במדבר כד, ג

בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח) ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה:

שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע"ז סט) ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רבע ישראל, שהקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנלד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אנקלוס, ועל שאמר שתום העין, ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:

וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי

וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְיַקִיר מִן אָבוּי דְרַזְיָא סְתִימַיָא מַה דְאִתְכַּסֵי מִן נְבִיָיא הֲוָה מִתְגְלֵי לֵיהּ וְעַל דְלָא הֲוָה גָזִיר נָפִיל עַל אַנְפּוֹי עַד זְמַן דְשָׁרֵי מַלְאָכָא לְקִיבְּלֵיהּ

וּנְטַל בִּמְתַל נְבִיוּתֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרָא דִבְעוֹר אֵימַר גַבְרָא דְיַקִיר מִן אָבוֹי מַה דְאִתְכַּסֵי מִכָּל נְבִיאַיָא אִתְגְלֵי עֲלוֹי:

שְׁתֻם הָעָיִן – לֹא מָצְאוּ מוֹצָא לַמִּלָּה הַזֹּאת מִן הַמִּקְרָא, וְאוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״ד:ג׳) אָמַר "דְּשַׁפִּיר חָזֵי", כְּמוֹ פְּתוּחַ הָעַיִן. לְשׁוֹן חֲכָמִים (ע״ז סט): ״כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם״, כְּלוֹמַר שֶׁיִּפְתַּח הַנֶּקֶב. וְאוּלַי הִיא מִלָּה מֻרְכֶּבֶת מִן ״שִׁתִי אוֹתוֹתַי אֵלֶּה״ (שמות י א), שְׁתוּי מַה - הַגֶּבֶר שֶׁיַּשִּׂיג לְכָל מַה שֶׁיָּשִׁית עֵינוֹ:

וישא משלו. הטעם שנשא קול במשלו והמשל כנחלים נטיו:

נאם. דבר כמו וינאמו נאם י"א כי טעם שומע גם יחזה דבר הנחוש והקרוב אל הדעת שהוא דרך הנבואה בחלום כדברי אליפז תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע:

שתם העין. אין לו אח רק פירושו כפי מקומו הפך סתום וי"א כי עין אחד היתה לבלעם וזה דרך דרש:

שתום העין - פתוח עין. רואה מראות אלהים כמו ששנינו עד שישתום ויסתום.

ונאם הגבר כד"א קרא גבר שדומה בלעם לתרנגול כמו שהתרנגול הוא נואף מכל כן בלעם רבע אתונו וכמו שהתרנגול יודע העתים כן בלעם ידע לכוון השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה וכמו שהתרנגול דרכו לעמוד על רגל אחד כן בלעם חגר באחת מרגליו:

נאם הגבר. קרא עצמו גבר כי המשיל עצמו לתרנגול היודע לכוין השעות, ואין העולם מי שיוכל לכוין שעת כעסו של הקב"ה כי אם בלעם בבני אדם ותרנגול בעופות ושניהם שוין בחכמה זו, ואמרו כי התרנגול קורא שבעה פעמים בלילה וכן בבלעם מצינו וישא משלו שבע פעמים, והתרנגול נואף מכל העופות ולכך לא הוכשרו התרנגולים לגבי המזבח, וכן בלעם היה נואף כמו שדרשו רז"ל מן ההסכן הסכנתי שהוא מלשון (מלכים א א׳:ד׳) ותהי למלך סוכנת, וכן היתה עצתו להכשיל את ישראל לזנות בבנות מואב.

שתום העין. פתוח העין, והוא הפך סתום ובלשון רז"ל כדי שישתום ויסתום, באורו כדי שיפתח ויסתום. וידוע כי כל ההשגות הם שלשה, והם ראיה ושמיעה וידיעה, ושלשתם תמצאם בבלעם, ראיה הוא שאמר שתום העין, שמיעה שומע אמרי אל, ידיעה ויודע דעת עליון, ושלשתם מצאנום בפסוק אחד בהקב"ה, שנאמר (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי וגו', ולפי שהראיה והשמיעה באנשים ואינן נופלים בהקב"ה יהיה באור הכתוב איך ראיתי ואיך שמעתי כי ידעתי את מכאוביו, כי הידיעה כוללת את שניהם.

[בנו בעור וי״ו יתרה].

שתם העין. כדמתרג' אונקלוס:

וישא משלו וגו׳ נאם בלעם וגו׳ ונאם וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר וישא משלו. עוד מה צרך לומר נאם בלעם, פשיטא כי פיו המדבר. עוד למה הצרך להודיע שם אביו כאן. עוד למה הצרך לסמן עצמו בסימנים שבגופו. גם במאמר ״שומע״ וגו׳ מה נתכון בזה, ואם לשבח עצמו למה לא שבח בפעם ראשונה?

אכן לפי שעד עתה היה מדבר מה שישים ה׳ בפיו הפך רצונו, שהדבור היה יוצא מפיו בעל כרחו, ועתה רצה שיסכים הוא על הדברים היוצאים מפיו כאלו הוא אומר אותם מרצונו הפשוט. וכונתו בזה גם כן שאם יקלל יבא כח המברך ויברך, אבל אם יברך לא יברך כח המברך. ומה גם לפי מה שפרשתי בפסוק ״וישת אל המדבר פניו״ וגו׳ בפרוש שני, שנתכון להכשיר עצמו לברך ישראל, יתישב הכתוב על זה הדרך: וישא משלו – פרוש, המשל שהוא ממנו ומדעתו. ובזה יתישבו דברי רז״ל (סנהדרין קה:) שאמרו שהוא אמר ״כנחלים״ וגו׳, בקש לכנותן כנחל שפוסק בימות החמה וכו׳, ורוח הקדש משיבתו: ״לא כמו שאתה חושב אלא נטיו״, פרוש כנהר שאינו פוסק והולך. ״כאהלים״ – פרוש שהם מטלטלים ונעקרים ממקומם, ורוח הקדש משיבתו ״נטע ה׳״ וגו׳. וכן כל דבריו הם ברכה שפנימיותה קללה, ואם הם דברי רוח הקדש למה תאמר דבר שיש בו דפי, אלא ודאי שהם דברי עצמו.

ולזה אמר וישא משלו ויאמר נאם בלעם, פרוש, דברים אלו הם משלי ואינם כשאר הדברים שקדמו שלא היו ממני, ופרש מי הוא המדבר דברים אלו כדי שיוחקו לעולם מי בעל דברים. ואמר שלשה סימנים כדרך אמרו במשנה (פאה פ״ז מ״א): כל זית שיש לו שם וכו׳ בשמו ובמעשיו ובמקומו. כנגד ״בשמו״ אמר בנו בעור, ואמר ״בנו״ ולא אמר ״בן״ לומר שהיה אביו למטה ממנו וראוי להיות במדרגת בנו לגבי בחינת ההשגה. או אפשר לומר שלא היה לבעור אלא בלעם, לזה אמר ״בנו״ פרוש יחידו של בעור. ולכשתמצא לומר שהיו לו אחרים, אמר שכלם נחשבים כאין לפניו כאלו אין לו כי אם בלעם. כנגד ״מעשיו״ אמר הגבר שתם העין, שהיה נכר במעשה עיניו שכל מקום שהיה מסתכל בעיניו היה לוקה, ולכן היה סותם עינו הרעה לבל יזיק. ואפשר שהיתה לו עין השמאלית מיחדת לזה. ואם נפרש ״שתם העין״ הוא לשון פתיחה, ירצה שהיה מסמן בפתיחת עינו להרע. כנגד ״מקומו״ אמר שומע אמרי אל, שהיה עומד לנס עמים ואין אדם אחר עומד במקום זה של נבואה.

עוד ירצה בהעיר למה אמר שלש פעמים ״נאם״ ולא הספיק באחת. אכן לפי שיש בבלעם שלש הדרגות מכחות הנעלם: א׳ – כח שבא בבריאתו אשר פעל בו המוליד, ב׳ – אשר קנה בכח מעשיו כי האדם ימשך לנפשו כחות כפי המפעל ממנו, ג׳ – אשר הקנהו ה׳ לסבה ידועה להיות נביא לגוים כדי שלא יתרעמו האמות, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ:א). ונתכון בלעם לומר דבריו בהסכמת כחותיו יחד: כנגד כח הבא מכח המוליד אמר נאם בלעם בנו בער, ודקדק לומר ״בנו״ ולא אמר ״בן״, כי אז היה נשמע שמצין מי ילדו, והוא נתכון לומר על החלק שבו ממה שהוא בנו ולא על מה שיש בכחו הן היום; וכנגד חלק אשר קנה בכחו אמר נאם הגבר, פרוש הגבר מה שקנה בהיותו גבר מעצמו, גם רמז לתעצומותיו מלשון גבורה, שתם העין שפקח עיניו, כאמרם זכרונם לברכה (זוהר חלק ג רח.) שהיה הולך אצל עזא ועזאל ושם קנה כחות הטמאה ונתפתחו עיניו בנסתרות ובמפלאות אחר כמה יגיעות, כאמור בדבריהם כמה יגיעות צריך לדבר; וכנגד כח שבו אשר הקנהו ה׳ לסבה הידועה אמר נאם שמע אמרי אל, וכפל לומר אמרי אל ומחזה וגו׳ כנגד שני פרטי השגה: אחד – כשהיה בא לו הדבור לאזניו, והשני – כשהיה נגלה אליו. וכנגד שניהם אמר נפל וגלוי עינים, פרוש, כשהיה חוזה מחזה שדי היה נופל, וכשהיה בא לו הדבור ושומע באזניו לא היה נופל אלא היה גלוי עינים.

וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. כי טובים המה בעיני ה' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, היינו לחקור אחר פשעיהם לכל חטאתם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני, וישת אל המדבר פניו כדמסיק (בשמ"ר ב ד) מי זאת עולה מן המדבר כל מעלתן של ישראל מן המדבר כו', כוונת המדרש שבזכות הענוה המצויה בישראל שעושין את עצמן כמדבר זה שהכל דשין עליו זכו ישראל לכל המעלות כמו שדרשו רז"ל (בעירובין נד.) על פסוק וממדבר מתנה. ומיד כאשר נתן עיניו לספר מכל המעלות אשר זכו להם מן המדבר כדי להכניס בהם עין הרע מיד נסמית עינו לפיכך קרא את עצמו שתם העין דווקא בפעם זה, אבל לרש"י שפירש שנסמת על אמרו ומספר את רבע ישראל קשה למה לא קרא עצמו כן בנבואה שניה.

שתם העין. הוא כמש״כ הרמב״ן מורכב מן שני שרשים. והיינו מלשון שת ומלשון סתם וכמש״כ לעיל בפ׳ חקת עה״פ ונירם. והביאור שת לסתום. שהוא בעצמו גרם שיסתם עינו והוא בשביל שביקש להביט בעין רעה על ישראל ונסתם ממנו:

וישא משלו ויאמר נאם בלעם ר"ל שהנה נאם נאום ג' פעמים, ובפעם הראשון היה נאם בלעם בנו בעור ר"ל הנאם שנאם לא היה נבואה גמורה כי אז עסק בנחש להמשיך קללה מכחות הסטרא אחרא אשר בעולם התחתון, וחכמה זו קבל מבעור אביו, וממקום זה חל עליו הרוח והנאם פי' מצד שהוא בלעם בנו של בעור בפעם השני היה נאם הגבר שתם העין שאף שנשא עיניו למרום להמשיך עליהם קללה מאת משטרי שמים והמזלות בכ"ז היה עינו סתום שזה הפך מן גלוי עינים, ר"ל שגם בנאם זה עדיין לא חזה מראות אלהים:

ל בלעם ובלק דלעיל גם כן כתיב בבלק בנו צפור. ופירושו בנו הוא בעור אביו וכן בלק. והא דלא פירש זה לעיל גבי בנו צפור יש לומר דלעיל הוה אמינא שוי"ו נוספת היא כמו למעינו מים אבל הכא דרשו משום דכתיב פעם שנית בנו בעור על כרחך לדרשא אתי ומכאן ילפינן נמי אמה דכתיב בנו צפור:

מ כלומר ליטרא בן חצי ליטרא היה:

נ לענין יין נסך קאמר שאם היה חבית של יין בבית עכו"ם לבדו ושהה שם עד שיכול לנקב העכו"ם החבית ולהוציא יין ויסתום ויגוב פירוש וייבש הסתימה כתרגומו חרבו המים נגובו אז הוי יין נסך שמע מינה דלשון שתום נקובה הוא:

ס כלומר שהיה לו ראייה טובה יותר משאר האדם:

ע רצ"ל הא מסורת בידינו דבלעם היה סומא ולמה מפרש רש"י פתוח העין דמשמע שהיה רואה בראייה טובה. ועל זה פירש ולא אמר שתום העינים וכו':