במדבר פרק כד

וירא בלעם כי טוב וגו'. אמר איני צריך לבדוק בהקדוש ברוך הוא כי לא יחפוץ לקללם:

ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה שתי פעמים:

לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העברה תחול:

וישת אל המדבר פניו. כתרגומו:

וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה, והרי יש לך שלש מדותיו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה האמורים למעלה:

שוכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו:

ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו שלא יקללם:

בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח) ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה:

שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע"ז סט) ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רבע ישראל, שהקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנלד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אנקלוס, ועל שאמר שתום העין, ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:

נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:

מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה:

משכנתיך. חניותיך, כתרגומו דבר אחר מה טבו אהליך. מה טבו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם:

משכנתיך. אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד), ובמה כלה, ויצת אש בציון:

כנחלים נטיו. שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק, אמרו רבותינו מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם כשאמר (פסוק א) וישת אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו ברכם מעין אותן קללות שבקש לומר כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קה, א):

כאהלים. כתרגומו, לשון מור ואהלות (תהלים מה, ט):

נטע ה'. בגן עדן לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל:

נטע ה'. לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה):

מדליו. מבארותיו ופירושו כתרגומו:

וזרעו במים רבים. לשון הצלחה הוא זה, כזרע הזרוע על פני המים:

וירם מאגג מלכו. מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק:

ותנשא מלכותו. של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה:

אל מוציאו ממצרים. מי גורם להם הגדלה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו יאכל את הגוים שהם צריו:

ועצמותיהם. של צרים:

יגרם. מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן (צפניה ג, ג) לא גרמו לבקר, וכן (יחזקאל כג, לד) את חרשיה תגרמי, ואני אומר לשון עצם הוא שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותה:

וחציו ימחץ. אנקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם כמו (בראשית מט, כג) בעלי חצים, מרי פלוגתא, וכן ימחץ, לשון (שופטים ה, כו) ומחצה וחלפה רקתו, שיחצו את ארצם ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקדוש ברוך הוא ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם, כמו (תהלים סח, כד) למען תמחץ רגלך בדם. ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאלו מחוץ ונגוע:

כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה:

ויספק. הכה זו על זו:

לעבר את פי ה'. כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקדוש ברוך הוא ונטרד:

הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקדוש ברוך הוא מעליו:

לכה איעצך. מה לך לעשות ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן לא, טז):

אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים:

וידע דעת עליון. לכון השעה שכועס בה:

אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדלתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן:

דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד), שהכוכב עובר כחץ, ובלע"ז דישטנ"ט [מזנק] כלומר יקום מזל:

וקם שבט. מלך רודה ומושל:

ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח, ב):

וקרקר. לשון קורה כמו אני קרתי (מלכים ב' יט, כד) מקבת בור נקרתם (ישעיה נא, א) יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז) פורי"יר בלע"ז [לנקב]:

כל בני שת. כל האמות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:

והיה ירשה שעיר איביו. ישראל:

וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר מיעקב:

והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תה' עב) ולא יהיה שריד לבית עשו (עוב' א):

וירא את עמלק. נסתכל בפרענותו של עמלק:

ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אנקלוס ואחריתו לאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט):

וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א' טו, ו) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדלתן של בני יתרו שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א' ב, נה):

איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י), ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל:

כי אם יהיה לבער קין וגו'. אשרך שנתקעת לתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך:

עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא ללחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום ותשוב עם שאר הגליות:

וישא משלו וגו'. כיון שהזכיר את שבית אשור אמר אוי מי יחיה משמו אל — מי יכול להחיות את עצמו משמו את אלה שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האמות, ועוד יבואו:

וצים מיד כתים. ויעברו כתיים שהן רומיים בבירניות גדולות על אשור:

וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר:

וגם הוא עדי אבד. וכן פרש דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה (דניאל ז, יא):

וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא) תרגומו ובורני רבתא: