ויקרא כ, כא

נדה הוא. השכיבה הזאת מנדה היא ומאוסה ורבותינו דרשו לאסור העראה בה כנדה, שהעראה מפורשת בה (פסוק יח) את מקורה הערה (לעיל יח):

וּגְבַר דִי יִסַב יָת אִתַּת אֲחוּהִי מְרָחָקָא הִיא עֶרְיְתָא דַאֲחוּהִי גַלִי בְּלָא וְלָד יְהוֹן

וּגְבַר דִי יִסַב יַת אִתַּת אַחְבוֹי בְּחַיוֹי מְרַחְקָא הִיא עֶרְיְיתָא דַאֲחוֹי בְּזֵי בְּלָא וְלַד יְהוֹן

ואמר על אשת אח נדה והטעם ראוי שירחק ממנה וכן אמרו אחיכ׳ שונאיכם מנדיכם והנה אין בעריות זכר נדה כי אם באשת אח והנדה אסורה גם תבוא עת להיות מותרת גם כן יתכן באשת האח כאשר אפרש בפרשת כי ישבו אחים יחדו ואשר אמרו כאשר היא אחות האב אסורה כן אסור לאשה שתנשא לדודה לא זה הדרך כי העריות הזכרים הם המכריחים ואין מי יכריחם ואם בדרך שקול דעתם החסרה יראה לנו למה לא נקבל עדות שתים נשים ואם על הערכים תהיינה ארבעת נשים כמו שני עדים על כן אנחנו צריכים לקבלה:

ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. אין הכונה נדה ממש בשפע דם, אלא כלשון שאמר זמה היא, וכן חסד הוא, לומר ששכיבה זאת של אשת אח נדה היא, כלומר מאוסה היא כנדה. ודרשו רז"ל נדה היא לאסור בה העראה כזבה שהעראה מפורשת בה, שנאמר (ויקרא כ) את מקורה הערה.

ובמדרש נדה היא, מה נדה יש לה התר אף אשת אח יש לה התר. והנה כל העריות שהוזכרו בפרשה זו כבר הזכירם למעלה בסדר אחרי מות אבל שם הזכירם בלאו ולא הזכיר העונש כלל וכאן חזר ושנה בהן כדי להזכיר העונש, והזכיר את כלן חוץ משתי אחיות לכבוד יעקב. ומה שאמר ערירים יהיו, והכתוב שלמעלה אמר ערירים ימותו, באור זה אם יש לו בנים קוברן זהו ערירים ימותו, ואם אין לו בנים מת בלא בנים זהו ערירים יהיו.

נדה היא לפי שהיא דומיא דנדה פעמים שהנדה אסורה ופעמים שהיא מותרת אף באשת אח פעמים שהיא אסורה ופעמים שהיא מותרת ע״י יבום כשנתאלמנה בלא זרע.

נדה הוא. לפי הפשט, דומות, נדה היא, פעמים שהנדה אסורה ופעמים, כשנטהרה מנדתה, מותרת, אף אשת אח פעמים מותרת כשמת בלא בנים, ופעמים, כשיש לו בנים, אסורה. ורבותינו דרשוהו לגבי העראה. וכל אלה הכריתות מיותרים שהרי כתיב לעיל: ונכרתו הנפשות העשת, ורבותינו דרשו דאחות לחלק לחטאת, אם בא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ברשיעא בר רשיעא שהוא חיב ג' חטאות, והאחרים לדברים אחרים והראש' להיקיש' דר' יונה:

נדה היא. ללמד דמיירי באשת אחיו מאביו דהוי כמו נדה שיש לה היתר. כ״ה בת״כ. מיהו גם בזה נחלקו התלמודים. דלש״ס דילן יבמות דנ״ד ב׳ מפרשין אפילו א״א מאביו. דא״א לפרש דוקא אשת אחיו מאביו ולא מאמו. דא״כ ע״כ אשת אחיו מאמו ליכא כרת כלל שהרי אין כרת בלי ערירי. וזה א״א דבפירוש תנן ריש יבמות דא״א מאמו פוטר מיבום. וע״כ צ״ל דבא הכתוב ללמד דאפילו א״א מאביו ח״כ אע״ג שיש לה היתר. אבל דעת הירושל׳ הוא דדוקא א״א מאביו ולא מאמו. והיינו משום שלא נתמעט א״א מאמו אלא מערירי דכתיבא כאן אבל בכרת איתא. [ובקדמת הע״ש שם ביארנו יותר]: