במדבר כד, א

וירא בלעם כי טוב וגו'. אמר איני צריך לבדוק בהקדוש ברוך הוא כי לא יחפוץ לקללם:

ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה שתי פעמים:

לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העברה תחול:

וישת אל המדבר פניו. כתרגומו:

וַחֲזָא בִלְעָם אֲרֵי תַקִין קֳדָם יְיָ לְבָרָכָא יַת יִשְׂרָאֵל וְלָא הַלַךְ כִּזְמַן בִּזְמַן אֱלָהֵין לָקֳדָמוּת נְחָשַׁיָא וְשַׁוִי לָקָבֵיל עֶגְלָא דַעֲבָדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא אַפּוֹהִי

וַחֲמָא בִּלְעָם אֲרוּם שְׁפַר הֲוָה קֳדָם יְיָ לְבָרְכָא יַת יִשְרָאֵל וְלָא הֲלִיךְ זְמַן בָּתַר זְמַן לִקְדָמוּת קוּסְמַיָא וְשַׁוִי לְמַדְבְּרָא אַנְפּוֹי לְמַדְכַּר עֲלֵיהוֹן עוּבְדָא דְעֵיגְלָא דַעֲבָדוּ תַּמָן

וַחֲמָא בִלְעָם אֲרוּם שְׁפַר הֲוָה מִן קֳדָם יְיָ לִמְבָרְכָא יַת יִשְרָאֵל וְלָא אָזִיל הֵיךְ מַה דַהֲוָה אָזִיל בְּכָל זְמַן וּזְמַן לְמִשְׁתַּאֲלָא בִּדְכִירָא לְקָדָמוּת קְסָמַיָא אָזִיל וְשַׁוִין אַפּוֹי לְמַדְבְּרָא וַהֲוָה מַדְכַּר לְהוֹן עוּבְדָא דְעֵיגְלָא בְּעָא לְמֵילוֹט יַת יִשְרָאֵל:

וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים, כִּי בַּפְּעָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה מְנַחֵשׁ וְרוֹצֶה לְקַלֵּל אוֹתָם בְּנַחַשׁ, וְהָיָה הַשֵּׁם בָּא אֵלָיו בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה, לֹא בְּכַוָּנָתוֹ לִנְבוּאָה וְלֹא מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר לוֹ "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לָהֶם, הִנִּיחַ הַנְּחָשִׁים וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרָאתָם, אֲבָל שָׂם אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו אֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל שָׁם, שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָם וְיָכִין לָהֶם נַפְשׁוֹ שֶׁיָּחוּל עָלָיו הַדִּבּוּר מֵאֵת הַשֵּׁם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ פַּעֲמַיִם, וְכֵן הָיָה לוֹ. עַל כֵּן אָמַר ״וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים״, כִּי עַתָּה הָיְתָה עָלָיו יַד ה' כַּאֲשֶׁר הִיא לַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״ (במדבר י״א:כ״ט), וְאוֹמֵר: ״רוּחַ ה' אֱלֹהִים עָלָי״ (ישעיהו סא א). וְעַל כֵּן קָרָא עַצְמוֹ עַתָּה "שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל" (במדבר כ״ד:ד׳), כִּי נָבִיא הוּא. וְרַשִׁ״י כָּתַב (רש״י על במדבר כ״ד:א׳): ״וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו״ - כְּתַרְגּוּמוֹ, כִּי הָיָה הָרַב מְתַרְגֵּם בּוֹ: ״וְשַׁוִּי לְמַדְבְּרָא דַּעֲבַדוּ בֵּיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶגְלָא אַנְפּוֹהִי״. וְאֵין בְּנֻסְחָאוֹת מְדֻקְדָּקוֹת מִתַּרְגּוּמוֹ שֶׁל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״ד:א׳) כֵּן, אֲבָל הוּא כָּתוּב בִּקְצָתָן שֶׁהֻגַּהּ בָּהֶן מִן הַתַּרְגּוּם הַיְּרוּשַׁלְמִי, וְהָעִקָּר מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. וְאָמַר: ״אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה״ (שם), כִּי רָאָה עַתָּה בְּאִסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה כַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמַר בָּהֶם: ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי״ (שמות ו ג), אוֹ בְּמַדְרֵגָה לְמַטָּה מֵהֶם, כִּי מַחֲזֵה שַׁדַּי אֵינֶנּוּ שַׁדַּי. וְהִנֵּה הֵם יִרְאוּ בְּאֵל שַׁדַּי, וְהוּא יֶחֱזֶה בְּמַחֲזֵה שֶׁל שַׁדַּי. וְהִנֵּה הָיוּ שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת לְמַטָּה מֵהֶם. וְעַל כֵּן קָרָא עַצְמוֹ "גְּלוּי עֵינָיִם", שֶׁהִיא מַדְרֵגַת בְּנֵי הַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה' פְּקַח אֶת עֵינֵי״ וְגוֹ' (מלכים ב ו כ). וּכְבָר נֶאֱמַר כֵּן בְּבִלְעָם עַצְמוֹ בִּרְאִיַּת הַמַּלְאָךְ "וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם" (במדבר כ״ב:ל״א). וְלֹא תַּחְשֹׁב בָּזֶה זוּלַת מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ מִפְּנֵי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמְרוּ בְּסִפְרֵי (ברכה לט): ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״ - בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם, אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם. וְאֵיזֶה זֶה? בִּלְעָם. אֶלָּא הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִנְבוּאַת בִּלְעָם: מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה מְדַבֵּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מַה מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל״. מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִדַּבֵּר אֵלָיו״ (במדבר ז׳:פ״ט), וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״. מֹשֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ מְעֻמָּד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״ (דברים ה כח), וּבִלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁהוּא נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם״. מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ יוֹדֵעַ כַּמָּה הוֹצָאוֹת יוֹצְאוֹת לַמֶּלֶךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וּבֵאוּר עִנְיַן הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים״ (שם לד י), וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵינוֹ בָּא לְסַפֵּר בַּמַּעֲלָה אֲשֶׁר לִנְבוּאַת מֹשֶׁה עַל נְבוּאַת שְׁאָר הַנְּבִיאִים, שֶׁכְּבָר הוֹדִיעַ אוֹתָנוּ מַעֲלָתוֹ עֲלֵיהֶם בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת: בְּפָסוּק ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״ (שמות ו ג), וּבְפָסוּק ״אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם" וְגוֹ' (במדבר י״ב:ו׳). אֲבָל עַתָּה לֹא דִּבֵּר עַל מֹשֶׁה שֶׁיָּדַע הוּא אֶת הַשֵּׁם, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר ״הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ וְאֵדָעֲךָ״ (שמות לג יג), שֶׁלֹּא אָמַר הַכָּתוּב "אֲשֶׁר יָדַע אֶת הַשֵּׁם פָּנִים אֶל פָּנִים" אֲבָל אָמַר "אֲשֶׁר יְדָעוֹ", כִּי יְדַבֵּר עַל בֵּאוּר הַנְּבוּאָה. יֹאמַר כִּי לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ תָּבֹא מְבֹאֶרֶת כִּמְדַבֵּר אֶל חֲבֵרוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים, שֶׁמּוֹדִיעוֹ דְּבָרָיו וְכַוָּנָתוֹ עַד שֶׁיַּכִּיר בְּפָנָיו שֶׁהֵבִין דְּבָרָיו וְכַוָּנָתוֹ בָּאֲמִירָה וּבְהַכָּרַת רְצוֹנוֹ בְּפָנָיו. וְאָמְרוּ כִּי לְבִלְעָם הָיָה זֶה בְּעֵת שֶׁנִּבָּא לִכְבוֹד יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָמַד עַל דִּבְרֵי ה' וְעַל רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ בְּכָל הָעִנְיָן הֶעָתִיד לָבֹא לְיִשְׂרָאֵל. וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לְבִלְעָם, כִּי מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה מְדַבֵּר עִמּוֹ, בְּאֵיזֶה עִנְיָן, בְּאֵיזוֹ מִצְוָה יְצַוֶּנּוּ, אֲבָל הָיָה הוּא מוּכָן בְּכָל עֵת לַדִּבּוּר, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה אוֹתוֹ כְּפִי הָרָצוֹן לְפָנָיו. אֲבָל בִּלְעָם הָיָה מְכַוֵּן וּמְחַשֵּׁב בַּדָּבָר הַהוּא שֶׁהוּא חָפֵץ בּוֹ, וְהוֹלֵךְ וּמִתְבּוֹדֵד וּמֵכִין נַפְשׁוֹ לִהְיוֹת עָלָיו הָרוּחַ, אוּלַי יִקָּרֶה ה' לִקְרָאתוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא מְפֹרָשׁ בְּכָאן. וְיוֹדֵעַ שֶׁאִם יָחוּל עָלָיו בָּעִנְיָן הַהוּא אֲשֶׁר חָשַׁב יְדַבֵּר עִמּוֹ, לֹא בְּעִנְיָן אַחֵר. וּמֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי יְדַבֵּר עִמּוֹ, כִּי לֹא הָיָה אֵלָיו עֵת קָבוּעַ לַדִּבּוּר, אֲבָל בְּכָל עֵת שֶׁיַּחְפֹּץ מֹשֶׁה וִיכַוֵּן לִבּוֹ לַדִּבּוּר הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה'״ (במדבר ט':ח'). וְכֵן בְּכָל עֵת שֶׁיִּהְיֶה לְפָנָיו יִתְעַלֶּה הָרָצוֹן לִהְיוֹת מְצַוֶּה אוֹתוֹ מֵאֹהֶל מוֹעֵד וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו. אֲבָל בִּלְעָם הָיָה מְכַוֵּן אֶת הַשָּׁעָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַדִּבּוּר, וְלֹא תָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ אֶלָּא בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה, אוּלַי הִיא הַשָּׁעָה שֶׁיַּזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (ברכות ז') וּבְמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין (סנהדרין ק״ה) שֶׁהָיָה מְקַלֵּל בָּהּ, וּבָהּ הָיָה חָל עָלָיו הָרוּחַ, לֹא בְּעֵת אַחֶרֶת לְעוֹלָם. וְכֵן עִנְיַן הָעֲמִידָה מַעֲלָה לְמֹשֶׁה, וְהַנְּפִילָה בְּבִלְעָם פְּחִיתוּת, שֶׁלֹּא יִסְבֹּל נְבוּאָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ וְגוֹ' קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע״ (דברים ה' כ״ב-כ״ד). וְאָמְרוּ מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עַל הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְכַוָּנָתָם לוֹמַר שֶׁהַטַּבָּח יוֹדֵעַ בְּהוֹצָאַת שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְהַשַּׂר שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נֶאֱמָן בְּכָל בֵּיתוֹ וְעוֹמֵד בְּסוֹדוֹ לֹא יֵדַע בְּהוֹצָאַת הַשֻּׁלְחָן. וְהַמָּשָׁל הַזֶּה יוֹרֶה שֶׁדַּעַת הַחֲכָמִים לוֹמַר שֶׁהָיָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ אַחֲרֵי כַּוָּנָתוֹ שֶׁהַשֵּׁם יֹאמַר לוֹ ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל״ (במדבר כ״ג:ח') וְכָל הָעִנְיָן, וְאַחַר כֵּן יִשְׁמַע הַדִּבּוּר בַּמִּלּוֹת הָהֵם אֲשֶׁר חָשַׁב בְּלִבּוֹ. וְזֶה מַה שֶׁהִזְכַּרְתִּי כִּי הָיָה קוֹסֵם וְתָבֹאנָה הָעֲתִידוֹת בְּלִבּוֹ, וְעַתָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמַע בָּהֶם גַּם הַדִּבּוּר. וּלְפִיכָךְ הָיָה מִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ עַתָּה לוֹמַר ״נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל״. וְרָאִיתִי הָעִנְיָן הַזֶּה הַשָּׁנוּי בְּסִפְרֵי שֶׁאָמְרוּ בְּסִגְנוֹן אַחֵר בְּהַגָּדָה שֶׁל בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה כ':א'), וְאֵין לִי לְהַאֲרִיךְ. וְהַכְּלָל כִּי כַּוָּנָתָם לוֹמַר שֶׁנְּבוּאַת בִּלְעָם תָּבֹא אֵלָיו בְּמִלּוֹת מְבֹאָרוֹת לוֹ מִן הַטַּעַם שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר, אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמֹשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל מַדְרֵגַת נְבוּאָתוֹ לְמַטָּה מִשְּׁאָר הַנְּבִיאִים, שֶׁהִיא בְּמַחֲזֵה שַׁדַּי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אָמְרוּ בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (א' י״ג): אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלֶה עַל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִבּוּר, הֵיךְ כְּמָה דְתֵימָא "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם", אֲבָל לִנְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִבּוּר שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה״. וַחֲצִי הַדִּבּוּר תָּבִין עִנְיָנוֹ מִמַּה שֶׁבֵּאַרְנוּ:

וישת אל המדבר פניו. ששם ישראל בערבות מואב:

לקראת נחשים - לנסות ממקום למקום אולי יוכל לקללם. אלא מעתה נתכוין לברכם בלב שלם ומתוך כך כתיב כאן: ותהי עליו רוח אלהים - שרוח שכינה שרתה עליו מאהבה דרך חיבה.

לקראת נחשים. חדל לכוין שעה מוכנת לזה שתחול עליהם קללה מפני שראה כי טוב בעיני ה' לברכם ואין לקוות שיוכל הוא לקללם:

וישת אל המדבר פניו. לברכם ברכות מוגבלות עם היזק בתוכן כאמרם ז"ל (פרק קמא דתענית) יפה קללה שקלל אחיה השלוני את ישראל מברכה שברכם בלעם:

ולא הלך וגו'. לקראת נסיונות לפי שיודע הוא שלא יועילו כדפי' לעיל אלא נתכוון לברכם והסכים הקב"ה על ידו שנאמר ותהי עליו רוח אלהים אי נמי רצה לקללם ושרתה שכינה עליו והכריחו בעל כרחו לברכם:

ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. בעבור שנאמר לו כי לא נחש ביעקב על כן ותהי עליו רוח אלהים.

וישת אל המדבר פניו. כי שם ישראל בערבות מואב וכדי שיראה אותם ויכוין נפשו בהם שיחול עליו הדבור מאת השם יתברך. ורש"י ז"ל פירש וישת אל המדבר פניו, כתרגומו. שהיה מתרגם בו ושוי למדברא דעבדו ביה עגלא אפוהי. ואין כן בנוסחאות מדוקדקות. ולדעת הרב ז"ל הזכיר להם קטיגור העגל אולי ימצא מקום לקללתם. אבל לפי הנוסחאות שאין כתוב בהם כן אפשר לומר שמכוון כאן לרוח הטומאה, לפי שמתחלה היה מכוין לדרך האמונה, וכשרצה שיבא לו הדבור מאת ה' הזכיר בתחלת קרבנותיו ויעל בלק ובלעם פר ואיל, ורצה שיסייענו בלק כדי שיהא בלעם שוחט למדת רחמים ובלק זורק למדת הדין, אבל אחר כך נטה מדרך האמונה וכוון לרוח הטומאה השורה במדבר, זהו וישת אל המדבר פניו, ולכך הזכיר בכאן ויעל פר ואיל ולא הזכיר בלק כי לא רצה עתה בסיועו כדי שלא יפגל מחשבתו.

ולא הלך כפעם בפעם לא הלך לקראת נחשים ונסיונות ממקום למקום בפעם זו כמו שעשה בפעם אחרת כי ידע שלא יועיל לו כי לא ראה נחש ביעקב ונתכוון לברכם והקב״ה הסכים על ידו כדכתיב ותהי עליו רוח אלקים.

וישת אל המדבר פניו הוא ערבות מואב ששם היו ישראל.

ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. [לקראת נסיונות כמו שפי' כי ידע כי לא יועיל כלום כמו שיאמר הוא עצמו "כי לא נחש ביעקב" ונתכוון לברכם והק' הסכים על ידו כדכתי' ותהי עליו רוח אלהים אי נמי רצה לקללם כי הבין שאין הק' רוצה ורצה שלא תשרה עליו שכינה ויקלל מדעתו ושכינה שרתה עליו על כרחו והכריחתו לברך]:

וירא בלעם כי טוב וגו׳. ולדבריהם זכרונם לברכה (מדרש רבה) שאמרו בפרוש פסוק ״כי ברוך הוא״ שאמר ה׳ לבלעם לא תברכם, נתכון לומר על זה הדרך: ״טוב בעיני ה׳ לברך״ – פרוש, ה׳ שהזכיר בסמוך ואינו חוזר על בלעם, כי כבר אמר לו ה׳ ״כי ברוך הוא״ ואינו צריך לברכם. והגם שמצינו שהיה מברכם, זה היה להפך קללתו לברכה. ולפי מה שפרשתי בפסוק (במדבר כג:ה) ״וישם ה׳ דבר בפי בלעם״ – לא בלעם היה מברך אלא מלאך היה מברכם בפיו בהפסק דבר לפיו. ואמרו ולא הלך כפעם וגו׳ – פרוש החליט שאין תקוה מה׳ להסכים להרע לישראל, גם לא הלך כפעם וגו׳ משום שאין תוחלת מהנחשים. לזה נתחכם בעצה רעה, והוא וישת אל המדבר פניו – פרוש, לראות מה שהכעיסו במדבר, אולי דרך שם יוכל לקלל.

או יתבאר לשון דבור, כדרך שפרש בזהר (חלק ג רה:) בפסוק ״אבינו מת במדבר״ (במדבר כז:ג) לשון דבור, והכונה לפי שכל העשר נסיונות שנסו ישראל את המקום היו בדבור: על ים סוף, בעגל, במתאוננים, במרגלים, בעדת קרח, מי מריבה וכו׳, כלם היו חוטאים בדבור, וחשב כי בכללות ישראל שהיו לנגד פניו ימצאון רבים מכתות המדברים ודרך שם יקלל.

עוד ירצה על פי דבריהם ז״ל (זוהר חדש ב׳ קנז.) שאמרו כי המדבר הוא מקום חנות ס״מ הרשע, ונתכון לעורר כחותיו, והוא אמרו ״וישת אל המדבר פניו״ ששם הוא ראש הקלפה ס״מ וחילותיו שונאי עם בני ישראל. ודקדק לומר פניו, אולי שתתעורר הקלפה באמצעות הכעס כדרך שתתעורר הקדשה בשמחה ובלב טוב, כי כל אחד יתעורר למינו, והוא אמרו ״פניו״ לשון כעס, על דרך אמרו (שמות ל״ג:י״ד) ״פני ילכו״ שהוא לשון כעס:

או אפשר לפרש הכתוב על זה הדרך: וירא בלעם כי מי שהוא טוב הוא בעיני ה׳ ראוי לברך ישראל, על דרך אמרו (משלי כב:ט) ״טוב עין הוא יברך״, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לח:) אל תקרי יברך אלא יברך. והכונה בזה כי הוא להיותו רע עין כידוע לא נתנו ה׳ לברך, כרמוז במאמר ״כי ברוך הוא״. ומזה הרגיש כי נפסל להיותו רע עין, והמברך הוא המלאך שמדבר בפיו. לזה חשב שלא ילך כפעם בפעם לקראת נחשים שהוא חלק הרע. וישת אל המדבר פרוש אשר הוא חונה שם האלהים מקום מחנה שכינה, ומרד בשרש נשמתו וחשב שבזה יכשר להיות טוב ויברך את ישראל. והודיע הכתוב כי לא עשה זה מרצונו ומלבו אלא לפנים הוא שעשה את הדבר הזה, שחשב לרמות בוחן לבבות. ואולי שדעתו היתה עד שיאמין בו המלאך להסיר חכה מפיו לדבר כחפצו, ואז יחשב מחשבות להתחכם בסדר הברכה עצמה להרע, כמו שכן עשה, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קה:) בפרוש אמרו ״כנחלים וגו׳ כאהלים״ וגו׳, והיתה רוח הקדש מבטלת מחשבתו ואומרת: ״לא כמו שאתה חושב״ וגו׳.

ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. היינו נסיון אולי יחפוץ ה׳ בזה לקלל ולא רצה לנסות עוד כלל. רק וישת אל המדבר פניו. הביט לבקש מה׳ שיתגדלו עם ישראל במדבר. והיה המדבר לאגם מים. וצמאון למבועי מים כי לא יפלא מה׳ דבר:

וירא בלעם יאמר שאחר שראה ע"י שני פעמים הראשונים שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, לא רצה לנסות עוד לעשות כמו שהלך כפעם בפעם ר"ל בשני הפעמים, לקראת נחשים, וישת ר"ל שלכן רצה לחפש עליהם איך יוכל להעיר עליהם קטרוג שיקצוף ה' עליהם ויקללם מצד ההשגחה. וישת אל המדבר פניו פנה אל המדבר ששם חונים ב"י אולי ימצא עליהם איזה חטא משם, ובת"א ששם פניו על חטא העגל שעשו במדבר:

ח הכי גרסינן רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר כו' כלומר בין רוצה בין אינו רוצה לקללם אזכיר עונותיהם:

ט שהזכיר להם עון של עגל שעשו במדבר: