על העברת הבנות לצד שתלאם הכתוב באבות, תלמוד לומר ״איש איש״ – אחד לגופו ואחד לאשה, ששניהם ישנם בחיוב העברת בן ובת.

עוד נראה, כי לצד שאמר הכתוב ״אביו ואמו״, ודרשו רז״ל (ילקוט שמעוני תרי״ט) ש״אביו״ בא למעט אבי אביו, ו״אמו״ בא למעט אם אמו שלא יהרגו, לזה חש הכתוב לטעות ולומר שהמעוט בא ״אביו״ ולא אביה, ״אמו״ ולא אמה, ואם כן הנשים פטורות מענש זה, תלמוד לומר ״איש איש״ לרבות אשה.

כי איש איש וגו׳. לשון כי מבואר שהוא נמשך למקרא הקודם. והענין משום דעיקר שקידת התורה שיהא מועיל על רוח האדם להעלות בזה את נפשו לתפלה. אינו אלא במתחיל ללמוד בנעוריו והתורה מתקיימת בו כדתנן הלומד ילד למה הוא דומה כו׳. או אז מועלת בנפשו ביותר בשנים הבאות. אבל נגד זה הרבה ימי ילדות עושה להנתק מעול תורה. אם לא בהעמיס עליו אבותיו משא קודש. ע״כ העמיס הכתוב עול האבות על הבנים שיהיו נכנעים לדעתם ורצונם. ובזה יגיעו לשמירת החקים. ע״כ סמך ענין זה הכתוב להקודם לו כי איש איש וגו׳ וזה מסייע להגיע לתכלית הנרצה לפרנסה:

ד דלא תקיש למכה אביו שחייב דוקא בחיים דאם לא כן הרי כבר אמור איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אלא כאן בא לרבות לאחר מיתה: