במדבר כד, יא

וּכְעַן אִזֵיל לָךְ לְאַתְרָךְ אֲמָרִית יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ וְהָא מְנָעָךְ יְיָ מִן יְקָר

וּכְדוֹן עֲרוֹק לָךְ לְאַתְרָךְ אֲמָרִית מְיַקְרָא אֲיַקְרִינָךְ וְהָא מְנַע יְיָ לְבִלְעָם מִן יְקָרָא

ברח לך. ענין הבריחה בכל מקום אינה הניסה מן הרודף אבל היא סור מן המקום מיראת נזק עתיד:

מנעך ב' במס' הכא ואידך אשר מנעך היום מבוא בדמים בשביל שמנעך מבוא בדמים שלא לקללם על כן מנעך מכבוד:

ועתה ברח לך אל מקומך. פירש החכם רד"ק בשם אביו ז"ל כי אין זה בריחה ממש אלא כמי שאומר מהר ללכת, ואמר כי כמוהו (ישעיהו מ״ח:כ׳) ברחו מכשדים, כי ביד רמה ובקול רנה יצאו ישראל מבבל. וכן ביונה (יונה א׳:ג׳) לברוח תרשישה, ולא היתה כוונת יונה שיוכל לברוח מהקב"ה אלא שימהר ללכת לתרשיש, וזהו שאמר מלפני ה', ולא אמר מפני ה' כמו שאמר (תהילים קל״ט:ז׳) ואנה מפניך אברח. ומה שמהר ללכת היתה כוונתו כדי שלא יתן הקב"ה אות ומופת לאנשי נינוה וישובו ותהיה תשובתן גורמת כליה לישראל. ועל זה אמר אחר כך (יונה ד׳:ב׳) על כן קדמתי לברוח תרשישה, ואין לך אות גדול מאות הים כי אותם שהטילוהו הכירוהו כשיצא מן הים ואז ויגע הדבר אל מלך נינוה. ויפה פירש אלא שרז"ל הבינו בריחה ממש מארץ ישראל כדי שלא תחול עליו הנבואה ולא ילך בשליחות זה.

אמרתי כבד אכבדך. טעם כפל הלשון אמרתי כבד בראשונה אכבדך בשניה, כי בשנים פעמים בשנים המקומות הייתי מקוה לך שתקללם ושאכבדך על זה, אבל עתה בשלישית שכבר הוחזקה ברכתך עליהם שלש פעמים ואמרת אורריך ארור ומברכיך ברוך אני רואה כי מנעך ה' מכבוד ומעתה אני מתיאש כי אין לי תקוה לבא כנגדם, ועל כן אמר לו שיברח.

ועתה ברח לך אל מקומך לשון קלות ומהירות כמו ברח דודי. ס״א ועתה ברח לך בלק לא אמר לו עכשיו לכה נא אתי אל מקום אחר כמו שאמר בלעם לפי שהיה יודע שלא יקללם לפי שאמר בלעם ואורריך ארור וא״כ אם יקללם יהיה בארור ולפיכך אמר לו ברח לך.

ברח לך אל מקומך. [ברח לשון מהירות וקלות כמו "ברח דודי ודמה לך לצבי"]:

אמרתי כבד אכבדך. שתחזור לארצך כבד במקנה בכסף ובזהב שאתן לך אבל עתה יכול עתה לברוח ולילך במהירות שלא תשא עמך כלום, שלא אתן לך כלום ועכשיו הנה מנעך ה' מכבוד שאפי' שום כבוד לא אעשה לך:

ועתה ברח וגו׳. גזר עליו ארבעה דברים: א׳, שלא יתעכב אלא ילך באותה שעה, והוא אמרו ועתה. ב׳, שילך במרוצה כבורח, והוא אמרו ברח. ג׳, שלא ילך אחר עמו ללותו אלא הוא לבדו, והוא אמרו לך. ד׳, שלא ילך מעיר זו לעיר אחרת מערי מואב או מדין אלא למקומו פתורה, והוא אמרו אל מקומך. ולפי שכל זה הוא זלזול לבלעם והוא הפך מה ששלח לו (במדבר כב:יז) ״כי כבד אכבדך מאד״, לזה אמר לו ״אמרתי כבד״ וגו׳, ואמרו והנה מנעך ה׳ מכבוד פרוש, כל מה שעשה ה׳ שלא הניחך לקללם אינו אלא לתכלית דבר זה שהוא למנעך מהכבוד.

וסתר בלעם טענתו כי שקר בפיו, הלא גם למלאכיך דברתי וגו׳, פרוש ואף על פי כן סברת וקבלת ושלחת לי ״כי כבד אכבדך״. וכפל לומר ״מלאכיך אשר שלחת״ ולא הספיק באמרו מלאכיך ומובן הדבר שהוא שלחם, נתכון במאמר מלאכיך על המלאכים הראשונים, ואמרו אשר שלחת נתכון אל מלאכים ששלח פעם שניה. ואמרו לאמר פרוש לא דברתי הדברים לבד אלא צויתים לאמר לך.

ברח לך. הוא מליצה על ההולך יחידי בלא שפעת אנשים ההולכים עמו לכבודו והכבודה הולכת לפניו. ומש״ה ההכרח ללכת לאט. אבל ההולך יחידי כבורח הולך מהר: