אור החיים על במדבר פרק כד

וירא בלעם כי טוב וגו׳. ולדבריהם זכרונם לברכה (מדרש רבה) שאמרו בפרוש פסוק ״כי ברוך הוא״ שאמר ה׳ לבלעם לא תברכם, נתכון לומר על זה הדרך: ״טוב בעיני ה׳ לברך״ – פרוש, ה׳ שהזכיר בסמוך ואינו חוזר על בלעם, כי כבר אמר לו ה׳ ״כי ברוך הוא״ ואינו צריך לברכם. והגם שמצינו שהיה מברכם, זה היה להפך קללתו לברכה. ולפי מה שפרשתי בפסוק (במדבר כג:ה) ״וישם ה׳ דבר בפי בלעם״ – לא בלעם היה מברך אלא מלאך היה מברכם בפיו בהפסק דבר לפיו. ואמרו ולא הלך כפעם וגו׳ – פרוש החליט שאין תקוה מה׳ להסכים להרע לישראל, גם לא הלך כפעם וגו׳ משום שאין תוחלת מהנחשים. לזה נתחכם בעצה רעה, והוא וישת אל המדבר פניו – פרוש, לראות מה שהכעיסו במדבר, אולי דרך שם יוכל לקלל.

או יתבאר לשון דבור, כדרך שפרש בזהר (חלק ג רה:) בפסוק ״אבינו מת במדבר״ (במדבר כז:ג) לשון דבור, והכונה לפי שכל העשר נסיונות שנסו ישראל את המקום היו בדבור: על ים סוף, בעגל, במתאוננים, במרגלים, בעדת קרח, מי מריבה וכו׳, כלם היו חוטאים בדבור, וחשב כי בכללות ישראל שהיו לנגד פניו ימצאון רבים מכתות המדברים ודרך שם יקלל.

עוד ירצה על פי דבריהם ז״ל (זוהר חדש ב׳ קנז.) שאמרו כי המדבר הוא מקום חנות ס״מ הרשע, ונתכון לעורר כחותיו, והוא אמרו ״וישת אל המדבר פניו״ ששם הוא ראש הקלפה ס״מ וחילותיו שונאי עם בני ישראל. ודקדק לומר פניו, אולי שתתעורר הקלפה באמצעות הכעס כדרך שתתעורר הקדשה בשמחה ובלב טוב, כי כל אחד יתעורר למינו, והוא אמרו ״פניו״ לשון כעס, על דרך אמרו (שמות ל״ג:י״ד) ״פני ילכו״ שהוא לשון כעס:

או אפשר לפרש הכתוב על זה הדרך: וירא בלעם כי מי שהוא טוב הוא בעיני ה׳ ראוי לברך ישראל, על דרך אמרו (משלי כב:ט) ״טוב עין הוא יברך״, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לח:) אל תקרי יברך אלא יברך. והכונה בזה כי הוא להיותו רע עין כידוע לא נתנו ה׳ לברך, כרמוז במאמר ״כי ברוך הוא״. ומזה הרגיש כי נפסל להיותו רע עין, והמברך הוא המלאך שמדבר בפיו. לזה חשב שלא ילך כפעם בפעם לקראת נחשים שהוא חלק הרע. וישת אל המדבר פרוש אשר הוא חונה שם האלהים מקום מחנה שכינה, ומרד בשרש נשמתו וחשב שבזה יכשר להיות טוב ויברך את ישראל. והודיע הכתוב כי לא עשה זה מרצונו ומלבו אלא לפנים הוא שעשה את הדבר הזה, שחשב לרמות בוחן לבבות. ואולי שדעתו היתה עד שיאמין בו המלאך להסיר חכה מפיו לדבר כחפצו, ואז יחשב מחשבות להתחכם בסדר הברכה עצמה להרע, כמו שכן עשה, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קה:) בפרוש אמרו ״כנחלים וגו׳ כאהלים״ וגו׳, והיתה רוח הקדש מבטלת מחשבתו ואומרת: ״לא כמו שאתה חושב״ וגו׳.

וישא בלעם וגו׳. הצרך לומר ״וישא״, גם הצרך להזכיר שמו ולא סמך על זכרונו בסמוך, לפי מה שקדם לנו שישראל היו מסבבים בעננים ולא היתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם וגו׳, פרוש, נשא נביאותו, כי הוא היה נביא אמות העולם ומחזה נבואה יחזה, ולזה דקדק לומר ״בלעם״ לרמז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו, ובזה העיר שבמחזה הנבואה הכתוב מדבר, ובזה השיג לראות ישראל שהיו נסתרים בענני הכבוד.

וירא וגו׳ לשבטיו ותהי עליו וגו׳. פרוש שראה בהם שני ענינים גדולים: א׳ – שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו, ב׳ – ותהי עליו וגו׳ שהיתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו, מלכו בראשו. והטעם שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו, או לצד הזכות שיש לאחד יותר מחברו, או לפי המנין. גם רמז בקשר שני דברים על פי דבריהם זכרונם לברכה (בבא בתרא ס.) שאמרו שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה כל שבט בפני עצמו, שכנה עליהם שכינה ונעשו מרכבה לה, והוא מה שדקדק לומר ותהי עליו רוח אלהים:

וישא משלו וגו׳ נאם בלעם וגו׳ ונאם וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר וישא משלו. עוד מה צרך לומר נאם בלעם, פשיטא כי פיו המדבר. עוד למה הצרך להודיע שם אביו כאן. עוד למה הצרך לסמן עצמו בסימנים שבגופו. גם במאמר ״שומע״ וגו׳ מה נתכון בזה, ואם לשבח עצמו למה לא שבח בפעם ראשונה?

אכן לפי שעד עתה היה מדבר מה שישים ה׳ בפיו הפך רצונו, שהדבור היה יוצא מפיו בעל כרחו, ועתה רצה שיסכים הוא על הדברים היוצאים מפיו כאלו הוא אומר אותם מרצונו הפשוט. וכונתו בזה גם כן שאם יקלל יבא כח המברך ויברך, אבל אם יברך לא יברך כח המברך. ומה גם לפי מה שפרשתי בפסוק ״וישת אל המדבר פניו״ וגו׳ בפרוש שני, שנתכון להכשיר עצמו לברך ישראל, יתישב הכתוב על זה הדרך: וישא משלו – פרוש, המשל שהוא ממנו ומדעתו. ובזה יתישבו דברי רז״ל (סנהדרין קה:) שאמרו שהוא אמר ״כנחלים״ וגו׳, בקש לכנותן כנחל שפוסק בימות החמה וכו׳, ורוח הקדש משיבתו: ״לא כמו שאתה חושב אלא נטיו״, פרוש כנהר שאינו פוסק והולך. ״כאהלים״ – פרוש שהם מטלטלים ונעקרים ממקומם, ורוח הקדש משיבתו ״נטע ה׳״ וגו׳. וכן כל דבריו הם ברכה שפנימיותה קללה, ואם הם דברי רוח הקדש למה תאמר דבר שיש בו דפי, אלא ודאי שהם דברי עצמו.

ולזה אמר וישא משלו ויאמר נאם בלעם, פרוש, דברים אלו הם משלי ואינם כשאר הדברים שקדמו שלא היו ממני, ופרש מי הוא המדבר דברים אלו כדי שיוחקו לעולם מי בעל דברים. ואמר שלשה סימנים כדרך אמרו במשנה (פאה פ״ז מ״א): כל זית שיש לו שם וכו׳ בשמו ובמעשיו ובמקומו. כנגד ״בשמו״ אמר בנו בעור, ואמר ״בנו״ ולא אמר ״בן״ לומר שהיה אביו למטה ממנו וראוי להיות במדרגת בנו לגבי בחינת ההשגה. או אפשר לומר שלא היה לבעור אלא בלעם, לזה אמר ״בנו״ פרוש יחידו של בעור. ולכשתמצא לומר שהיו לו אחרים, אמר שכלם נחשבים כאין לפניו כאלו אין לו כי אם בלעם. כנגד ״מעשיו״ אמר הגבר שתם העין, שהיה נכר במעשה עיניו שכל מקום שהיה מסתכל בעיניו היה לוקה, ולכן היה סותם עינו הרעה לבל יזיק. ואפשר שהיתה לו עין השמאלית מיחדת לזה. ואם נפרש ״שתם העין״ הוא לשון פתיחה, ירצה שהיה מסמן בפתיחת עינו להרע. כנגד ״מקומו״ אמר שומע אמרי אל, שהיה עומד לנס עמים ואין אדם אחר עומד במקום זה של נבואה.

עוד ירצה בהעיר למה אמר שלש פעמים ״נאם״ ולא הספיק באחת. אכן לפי שיש בבלעם שלש הדרגות מכחות הנעלם: א׳ – כח שבא בבריאתו אשר פעל בו המוליד, ב׳ – אשר קנה בכח מעשיו כי האדם ימשך לנפשו כחות כפי המפעל ממנו, ג׳ – אשר הקנהו ה׳ לסבה ידועה להיות נביא לגוים כדי שלא יתרעמו האמות, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ:א). ונתכון בלעם לומר דבריו בהסכמת כחותיו יחד: כנגד כח הבא מכח המוליד אמר נאם בלעם בנו בער, ודקדק לומר ״בנו״ ולא אמר ״בן״, כי אז היה נשמע שמצין מי ילדו, והוא נתכון לומר על החלק שבו ממה שהוא בנו ולא על מה שיש בכחו הן היום; וכנגד חלק אשר קנה בכחו אמר נאם הגבר, פרוש הגבר מה שקנה בהיותו גבר מעצמו, גם רמז לתעצומותיו מלשון גבורה, שתם העין שפקח עיניו, כאמרם זכרונם לברכה (זוהר חלק ג רח.) שהיה הולך אצל עזא ועזאל ושם קנה כחות הטמאה ונתפתחו עיניו בנסתרות ובמפלאות אחר כמה יגיעות, כאמור בדבריהם כמה יגיעות צריך לדבר; וכנגד כח שבו אשר הקנהו ה׳ לסבה הידועה אמר נאם שמע אמרי אל, וכפל לומר אמרי אל ומחזה וגו׳ כנגד שני פרטי השגה: אחד – כשהיה בא לו הדבור לאזניו, והשני – כשהיה נגלה אליו. וכנגד שניהם אמר נפל וגלוי עינים, פרוש, כשהיה חוזה מחזה שדי היה נופל, וכשהיה בא לו הדבור ושומע באזניו לא היה נופל אלא היה גלוי עינים.

מה טבו אהליך וגו׳. פרוש, לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה. כנגד בעלי עתים אמר מה טבו אהליך יעקב כאהל זה שאינו קבוע, וכנגד כת התקועה אמר משכנתיך ישראל:

עוד נתכון כנגד שני זמנים: א׳ שהיו במדבר שהיה ה׳ ביניהם באהל, דכתיב (שמות כ״ו:ז׳) ״ועשית וגו׳ לאהל על המשכן״, וכנגדו אמר ״מה טבו אהליך״. ב׳ שהיו בו בישוב, דכתיב (מלכים א׳ ח:יב) ״ה׳ אמר לשכן בערפל״, וכנגדו אמר ״משכנתיך ישראל״. ואמר לשון רבים לפי שיש הדרגות באהל מועד, משכן לפנים מן הפרכת.

כנחלים נטיו וגו׳. רז״ל (סנהדרין קה:) דרשו בזה הרבה דרשות. ואפשר לפרש הכתוב על זה הדרך, שהכתוב מדבר כנגד ארבע כתות הצדיקים שבעם ה׳. א׳ הוא כשמואל הנביא, שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה ושנה, כאמרם זכרונם לברכה (שבת נו.). ב׳ כת הצדיקים הקבועים לתלמוד תורה, ללמוד וללמד ולהורות משפט, והיא כת העומדת בלשכת הגזית העוסקת בתורה ובהוראה כידוע, והיא בגדר הראשון עצמו, אלא שהמבקש ה׳ יבא אליהם, מוסיף עליהם שמואל שהוא היה מסבב להורותם. ג׳ כת הלומדת תורה לשמה לעצמה להשכיל ולהבין אמרי נעם, יתרה עליה כת הראשונה שלומדת ומלמדת. ד׳ היא כת המחזיקה ידי הלומדים ויוצאים למלאכתם למצא טרף אדם.

וכנגד ארבע כתות אמר ארבעה דמיונים: כנגד כתו של שמואל אמר כנחלים נטיו שהם עושים כנחל הזה שנוטל מימיו ממקום למקום לשתות ממנו, כמו כן כת זו שטורחין בעצמן להשקות צמא למים חיים. וכנגד כת שניה אמר כגנות עלי נהר, כגן הזה שהוא נטוע וכל הרוצה להנות יבא ויהנה, גם מוליכים פרות ממנו וזנים הרחוקים, כמו כן הם כת נטועה בלשכת הגזית וכל הרוצה להנות יבא ויהנה, גם פרותיהם הולכים למרחוק, שהבאים לשם מתחכמין מהם ויוצאים להשקות צמאי תורה, וכן כתיב (ישעיהו ב:ג) ״כי מציון תצא תורה״ וגו׳. וכנגד כת השלישית הלומדין לעצמן ואין בהם כח להשפיע לזולת אמר כאהלים נטע ה׳, כיעקב איש תם יושב אהלים ללמד לעצמו. ואמר לשון נטיעה כנטיעה הזאת שכל שהיא מתישנת מוסיף שרשים ואחיזה ביניקתה, כמו כן לומדי תורה כל זמן שמאריך בעסק התורה תוסיף להשתרש נפשו בה. וכנגד כת הרביעית אמר כארזים עלי מים, ארזים רמז לעשירי עם, בעלי קומה בעלי כח וגבורה בעולם הזה, אבל אין עושים פרות בתורה לפי שאינם לומדים בתורה.

וכבר כתבתי בכמה מקומות כי פרי התורה הוא לבדו יקרא פרי. ועין מה שפרש בזהר (חלק ג רב.) בפסוק ״לא תשחית את עצה וגו׳ ממנו תאכל״ וגו׳ (דברים כ:יט), שהכתוב רומז לבעל תורה שהוא עושה פרי וכו׳ יעין שם. ואמר עלי מים שחזקם גם כן הוא עלי מים שהיא התורה, לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומדי תורה חולק עמהם שכר כידוע. והכונה בכל המאמר לומר שכל ישראל עומדים בשרש הקדשה, זאת התורה, ואפלו העוסקים בענין עולם הזה.

יזל מים וגו׳. הכונה על פי דבריהם (שמות רבה כח,ו) כי כל איש ישראל קבל מסיני חלק בתורה, ולזה רמז ״מורשה״, ודרשו (פסחים מט:) אל תקרי מורשה אלא מאורשה. ואמר כאן כי כל מה שמחדשים בתורה הוא ״מדליו״, ממה שדלה דלה משה, שהכל רמוז בתורה שבכתב.

ואמר לשון דלי לומר, כי בערך פנה (בינה) הגדולה אשר עתיד ה׳ לגלות לישראל בסוף הדורות בימי מלך המשיח, שהוא שער החמשים של בינה, כל המ״ט הם בגדר דלי בערכו. ואמר כי הגם שעתה הוא דלי, זרע ישראל יזכה לקחת מים רבים שהוא שער החמשים, והוא אמרו וזרעו במים רבים:

וירם מאגג מלכו. כאן גלה מלכות ישראל הקימת שהתחילה מאגג שהיא מלכות עמלק, ראשונה שעשה שאול ומשם נפסקה מלכות שאול ונתנה לרעהו הטוב שהוא דוד. וטעם שכנה התחלת מלכותו מאגג, להעיר סבת הדבר שהיה מצד אגג, פרוש שהניחו שאול חי ולא הרגו, כאמרם זכרונם לברכה (מגילה יג.) שבאותה הלילה השריץ אגג זרע עמלק, וזה סבה לעקירת מלכות שאול ולרומם מלכות בית דוד. ותנשא מלכותו היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב (יחזקאל לז:כד) ״ועבדי דוד מלך עליהם״, ירום ונשא מאד כאמור בישעיה (ישעיהו נב:יג).

עוד ירצה באמרו וירם מאגג, שתחלת פעלת מלך המשיח היא מלחמת עמלק, שכל עמלק בא מאגג כידוע, ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא סוף פרשת תצא) שאמר הקדוש ברוך הוא: ״אין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק״, ותנשא מלכותו על כל העולם.

אל מוציאו ממצרים וגו׳. פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה כי בצאת ישראל ממצרים בררו כל ניצוצי הקדשה שהיו בקלפת מצרים. וכבר הקדמנו שתוקף הקדשה היא כשמבררת ענפיה, והוא אמרו מוציאו וגו׳, כתועפת ראם לו פרוש לעם, ולזה גם כן רמז במאמר יאכל גוים צריו, שהאכילה היא להוציא ניצוץ הקדשה שבו ותהיה נכללת בנפש ישראל, בסוד (משלי יג:כה) ״צדיק אוכל לשובע נפשו״. ואמרו ועצמתיהם פרוש, ואפלו בחינה המתעצמת בהם יגרם אותה.

ואמרו וחציו ימחץ יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, בשלח טו) בפסוק (ישעיהו כד,כא) ״יפקד ה׳ על צבא״ וגו׳, שאין הקדוש ברוך הוא מאבד אומה למטה עד שפוקד על שר שלה למעלה. והנה כשהאומה נחלשת לבד לא יאבד השר למעלה אלא ישפילנו ה׳, וכשהאומה יארע לה כסדום ועמורה אז יאבד שרה למעלה, והוא אמרו וחציו פרוש כח מערכתם שהם חצים הלוחמים בעדם והם השרים, ימחץ על דרך אמרו (תהלים קי,ו) ״מחץ ראש על ארץ רבה״ שיאבדו כח שריהם מלמעלה. ואם נפרש ״ימחץ״ לשון טבילה ורחיצה, יכון לומר שאין זורקין חץ שאינו נתקע בהם ונטבל בדמם.

כרע שכב וגו׳. פרוש, אפלו בזמן שכרע, פרוש שאינו חוגר כלי זין ולא עומד למלחמה אלא כורע ויושב לו, ולא זה בלבד אלא אפלו שכב, שאינו מרגיש בבאים עליו, אף על פי כן אינו חושש, כי מי הוא זה שיתקרב אליו להקימו. ואמרו וכלביא, כפל ההדרגות כנגד שתי כתות שבישראל זו למעלה מזו כמו שכתבנו למעלה, שהם הצדיקים והבינונים.

מברכיך ברוך וגו׳. אמר מברכיך לשון רבים וברוך לשון יחיד, לא רצה לברך אלא אחד, ונתכון על עצמו, ורעה עינו בשאר המברכים. ואמר ארריך ארור נתכון לומר שאין כל אורריו ארורים, ובא למעט עצמו מהארירה. ואולי כי לרעה נתכון על זה הדרך: מברכיך יתקימו דבריו ותהיה ברוך, ואורריך יתקימו דבריו ותהיה וגו׳, והערים הרשע בזה לקים אם יקללם אחר כך, ולזה הקדים מאמר ברוך לארור להעמידם בארור חס ושלום, וה׳ השיב גמולו בראשו ונתקימה בו הקללה ונתארר בעולם הזה ובעולם הבא, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צ.) בלעם אין לו חלק לעולם הבא.

ויחר אף וגו׳ ויספק וגו׳. פרוש: חרה אפו ושכך רגזו בספיקת כפיו.

ברכת ברך. פרוש, ברכת ברכה שאין בה קללה, והראיה שאמרת ״מברכיך ברוך וארריך ארור״, ולפי מה שכתבתי שכונתו להרע, לא הרגיש בלק בכונה זו.

ועתה ברח וגו׳. גזר עליו ארבעה דברים: א׳, שלא יתעכב אלא ילך באותה שעה, והוא אמרו ועתה. ב׳, שילך במרוצה כבורח, והוא אמרו ברח. ג׳, שלא ילך אחר עמו ללותו אלא הוא לבדו, והוא אמרו לך. ד׳, שלא ילך מעיר זו לעיר אחרת מערי מואב או מדין אלא למקומו פתורה, והוא אמרו אל מקומך. ולפי שכל זה הוא זלזול לבלעם והוא הפך מה ששלח לו (במדבר כב:יז) ״כי כבד אכבדך מאד״, לזה אמר לו ״אמרתי כבד״ וגו׳, ואמרו והנה מנעך ה׳ מכבוד פרוש, כל מה שעשה ה׳ שלא הניחך לקללם אינו אלא לתכלית דבר זה שהוא למנעך מהכבוד.

וסתר בלעם טענתו כי שקר בפיו, הלא גם למלאכיך דברתי וגו׳, פרוש ואף על פי כן סברת וקבלת ושלחת לי ״כי כבד אכבדך״. וכפל לומר ״מלאכיך אשר שלחת״ ולא הספיק באמרו מלאכיך ומובן הדבר שהוא שלחם, נתכון במאמר מלאכיך על המלאכים הראשונים, ואמרו אשר שלחת נתכון אל מלאכים ששלח פעם שניה. ואמרו לאמר פרוש לא דברתי הדברים לבד אלא צויתים לאמר לך.

ועתה הנני וגו׳. פרוש, הנה הוא מוכן לקים גזרת מלך ללכת בעת ההיא. ואמר לשון יחיד כנגד מה שרמז לו בתיבת ״לך״ כמו שפרשתי, ואמר לעמי כנגד מה שאמר לו ״אל מקומך״, אבל כנגד פרט הבריחה לא הודה לו כי לא חש לירא ממנו כי כשפן גדול היה, וצא ולמד (מדרש הגדול לא,ח) כמה נתעצמו עמו עם בני ישראל בהריגתו ומכל שכן זולתם שלא יוכלו עשות עמו רעה.

אשר יעשה וגו׳ באחרית וגו׳. פרוש, לפי שרצה לגלות לו שישראל יאבדו ויקעקעו ביצתם של מואב, וגם בלק אפשר שהיה רואה דבר זה בצפור כי עם בני ישראל ימחץ פאתי מואב, לזה אמר לו כי מה שיעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים. וטעם שהצרך להודיעו דבר זה, לפי שבא ליעצו עצת הפקרת בנותיהם, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קו.) בפרוש אמרו ״לכה איעצך״, לזה חש שיאמר איך יתכן שיצאו נשיהם לעם בני ישראל הבאים לאבדם, הלא כל היוצא ידקר. לזה הודיעו כי לא ירעו ולא ישחיתו עם הזה לעמך, ויכולין נשיהם לצאת למחנה ישראל לעצתו. ודקדק לומר לעמך, לומר דוקא לעמך שהם מואב שהיה מלך עליהם הוא שלא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים, ולמעט בלק כי פתע ישבר, וכמו שכן היה דכתיב (במדבר לא,ח) ״ואת מלכי מדין״ וגו׳ והוא אחד מהם, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,כ).

וישא משלו וגו׳. פרשתי למעלה (במדבר כג:ז) שכל דבריו אינם אלא דרך משל, וגם לפי מה שפרשתי שם יכול להתפרש גם כן כאן.

אראנו ולא עתה וגו׳. כפל הדברים במלות שונות, גם כפל לומר דרך כוכב וגו׳ וקם שבט וגו׳, גם כפל לומר ומחץ וגו׳ וקרקר וגו׳. כל הנבואה במלך המשיח נאמרה, ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין צח.) שאמרו בפסוק ״בעתה אחישנה״ – זכו אחישנה, לא זכו בעתה, והוא רחוק מפלג, וזה לך האות הן אנו בתחלת מאה הששית לאלף הששי, וכנגד שני קצים אלו דבר הכתוב. כנגד אם זכו אמר אראנו, פרוש לדבר שאני עתיד לומר אבל אינו עתה בזמן הזה אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך, שאמרו זכרונם לברכה (דברים רבה ב,כג) אם היו ישראל חוזרים בתשובה כמצטרך היו נגאלים מיד אפלו לא יעבר עליהם אלא יום אחד בגלות, דכתיב ״יענך ה׳ ביום צרה״. וכנגד קץ ״בעתה״ אמר אשורנו כמו שצופה מרחוק, והוא אמרו ולא קרוב כי הקץ של בעתה ארוך עד למאד בעוונות. ואמרו דרך וגו׳ פרוש, זאת היא הנבואה שאמר עליה ״אראנו״ וגו׳.

וכפל הענין ושנוי הלשון, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין צח.) שאמרו שאם תהיה הגאלה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מפלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזהר (ח״א קיט. וח״ג ריב:), מה שאין כן כשתהיה הגאלה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה תהיה באפן אחר, ועליה נאמר (זכריה ט:ט) שהגואל יבא ״עני ורוכב על חמור״. והוא מה שאמר כאן כנגד גאלת ״אחישנה״, שהיא באמצעות זכות ישראל, שרמז במאמר ״אראנו ולא עתה״, אמר דרך כוכב, שיזרח הגואל מן השמים, גם רמז לכוכב היוצא באמצע השמים לנס מפלא, כאמור בספר הזהר (שם). וכנגד גאלת ״בעתה״ שרמז במאמר ״אשורנו ולא קרוב״, אמר וקם שבט מישראל, פרוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע, על דרך אמרו (דניאל ד:יד) ״ושפל אנשים יקים עלה״, שיבא עני ורוכב על חמור ויקום וימלך ויעשה מה שנאמר בסמוך.

וטעם שיעד גאלת ״אחישנה״ שהיא ככוכב ליעקב, וגאלת ״בעתה״ שהיא עני וכו׳ לישראל שהם כתות הצדיקים, נתכון לומר שהמושג לגדר זה של ביאת הגואל ככוכב הוא כשתהיה הגאלה מפאת גדר הבינוני שבישראל שיטיבו מעשיהם ויבא בזכותם, והוא אמרו דרך כוכב מיעקב, אבל ביאתו בדרך ״וקם שבט״ זה יהיה כשלא יטיבו מעשיהם כת הבינונים ולא יבא אלא מפאת כת הצדיקים שבהם, והוא אמרו וקם שבט מישראל:

עוד רמז במאמר דרך כוכב מיעקב על משיח בן דוד הרמוז בכוכב כנזכר, ואמרו וקם שבט מישראל ירמז על משיח בן אפרים, והכונה בזה כי אם ישראל יהיו בגדר שיהיו נקראים יעקב, לא יאיר להם אלא משיח בן דוד, אבל משיח בן אפרים ימות במלחמה ראשונה שיהרגנו רומילוס, כאמרם זכרונם לברכה (סוכה נב.). אבל אם ישראל יהיו כלן צדיקים, שבשם ישראל יתכנו, אז אפלו אותו שבט שהוא משיח הבא מאפרים – וקם, פרוש תהיה לו תקומה לפני אויביו ולא יהרגנו רומילוס. ותמצא שצוו גדולי ישראל (עץ חיים שער העמידה) לכון בתפלתנו כשאנו אומרים ״לישועתך קוינו״ וגו׳ לבקש רחמים על משיח בן אפרים שלא יהיה נהרג במלחמה.

ואמרו ומחץ וגו׳. יתבאר על פי דבריהם (בראשית רבה מד,כג) שאמרו כי שלשה עמים אשר אמר ה׳ לאברהם לבד מהשבעה שכבר הגיעו לפרק השג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום, והם הרמוזים במאמר קיני קנזי קדמוני, והוא אמרו ומחץ פאתי מואב פרוש, המשיח האמור יאבד מואב ולא ישאיר לו פאה בכל זויותיו, ולזה דקדק לומר פאתי.

או ירמוז שיקדים דוד וימחצם וימדדם, ומלך המשיח יאבד פאותיו הנשארים מהם. וכנגד עמון אמר וקרקר כל בני שת, ויחסם לשת לפי שהם חשופי שת, ולפי ששמם יש בו מדת בושת אמר ״וקרקר״ ולא אמר ״ומחץ״:

או יכון הכתוב לכללות כל האומות, שכלן באו משת, ומכללם הם עמון. וטעם שפרט מואב, לפי שהם שלחו אחריו ועמהם הוא מדבר, לזה באר הדברים הנוגעים להם בפרטות.

ואם תאמר, והלא אין לישראל אלא עשר אמות, ולמה אמר ״כל בני שת״? הוא מה שגמר אומר והיה אדום ירשה וגו׳, ומעתה כל בני שת שבאו לזכותם יטהרו לנו באדום, ולזה וקרקר כל בני שת ולא אמר ״ומחץ״, כי לא יתאבדו כל האמות לעתיד לבא, ועליהם נאמר בנבואה (ישעיהו ס״ה:כ׳) ״הנער בן מאה שנה״ וגו׳:

אויביו. פרוש, אדום ושעיר, ואמרו ירשה פרוש: שלא תבנה עוד ולא תהיה להם תקומה כשאר האמות שיחיו מהם כאמור. ונתן טעם לפי שהם אויבי ישראל, דכתיב (תהילים קלז:ז) ״זכר ה׳ לבני אדום״ וגו׳, לזה מכתם יתרה על כל בני שת.

וישראל עשה חיל. פרוש, באמצעות אבוד אדום ושאר בני שת יעשו ישראל חיל. פרוש, אשר בלע ס״מ ושאר העמים יוציאו בלעו מפיו, ולפי שניצוצי הקדשה הם מלוכלכים כשהם תוך הקליפה, וכשהם מתבררים ויוצאים ממנה הם נתקנים, לזה אמר עשה חיל לשון תקון לחיל אשר היה בלוע בהם:

וירד מיעקב. רבי אברהם אבן עזרא אמר שעל יואב הוא אומר. ורש״י ז״ל פרש על מלך המשיח, ודבריו עקר, כי לדברי רבי אברהם אבן עזרא היה לו להקדים מאמר זה למאמר ״והיה אדום ירשה״ שהוא ענין המשיח. ולדברי רש״י ז״ל, הגם שכבר אמר ״וקרקר כל בני שת״ וכלל כל שיצאו משת בן אדם הראשון, בא לומר שהגם שישארו מהאמות אחר ״וקרקר״ וגו׳, כמובן גם כן ממשמעות ״וקרקר״ שלא יאבד כלם כמאמרם ז״ל (פסחים סח.), אף על פי כן לא תהיה ממשלה מהם אלא מיעקב, והוא אמרו וירד פרוש, לשון מלכות, מיעקב, פרוש מיעקב לבד תהיה.

ואמרו והאביד שריד מעיר, פרוש, לא מלך לבד הוא שיהיה מיעקב ולא מהם, אלא אפלו שריד שהוא ממשלה למטה מהמלכות יאבד מהם, ולא ירים מהם עוד ראש.

ראשית וגו׳ ואחריתו וגו׳. פרוש: ראשית גוים שנצטוו ישראל לאבד, לא נצטוו תחלה אלא על עמלק, שכן כתיב (שמות י״ז:י״ד) ״כתב זאת זכרון וגו׳ מחה אמחה את זכר עמלק״, וזה היה סמוך ליציאתם ממצרים, והיו לוחמים והולכים בו. שאול עשה בו מה שעשה, בימי מרדכי עשו בו ישראל מה שעשו, ואמר ואחריתו וגו׳, פרוש, לא יעמד על פרק סוף הכליון אלא עדי אובד, פרוש, עד שהמלך המשיח יאבד האמות אז תהיה אחריתו של עמלק להכרית.

או ירצה על זה הדרך: ראשית גוים – פרוש, ״ראשית״ לשון מעלה וחשיבות הוא עמלק לכל הגוים, ויהיה עומד במעלה זו עד שיגיע לפרק כליונו. והוא אמרו ואחריתו – פרוש, גם כי יהיה ראשית גוים – עדי אובד, ויש שבח לישראל שיגיע בידם בפרק גדלתו. וכן אמר וצים מיד כתים וגו׳ וגם הוא עדי אבד יהיה לישראל למנה.

וירא את הקיני וגו׳. זה יתרו, וכונת המאמר היא על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא טו.) ״איתן״ זה אברהם, ואברהם היה גר צדק ראשון ועל שמו נקראים כל הגרים אברהם, ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה כז,ו) שיתרו נתגיר, לזה אמר איתן מושבך פרוש מושבך הוא כנגד אברהם שנקרא איתן. ואמרו ושים בסלע וגו׳ פרוש, ועוד לך ששמת קנך בסלע, פרוש קנך הוא בתו שנתן למשה, ויחס משה לסלע לפי שהיה תקיף בתורה ועז מלך. גם סלע ירמז לתורה כאמור בספר הזהר (תיקוני זוהר כא) ונקרא משה על שמה.

כי אם יהיה לבער וגו׳. פרוש, נסתכל בקורות אשר יכולין להגיעו לקיני, ואמר ״עד מה״, פרוש, עד מה יהיה שעור אשר תבאנה עליו מהצרות, אשור תשבך פרוש, שישלט עליו אשור שהוא סנחריב ויוליכנו בשביה.

מי יחיה משמו אל. רז״ל (סנהדרין קו.) דרשו בזה שתי דרשות, יעין שם דבריהם. ונראה לי הכתוב על פי הקדמה מדברי הזהר, כי סבת גליות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדשה אשר שם נתונים ביושב הארץ ההיא, והוא מה שרמזו בפסוק (קהלת ח:ט) ״עת אשר ישלט האדם באדם לרע לו״, פרוש לרע לו לשולט, כי יתברר ממנו חלק הטוב ויגמר בו חלק הרע שיש בשכנגדו בנשלט. וכבר הקדמנו פעמים רבות כי בהעדר חלק הטוב מהאדם זה הוא כליונו, כי הוא דבר המעמיד והמחיה, כי בחינת הרע מת תקרא. ומעתה יכון הכתוב על זה הדרך, לפי שקדם והזכיר שבית אשור, הודיעה רוח הקדש מעשה שבית עם קדושו שהם גולים בארצות, ואמר אוי לאומות משמו אל, פרוש האויב יסובב להם שימת אלה בתוכם, כי כל מקום ישים ה׳ ישראל שמה הם מוציאים מהם כל ניצוצי הקדשה המעמידם והמחיה אותם, והוא מאמר עצמו ״עת אשר ישלט וגו׳ לרע לו״ של השולט.

ויקם בלעם וילך. פרוש, לא פנה לבית אכסניתו אלא הלך תכף ומיד, והצרך לומר וילך וישב למקומו ולא הספיק לומר ״וילך למקומו״ להעירך שהלך בקומו ולא נתעכב, שאם היה אומר ״ויקם וילך למקומו״ היתה הכונה שמודיעך שני דברים: א׳ ויקם, ב׳ וילך למקומו, ואין ידוע אם בקומו הלך. לזה אמר ״ויקם וילך״ להעירך שהלך בקומו, ומודיעך עוד שחזר למקומו כאשר אמר לו בלק. ואמרו וגם בלק הלך וגו׳, פרוש שלא עמד עמו ללוותו בקומו מלפניו.

עוד אפשר שבלק גם הוא לא עמד עוד במלכותו שם, לפי שידעו מואב מדברי בלעם כי עם בני ישראל לא ירעו ולא ישחיתו להם, אם כן בהבטל הסבה יבטל המסבב, והעמידוהו ממלוך עליהם, והלך לדרכו שבא בו למדין, והראיה ששם נמצא במלחמת מדין ונהרג (במדבר לא:ח).