במדבר כד, כ

וירא את עמלק. נסתכל בפרענותו של עמלק:

ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אנקלוס ואחריתו לאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט):

וַחֲזָא יַת עֲמַלְקָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאַמַר רֵישׁ קְרָבַיָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה עֲמַלְקָאָה וְסוֹפֵיהּ לְעָלְמָא יֵיבָד

וַחֲמָא יַת דְבֵית עֲמָלֵק וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר שֵׁירוֹי אוּמַיָא דְאַגִיחוּ קְרָבָא בִּדְבֵית יִשְרָאֵל הִינוּן דְבֵית עֲמָלֵק וְסוֹפֵיהוֹן בְּיוֹמֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא עִם כָּל בְנֵי מַדִינְחָא עִם דְבֵית יִשְרָאֵל בְּרַם סוֹפֵיהוֹן דְאִלְיֵין וּדְאִילְיֵין עַד עַלְמָא יְהוֹן לְאוֹבְדָנָא

וְחָמָא יַת עֲמַלְקָאָה וּנְטַל בִּמְתַל נְבִיוּתֵיהּ וַאֲמַר שֵׁירוּי אוּמַיָא דִסְדָרוּ קְרָבָא כָּל קֳבֵיל יִשְרָאֵל הִינוּן דְבֵית עֲמָלֵק וּבְעִקְבָא בְּסוֹף יוֹמַיָא הִינוּן יְסַדְרוּן לְקִבְלֵיהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא וְסוֹפֵיהוֹן לַאֲבָדָן יֶהֱוֵי וְאוֹבָדוֹנֵיהוֹן עַד לַעֲלָם:

וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק – נִסְתַּכֵּל בְּפֻרְעָנוּתוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וְאָמַר: ״רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק״, הוּא קָדַם אֶת כֻּלָּם לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. וְכָךְ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״ד:כ׳), וְאַחֲרִיתוֹ לֵיאָבֵד בְּיָדָם - ״תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״ (דברים כה יט), לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״ד:כ׳). וְיִתָּכֵן כִּי "וַיַּרְא" כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁהָיָה בְּרֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן, וְהִבִּיט כְּנֶגֶד אֶרֶץ עֲמָלֵק הַיּוֹשֵׁב בָּהָר הַהוּא. וְאָמַר כִּי הוּא עַתָּה רֵאשִׁית גּוֹיִם, כִּי בְּרֹאשׁ הָעַמִּים יֵחָשֵׁב, כִּי גִּבּוֹרִים הָיוּ וְאַנְשֵׁי חַיִל לַמִּלְחָמָה. וְלוּלֵי כֵן לֹא עָלָה בְּלִבּוֹ לָבֹא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וְלֹא הֻצְרַךְ מֹשֶׁה לִבְחֹר אֲנָשִׁים וְלִתְפִלָּה וְלִנְשִׂיאוּת כַּפָּיו לְחוּלְשָׁתוֹ, וּבָנָה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי (שמות יז טו), כִּי חֲשָׁבָהּ לְנֵס גָּדוֹל. וְלָכֵן אָמַר זֶה כִּי הוּא רֵאשִׁית הָעַמִּים וְאַחֲרִיתוֹ יֹאבַד יוֹתֵר מִכֻּלָּם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם״ (שם פסוק יד). וְכֵן ״רֵאשִׁית שְׁמָנִים״ (עמוס ו ו) - הַמְשֻׁבָּח שֶׁבָּהֶם שֶׁהוּא נִמְנֶה רִאשׁוֹנָה. וְכֵן ״רֵאשִׁית הַחֵרֶם״ (שמואל א טו כא), ״לְרֹאשׁ וּלְקָצִין״ (שופטים יא יא), ״בְּשָׂמִים רֹאשׁ״ (שמות ל כג):

וירא את עמלק. בדרך נבואה והמשל ראשית גוים ופירושו כי הוא הגוי הנלחם עם ישראל בראשונה ואחריתו עד שיהיה אובד וכן היה בימי שאול שהמית מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק וזקן ורבים פירשו ראשית גוים כי הם יחשבו בראש הגוים ולא היה כן:

וירא את עמלק - ממקום שהיה שם משם ראה אותם.

ראשית גוים - כתרגומו.

עדי אובד. אף על פי שמלכות כל האומות תכלה לעתיד כאמרו ושאר חיותא העדיו שלטנהון מכל מקום לא תכלינה האומות לגמרי חוץ מאלה שתי האומות והם עמלק שהתחיל להלחם בישראל וכתים שהשלימו חרבנם של ישראל כאמרו וגם הוא עדי אובד:

וירא את עמלק. וכתיב וירא את הקיני וגו'. שתי אומות הללו נקט ביחד לפי שעמלק הי' ראשית לשנאה וקיני ראשית לאהבה שעל ידו הועמדו שרי אלפים ושרי מאות ולשניהם מפרש תגמולם עמלק עדי אובד וקני איתן מושבך ושים בסלע קנך ושים שם דבר כלומר ושימת מושבך וקן שלך יהיה בסלע:

וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. ראשית גוים בגימטריא שנלחם בישראל:

וירא את עמלק. ברוח נבואה. ופתח תחלה בעמלק שהוא מזרע עשו ומזרעו באה לו המלחמה בראשונה ובאחרונה, היום היא מלכות רומי, ולכך חתם בנבואתו באבדן כתים שהיא מלכות רומי מזרע עשו שנאמר עליו ואחריתו עדי אובד, עד שיבא מי שעתיד להעבירו מן העולם שנאמר מחה אמחה.

וירא את עמלק הוא מבניו של אדום היה אלא לפי שהיה לבדו מזדווג להם לישראל תחלה ניבא לו בלעם את מפלתו לעצמו.

[ראשית גוים עמלק שהיה ראשון להזדווג להם לישראל].

וירא את עמלק.. וירא את הקיני [אלו שתי אומות לקח ביחד שעמלק היה ראשית מלחמות ישראל כדמתר' אונקלוס והקיני בא להקביל פניהם במדבר ועשה עמהם חסד שעל פיו העמידו שרי אלפים ושרי מאות] ומקומם ביחד כדכתי' "ויאמר שאול אל הקיני סרו רדו מתוך העמלקי: [ועתה ראה מה בין הנלחם לגומל חסד] עמלק…עדי אבד שיהיה נאבד מן העולם כדכתי' "אמחה את זכה עמלק מתחת השמים" והקיני איתן מושבך ושים [שם דבר כלו' ושימת מושבך בסלע חזק]:

ראשית וגו׳ ואחריתו וגו׳. פרוש: ראשית גוים שנצטוו ישראל לאבד, לא נצטוו תחלה אלא על עמלק, שכן כתיב (שמות י״ז:י״ד) ״כתב זאת זכרון וגו׳ מחה אמחה את זכר עמלק״, וזה היה סמוך ליציאתם ממצרים, והיו לוחמים והולכים בו. שאול עשה בו מה שעשה, בימי מרדכי עשו בו ישראל מה שעשו, ואמר ואחריתו וגו׳, פרוש, לא יעמד על פרק סוף הכליון אלא עדי אובד, פרוש, עד שהמלך המשיח יאבד האמות אז תהיה אחריתו של עמלק להכרית.

או ירצה על זה הדרך: ראשית גוים – פרוש, ״ראשית״ לשון מעלה וחשיבות הוא עמלק לכל הגוים, ויהיה עומד במעלה זו עד שיגיע לפרק כליונו. והוא אמרו ואחריתו – פרוש, גם כי יהיה ראשית גוים – עדי אובד, ויש שבח לישראל שיגיע בידם בפרק גדלתו. וכן אמר וצים מיד כתים וגו׳ וגם הוא עדי אבד יהיה לישראל למנה.

ראשית גוים עמלק. באשר עמלק יצא ראשון למלחמה על ישראל בצאתם ממצרים. והטעם משום שעד כה היו מתנהגים כל אוה״ע בהליכות הטבע והמזל לבד. ובצאת ישראל היה שנוי בהליכות אוה״ע שיהיו נמשכים במקום שנוגע לישראל לפי השגחה פרטית שעליהם. מש״ה התעורר עמלק עוד לפני מ״ת להלחם. וכמו שביארנו בארוכה בספר שמות בפרשת עמלק. וזהו דבר בלעם ברוה״ק ראשית גוים עמלק. שהרי הוא מצא לב יותר מכולם למסור נפשו ע״ז להעמיד הליכות אוה״ע על מקומם:

ואחריתו עדי אובד. שלא ישאר ממנו אומה נקראת על שמו:

וירא את עמלק ראה שהעיר והשונא הוא עמלק שהוא מבני עשו שעליו נאמר שימחה זכרו באחרית הימים, וע"כ אמר שיען שעמלק הוא ראשית גוים שבאו להרע לישראל לכן אחריתו עדי אובד:

ח פירוש לא ראיה חושיית שהרי כתיב אחריו ואחריתו עדי אובד ותהיה מלת וירא על כרחך הראיה השכלית ומה שלא פירש לעיל גבי אראנו שהוא לשון הסתכלות שהיא ראיה שכלית מפני ששם מדבר בענין שבחו וגדולתו של יעקב שהיא ראיה שכלית בהכרח אבל פה אמר ראשית גוים עמלק היה עולה על הדעת שהיא ראיה חושיית לפיכך פירש שהוא מורה על ראיה שכלית (רא"ם):

ט רצ"ל הא הרבה עובדי אלילים היו לפני עמלק ואין לפרש נמי ראשית לשון חשיבות ומעלה שהרי מפלגש אליפז בן עשו היה:

י כלומר ולא כמו שאר מלכי עובדי אלילים שיאבדו מכח מלחמות שאר האומות וידענו זה דכתיב תמחה את זכר עמלק ידענו שעל כל פנים יהיה זה מידינו: