ויקרא כ, י

ואיש. פרט לקטן:

אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן, למדנו שאין לקטן קדושין ועל איזו אשת איש חיבתי לך:

אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת גוי, למדנו שאין קדושין לגוי:

מות יומת הנאף והנאפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

וּגְבַר דִי יְגוּף יָת אִתַּת גְבַר דִי יְגוּף יָת אִתַּת חַבְרֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַיָפָא וְגַיַפְתָּא

וּגְבַר דִי יִגוֹר יַת אִתַּת גְבַר מֵאַרְסָא אוֹ דִי יִגוֹר יַת אִתַּת חַבְרֵיהּ מִבַּעְלָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל עַל מִיבְעֲלָא בְּשִׁינוּק סוּדְרָא אַקוֹשָׁא בְּגוֹ רְכִיכָא וְעַל מֵאַרְסָא בְּאַטְלוּת אַבְנִין גִיוֹרָא וְגִיוֹרְתָּא

ואחר כן הזכיר ואיש אשר ינאף את אשת איש כי אסורה היתה: וטעם אשר ינאף את אשת רעהו. כמו אביו ואמו קלל כי עשה דבר רע:

והנואפת. אם היתה אנוסה לא תקרא בשם הזה:

את אשת רעהו - ולא עובד כוכבים.

סמך איש אשר ינאף את אשת רעהו למקלל אביו ואמו לפי שהממזר אינו יודע מי אביו ומקללו:

ואיש אשר ינאף את אשת איש. דרשו רז"ל אשת איש פרט לקטן, אשת רעהו פרט לעו"ג, מכאן שאין קדושין לעו"ג.

ואיש אשר ינאף חוזר על כל העריות שבפרשת אחרי ופורט את דינם כאן, רובן בפירוש ומקצתן בגזירה שוה חוץ מערות אשה אל אחותה.

מות יומת הנאף והנאפת עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל לא תנאף.

ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו. יש להקשות מיותר הוא אשר ינאף את אשת רעהו שאשת רעהו ואשת איש הכל אחד. התשובה פרש"י פרט לאשת נכרי למדנו שאין קידושין לנכרי ונראה לי אם ראובן נואף את נשי רעיו הייתי אומר ששמעון שנאף את אשת ראובן פטור וכאשר עשה כן יעשה לו לזה אמר שגם שמעון חייב מיתה וזה הוא שאמר ואיש שהוא שמעון אשר ינאף את אשת איש והוא ראובן ואותו ראובן נאף את אשת רעהו אפילו הכי מות יומת הנואף שהוא שמעון או יהיה הכוונה לפי שאז"ל אל ירבה אדם רעים בתיך ביתו שיטו לאשתו לזנות וזהו שאמר איש רעים להתרועע ולזה אמר ואיש אשר ינאף את אשת איש ואמר על הרוב הנואף הוא עם אשת רעהו לומר שישמור עצמו מן הרעים והשותפין ולא יכניסם בתוך ביתו:

אשר ינאף את אשת רעהו. הדרש הוא לפטור אשת כותי. ואע״ג דבב״ק דל״ח שקיל וטרי אי כותי בכלל רעהו או לא מכ״מ כאן דמיותר לגמרי ע״כ בא למעט כותי. וגם דכבר נתמעט מאזהרה ג״כ דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן וגו׳. וכותי אינו בכלל עמית בתורה ובמצות. ולפי הפשט משום דהייתי אומר דנואף אינו חייב מיתה אלא בסתם נואף שבא בגניבה מבעלה כלשון המקרא ועין נואף שמרה נשף וגו׳. אבל אם בא ריעו למסור לו ברצון את אשתו אינו בכלל העונש. מש״ה חזר ופירש הכתוב אשר ינאף את אשת רעהו. אפילו ברצון:

ה ואם תאמר פשיטא הא לאו בר עונשין הוא. ויש לומר דהא קא משמע לן דקטן אינו נענש אבל היא נענשה אפילו אם בא קטן עליה:

ו הוצרך רש"י להאריך פה ועל איזו אשת איש וכו' ולא אמר אשת רעהו פרט לאשת עבודת אלילים כמו שאמר ואיש פרט לקטן, אלא דקשה ליה למה ליה לקרא להאריך ולכתוב שני פעמים אשר ינאף לא היה לו לכתוב אלא אשר ינאף את אשת איש אשת רעהו למה לי, משום הכי פירש דקרא עצמו פירש דבריו ועל איזה אשת איש וכו'. ומה שפירש עוד למדנו כו' שלא תקשה לו מכל מקום הא אשת איש היא ואף על פי שאין חייבים במצות מכל מקום הא אשת איש היא לכך פירש למדנו כו':

ז מדכתיב מות יומת סתם והוא מיתה בידי אדם ומצינו נמי מיתה סתם שהוא מיתה בידי שמים גבי ער ואונן דכתיב וימת גם אותו מה מיתה בידי שמים אין בה רושם אף מיתה בידי אדם אין בה רושם, ועיין כל זה בסנהדרין פרק ארבע מיתות: