אור החיים על במדבר פרק כג

בנה לי. פרוש, למה שאני מכון וחושב בטעם המעשה, שהרשע לא היה רוצה לגלות ידיעתו ותחבולותיו לבלק, כי נכרתה האמונה מהם. ועשה בלק כמצותו של בלעם, דכתיב ״ויעש בלק כאשר דבר בלעם״ (במדבר כג:ב), פרוש שאמר לו לעשות מעשה למה שיכון בלעם בדבר. גם נתכון במאמר כאשר, פרוש תכף שגמר הדבר ולא שהה.

ויעל וגו׳ פר וגו׳. נראה שחוזר לבלעם שבסמוך, כי הוא שהעלה הקרבנות ולא בלק, כי הוא לא אמר לו אלא ״והכן לי בזה שבעה פרים״ וגו׳. וצריך לדעת למה עשה בלעם דבר זה בלתי רשיון מה׳, כי הוא צוה לו ״אך את הדבר וגו׳ אותו תעשה״. ויש מהמפרשים שרצו לומר כי כן צוה לו המלך, ונסתיעו ממאמר ״את שבעת המזבחות ערכתי״ וגו׳ שהמשמעות יגיד שעשה כאשר אמר לו ה׳, עד כאן. ודברים אלו אין שכלי הולמם, כי בודאי שלא יחפץ ה׳ בזבח רשעים, ומה גם שתכלית כונת המקריבים היא להרע לעם קדושו. ומצאתי שאמרו רז״ל במדרש (במדבר רבה כאן) הפך זה, גם בגמרא במסכת סוטה (מז.) אמרו וזה לשונם: אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסק אדם בתורה וכו׳ אפלו שלא לשמה וכו׳, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב וכו׳, עד כאן, ואם הקרבתם היתה במצות ה׳, מי יאמר שלא היתה הכונה לקים מצות המלך, ולזה יצתה ממנו רות.

והנכון בעיני כי בלעם דן בדעתו שלא נצטוה מה׳ אלא על המעשה והדברים שיעשה בלעם בהשתדלותו בבחינות וכחות הטמאה שחוץ ממנו יתברך, אבל בהשתדלות אשר ישתדל עמו יתברך כביכול זה לא נאסר לו. ולזה הקריב קרבנותיו לה׳, שכל מה שיהיה לכבודו יתברך עשה יעשה. ואמרו את שבעת המזבחות, בא לראות אם רצה ה׳ במעשיו או אם הקפיד עליו גם על זה, ונתכון גם כן להגדיל מעשיו, שהראשונים היו בונים מזבח אחד והוא שבעה, ואמר בדרך זה את שבעת וגו׳ כמי שקדם לו הדבור על זה ולא אמר ״שבעה מזבחות״ וגו׳, וכבר העירו רז״ל (במדבר רבה כ,יח) בזה שנתכון לשבעה מזבחות שבנו האבות, עד כאן, וזה שעור הכתוב את שבעה מזבחות הידועות שבנו האבות אני ערכתי כמותן, והכונה בזה לא תגדל מעלת עם בני ישראל בשביל האבות הראשונים שבנו שבעה מזבחות.

וישם ה׳ דבר בפי וגו׳. מקרא זה כבר קשטוהו ראשונים בפרושם ודרשותם, ומקום הניחו לנו בו. ונראה כי לפי שרצה ה׳ לגלות עתידות ודברים נפלאים מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא האמות לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האמות ואשר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים וכליון האמות על ידי ישראל לבסוף, וידעו האמות מפי נביאם הדברים ככתבם להרבה תועליות הנמשכות לישראל נגלים ונסתרים, ולפי שאדם זה הוא אדם מבהק בכעור ותעוב ושקוץ לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות, גם הדברים מצד עצמן דברי קדש הם ולא יחנו בגוי טמא, לזה נתחכם ה׳ לעשות תקון לדבר קדשה לבל תעבר במבוי מטנף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה׳ דבר אחד בפי בלעם, הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו, והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדבור, ואז כה תדבר רוח הקדש היא תדבר. ורז״ל בזהר (חלק ג רי:) אמרו כי תבת כה תרמז לבחינה קדושה, והמשכיל יבין:

ואם תאמר, איך תהיה ההבדלה בדבר כזה, צא ולמד אשר יבדיל ה׳ בין המימות הרבים והעצומים כשעור מלא נימא (חגיגה טו.). וצא ולמד מבארה של מרים מים תוך מים (שבת לה.), והללו עומדים בפני עצמן והללו בפני עצמן.

שוב אל בלק. אמר שוב אל בלק, חיבו שיאמר הדברים שהוא עתיד לומר לפני בלק להקהות שניו.

וישא משלו וגו׳. פרוש, כשראה שלא צוהו ה׳ שלא לדבר, גם לא אמר לו הדברים שיאמר, חשב שנתנה לו רשות, ולזה נשא משלו, פרוש, לומר דבריו שהיה חפץ, ונתעקם פיו ולשונו לדבר דברים אחרים, והוא אמרו ויאמר, פרוש יצתה ממנו אמירה אחרת האמורה בענין. עוד ירצה על זה הדרך שנשא המשל שהיה מוכן אצלו לומר, והסיעו ואמר המאמר האמור בענין. עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,יט) שאמרו וזה לשונם: ״מן ארם״ מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת וכו׳, עד כאן, ולזה אמר וישא, פרוש הרים קולו במשל שלו, שנעשה למשל ולשנינה, שהיה מן הרמים וירד כבודו.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו זכרונם לברכה בענין פרטי הדרגות הנבואה, וכמו שכתבתי קצת מהם בפרשת בהעלתך (במדבר יב:ו), כי יש נביא שימעט כחו לקבל דברי נבואה בישר, עד שיהיו בדרך קל שיתלבשו בדברי משלים כפי אשר יוכל שאת, וזה אפלו לנביאי ישראל, ומזה נשער לבלעם שצריך משל לנבואתו, לזה אמר ״וישא משלו״. ודקדק לומר וישא שהנבואה היא כמשא לרב ההרגש אשר תעשה, ולזה תקרא משא.

לכה ארה לי יעקב וגו׳. פרוש, לפי שיש בישראל שתי הדרגות: גדר הצדיקים וגדר הבינונים, וכבר כתבנו למעלה בפרוש שליחות בלק שאמר ״נכה בו ואגרשנו״, לאחד מהדרכים שנתכון כנגד הבינונים ״נכה בו״, וכנגד הצדיקים אמר ״ואגרשנו״, כי ידוע היה להם הפלגת מעלת הצדיקים שלא תשלוט בהם כח הטמאה, והוא מה שאמר כאן ארה לי יעקב – הם הבינונים לשון ארירה, זעמה ישראל – הם הצדיקים המתכנים ישראל. והזעימה היא למטה מהארירה.

מה אקב לא קבה וגו׳ כי מראש וגו׳. קשה, אם ה׳ קללו לזה מה מקום לקללו בלעם, גם אם זעם בו ה׳ מה צורך בזעימת בלעם? הלא לא קרא לו בלק אלא לקלל למי שאינו מקלל וגו׳. עוד צריך לדעת מה נתינת טעם במאמר כי מראש צורים וגו׳ למאמר מה אקב וגו׳.

ולעמד על כונת הדברים יש להעיר בעקר הדבר של האיש המקלל, ממה נפשך: אם הוא חיב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה, על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקלל, ואם הוא כפי משפט אלהים לא עשה דבר שיתחיב עליו ביאת הרע, קללתו תשוב על ראש המקלל. בשלמא הברכה, לפי שמדה טובה מרבה, גם לעשות ה׳ רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במדת החסד תקבל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כמו מעשיו, מה שאין כן מדה רעה – כי לא ירע ה׳ לאדם חנם חס ושלום.

אכן עקר הדבר הוא לפי שמדתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו, בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצה לחטא, ומדה זו היא אחת משלש עשרה מדות רחמים שנאמרו למשה ונוהגת תמיד, זולת בעת אשר יזעום ה׳, דכתיב ״כי רגע באפו״ (תהילים ל:ו), אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים. וכמו כן כשיקלל אדם את חברו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה׳ מאריך לו אפו עליהם ימהר לפרע ממנו. אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום.

עוד אשכילך כי כל עושה רשע יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה, ולא בכל המדה הוא פוגם אלא בשרש נשמתו. והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרחק לעמד שם וליהנות ממקור החיים, וחלק זה המרחק נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שרש הנפש החוטאת. וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה או לא נפרע על חטאו. וזה הוא סוד ״נושא עון״ שאמרו רז״ל שה׳ מפרנס הקטגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו (זוהר חלק ג פג:) כאמרו (ירמיהו ב:יט) ״תיסרך רעתך״, וכתיב (ישעיהו סד:ו) ״ותמוגנו ביד״ וגו׳, והאיש המקלל יעורר הדין בכח הקללה בעת הזעם למהר להשליט השליט באדם לרע לו.

עוד יש לדעת כי חלק הארור יקרא בשם זה קללה וזעימה, וכן קראם הכתוב דכתיב (דברים כ״ח:כ׳) ״ישלח ה׳ וגו׳ את המארה וגו׳ ואת המגערת״, והם שמות כתות המחבלים. קללה הוא כנגד עברות חמורות, וזעם כנגד עברות קלות. ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם כלם זעומים בשביל מעשיהם הרעים, היו דבריו מועילים להם. וחשב בלק כי עם בני ישראל לא יחדל מהם עון, וכשפיו יגידו לו כי לא נמלטו מתחלואי הנפש שהוא ענף המרחק כמו שאמרנו, לזה אמר בלעם מה אקב וגו׳, פרוש כי בכל ענפי הקדשה שבה נאחזים עם בני ישראל, אין בו בשרש העליון שום שליטה מחלק המרחק שבאמצעותו יעורר הדין עליהם.

והנה שתי מדות עליונות שישראל מתיחסים עליהם, שם אל ושם הוי״ה ברוך הוא. שם אל – שכן נקרא יעקב ״ישראל״, פרוש: ישר אל, לשלל אל השרש מקום שהוא בחינת הרע והוא חלק המרחק, ושם הוי״ה דכתיב (דברים לב:ט) ״כי חלק ה׳ עמו״, והם שתי הדרגות הקדושה שהשיגו ישראל. ולזה אמר מה אקב לא קבה אל, כי שרש נשמתם שבבחינה זו אין בו רשם מזה חלק הרע כמו שאמרנו למעלה. גם בערך מקום עליון שהם שרשי נשמות הצדיקים שבבחינת שם הוי״ה לא זעם ה׳, פרוש אפלו דקדוקים שה׳ מדקדק עם הצדיקים לא נמצא שם. ומעתה מה יועילו קללותיו וזעמיו? ותאמר שיחפש בשרש הקודם להם ובענפים הסובבים, לזה בטל טענה זו מטעם שבקש ולא מצא, והוא אמרו כי מראש צרים אראנו וגו׳, פרוש צורים הם האבות כידוע, והוא הביט וראה ראש הצורים שהם תרח ואבותיו ולא ראה מקום שממנו יעורר הדינים עליהם.

ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך, כי טעם שאני אומר לא זעם ולא קבה, לא שבקשתי בחלק מהם לבד, לא כן הוא, אלא אני רואה ראש צורים, גם חפש אחר שרש האמהות, והוא אמרו ״ומגבעות אשורנו״, ובכל זה לא מצא מקום שיכנס דרך שם. ולהיות שיש להקשות בדבר, איך יתכן שלא מצא נגע בראשונים תרח ואבותיו גם בתואל ולבן, לזה אמר הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, פרוש לבדד, שאין שרשו משרש תרח ואבותיו וממין ענף ההוא, אלא לבדד מין מחצב נשמות ישראל, אין לו שום קורבה מהמולידים. ואמרו ובגוים לא יתחשב, פרוש שאפלו עם אותם שנקראים גוים, שהם אחיהם ממש, והם ישמעאל ועשו ששניהם נקראים גוים, ישמעאל דכתיב (בראשית י״ז:כ׳) ״ונתתיו לגוי גדול״, ועשו דכתיב (בראשית כ״ה:כ״ג) ״שני גוים״ – לא יתחשב. וכן אמר ה׳ לאברהם (בראשית כ״א:י״ב) כי ביצחק יקרא לך זרע, למעט ישמעאל ועשו שאינם נחשבים זרעו. מעתה אין מקום לקלל לישראל לא לצדיקים ולא לבינונים. והגם שהיו ביד ישראל עונות עון העגל והמרגלים וכדומה, כבר אמר ה׳ עליהם לשון סליחה. ואולי כי לטעם זה לא היה ה׳ מתכעס כל אותם הימים שהיה בלעם רוצה לקלל חס ושלום.

עוד יכון באמרו הן עם וגו׳, מתמיה על בלק שרוצה לקלל ישראל, ואמר: ״הן עם״ – זה הוא העומד אחר כלות כל האמות, יעמד בדד ישכן, וכל האמות אין מבטח להם אפלו שנים רבות, ואיך רוצה לעקר אמה המתקימת עד סוף העולם. ואמרו ובגוים לא יתחשב, פרוש, לא בא לגדר חשבון מעלתם כשיהיו לבדד, כי אין דומה להם בכל הגדלות שיגיעו האמות.

מי מנה עפר יעקב וגו׳. הנה לפי שהרשע היה מתחכם בדעתו ומבקש איזה אופן להרע לישראל, כמו שאמר שחפש בהם ובאבותיהם לכנס דרך שם, בקש גם כן ענף אחר שהוא מיחד לקלפה שתשלוט בו ותעשה רושם, והוא ענין המספר, כאמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא מב.): אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו׳, ורצה הרשע להכניס עין הרע במספר ולא מצא, ואמר ״מי מנה עפר״ שנמשלו לו דכתיב (בראשית יג,טז) ״כעפר הארץ״, וברכה זו הגם שנאמרה לאברהם לא נתקימה אלא ביעקב, ולזה אמר ״עפר יעקב״.

עוד נתכון לומר שלא הגיע אדם למנותם, אפלו כשרוצים למנות עצמן צוה ה׳ שלא לפקד אלא על ידי דבר אחר בשקלים או בטלאים.

ואמרו ומספר את רבע ישראל, למה שהקדמנו שידבר בשתי הדרגות: בהמון העם שיתכנו בשם יעקב, ובצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו. לזה אמר כנגד ההמון מי מנה עפר יעקב, וכנגד הצדיקים אמר ומספר את רבע ישראל, פרוש שיש בהם צדיקים לאין מספר. ותדע שהצדיקים הגם שיהיו מועטים יפליגו במספרם, והרשעים בהפך, הגם שיהיו רבים מספרם מועט, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין כו.) שאמר ה׳ לחזקיהו כשאמר לפניו ״רבים אשר את שבנא״ וגו׳, אמר לו: ״אין מנין לרשעים״. ודקדק לומר ״רבע״ לפי שהצדיקים הם רבוצים באהליהם, דכתיב ביששכר (בראשית מט:יד) ״רבץ בין המשפתים״, גם לפי שהשכינה רובעת עליהם, גם יש סוד בדבר שהם יסובבו יחוד וזווג העולמות.

עוד רמז על מה שהיה ה׳ מפליא עמהם במצרים, כשגזרו ״כל הבן הילוד״ וגו׳, שהיו מונים למעברות מלילה ראשונה שהיתה האשה היהודית טובלת, ולא היו מועילים, שהיה ה׳ עושה נפלאות להם לאין מספר, כמו שמפזרים הדברים במאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה כג, סוטה יא:), ולא היו יכולין לעמד על רביעותיהם, והוא אמרו ״ומספר את רבע ישראל״.

תמות נפשי מות ישרים. אלו דברי עצמו ולא דברי רוח הקדש, וכבר אמרו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני תשסח) כי כשהיה רוצה לדבר דברים שאין הזק לישראל היה ה׳ מניחו לדבר אשר יחפץ. ואמר מות ישרים ולא אמר כמותם שחוזר על ישראל, הפליג רשע לשאול ענין גדול, שאמרו זכרונם לברכה אנשי אמת (זוהר חלק א קכב:) שיש שתי הדרגות בצדיקים בשעת מיתתם, האחת שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל באין מעכב עד מקום האושר העליון, ויש צדיקים שביציאת הנפש לא ישיגו גדר זה, ונמנעים מלכת תכף ומיד ומתעכבים עד זמן מה אם יהיה להם איזה חטאים וכדומה, ואפלו חטא כל שהוא יסובב הדבר. ולזה בחר בלעם לשאול גדר העליון, שנפשו בשעת מיתה תהיה כמיתת אותם שהולכים ביושר את פניו יתברך באין מסך באין מעכב.

עוד אפשר שדבריו גם בזה ברוח הקדש נאמרו, והכונה בהם היא ״תמות נפשו מות״ ביד ״ישרים״, שיהרגוהו ישראל, כמו שכן היה.

עוד ירצה, שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה ד:) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות. ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות ישר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר. וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפרוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם, מלך זקן וכסיל, רחמנא לצלן. ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל, כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו.

ותהי אחריתי כמהו. חוזר אל העם, אמר זה כנגד עולם הבא שהוא אחרית העולם. ותדע שה׳ מעמיד בדין גם לצדיקים מי שהוא ראוי לאושר ההוא הנעלם מהמושג לנפש אחר מיתה, לזה התפלל על שתי ההדרגות.

עוד לפי מה שפרשנו בכונת מאמר ״מות ישרים״ שיהרגוהו ישראל, יתבאר מאמר ותהי אחריתי וגו׳, על פי מה שקדם לנו ממאמרי אנשי אמת שאין לך קלפה בעולם שאין בה ניצוץ מהקדשה, סוד המחיה אותה. וכבר הארכתי בענין זה בכמה מקומות ובפרשת שלח לך בפסוק ״כי לחמנו הם״ וגו׳ (במדבר יד:ט). ואותו ניצוץ כשבעליו נהרג על ידי ישראל מתברר הניצוץ ההוא הטוב, ולפעמים ידבק בו אם הוא נקי בלא פסלת. והוא מאמר תמת נפשי מות ישרים, ובזה תהיה אחריתי כמוהו, כי הניצוץ ידבק באיש ישראל והרי הוא כמוהו. ומצינו בדברי המקבלים (ספר הגלגולים להאריז״ל) כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו. והגם שמת על ידי ישראל, היה הניצוץ משקץ והצרך להתלבן בגלגולים ולבונים, ועמד עד שבא לאתונו של רבי פנחס בן יאיר ומשם עלה למקומו הראשון:

לקב אויבי לקחתיך וגו׳. נתרעם בלק על הברכה, לפי שהגם שאמר לו בלעם ״היכול אוכל דבר״ וגו׳ (במדבר כב:לח), הבין שהכונה היא לענין שאם לא יסכים ה׳ עליו לקלל לא יקלל, אבל הברכה שב ואל תעשה היא ולא יברך. והגם שאמר לו גם כן ״הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר״, חשב שהוא בענין הקללה, שאם ה׳ ישים בפיו לקלל עשה יעשה ככל אות נפשו, אבל אם ישים בפיו ברכה ימנע עצמו ולא יברך, כי אינו מהמוסר שיעשה הזק למי ששלח אחריו לברך אויביו שאין זה אלא מקלל את בלק. והוא מה שדקדק בתיבת לי שאמר מה עשית לי, שברכת ישראל קללה היא לו.

והנה ברכת ברך. טעם כפל הדבר, יתבאר בהעיר עוד על בלק שהוא מתמיה על בלעם, גם עליו יש לתמה שהמתין לבלעם עד שגמר ברכותיו ולא הספיק כפיו כמו שעשה באחרונה (במדבר כד:י) למנעו מלברך עוד, ומי יחוש על זה יותר ממנו. אכן יודע היה בלק כי בלעם ערם יערים להתחכם לקלל ישראל, ולזה היה משבח ומברך בהפלגה לומר אחריה השפלות וגנות וקללות, ותמצא שאפלו במין הברכה עצמה היה מתחכם לומר מין ברכה שבו קללה, כמו שאמרו במדרש ילמדנו (ילקוט שמעוני תשעא) וזה לשונם: ״עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן״, יעין שם דבריהם. הרי שהיה מתחכם גם בברכה עצמה לקללם, ולכן היה בלק ממתין לבלעם מה יאמר בתכלית, וכיון שעמד נתגלה כי מה שהיה מברך לישראל לא היה לתכלית רע אלא לתכלית טוב, והוא אמרו ״ברכת ברך״.

עוד נראה שהקפדת בלק היתה על מה ששמע מפי בלעם שנתאוה תאוה להיות כמוהו, זה יגיד כי מה שברך היה מלבו ולברכה יכון, והוא אמרו ברכת ועשית אותם ברכה, שאמרת ״ותהי אחריתי כמוהו״, ולזה דקדק לומר ברך מלא פום, שמתברכים אחרים להיות כמותם.

הלא את אשר וגו׳ אשמר וגו׳. פרוש, לא כמו שאתה חושב שאין עלי חיוב כשיבא הדבור מה׳ לברך ואסתם פי ולא אדבר, לא כן הוא, אלא הרי הוא מתרה לבל ישתק. ולזה דקדק לשון שמירה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבועות לו.) כל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, שהוא מזהר לבל ידום ואם יעבר חיב מיתה. וזולת מאמר אשמר לא היה נשמע, ומעתה אנוס הוא. ורבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה פ״כ) אמרו שאמר לו ולואי שהיה מת ולא מברך ישראל, הרי שכל מה שהיה מברך אנוס היה ולא מלבו.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני), טס של ברזל היה עומד בפיו, אם היה רוצה לקלל היה מונעו, לברך – יכול, והוא אמרו אתו אשמר כדי שאוכל לדבר, שזולת זה היה מתאלם.

או אפשר שנתכון לומר לו כי הוא מיחל ומצפה לשום ה׳ דברו בפיו לדבר, והוא אמרו אשר ישים ה׳ בפי אתו אשמר, פרוש מיחל ומצפה לדבר, כי יטעם טעם גדול אשר אינו כדאי הוא וכל משפחות האמות, כידוע כמה ערב לנפש טעם הכח הקדוש אשר מלתו על לשונו, והגם שעשה ה׳ בפיו דבר ופרשנו לבל יגעו הדברים בפה חזיר, אף על פי כן יטעם טעם בן נותן טעם ויערב לו.

ויאמר אליו בלק לך נא אתי וגו׳. אמר תיבת נא, גם אמר וקבנו לי בלשון ודאית, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה פ״כ) שאמרו שראה שישראל נפרצים שם ששם מת משה, עד כאן, והוא לפי שלא ידע טעם הפרצה חשב שהפרצה תהיה בהם, ולפי שידועים היו ישראל שעושים תשובה ומבטלים הגזרות, מהר לומר לך נא פרוש, מהר עתה שאני רואה שהם מחיבים פרצה זו קדם שיעשו תשובה, וקבנו לי, החליט הוית הדבר שתשיגם קללות רשע.

קום בלק וגו׳. קימה זו למה? ורבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,כ) אמרו לפי שהיה בלק מצחק בבלעם שאינו ברשות עצמו, לזה נתכון להקניטו ואמר לו קום ושמע. ולדבריהם צריך לדעת למה אמר ״ושמע״ בתוספת וא״ו. ואולי שנתכון לומר לו שיתחיל לשמוע משעת קימה, והוא אמרו קום ושמע.

או ירצה, לפי שאמר ה׳ לבלעם ״שוב אל בלק״ וגו׳ שהזקיקו לומר הדברים לפני בלק, לזה אם היה אומר ״קום בלק שמע״ יהיה נשמע שרצונו לומר שיקום לשמע כדי שישמע מעומד, אבל אין חיוב בשמיעה, אם לא ירצה לשמע יפנה וילך לו. לזה אמר ״ושמע״ – חיוב בקימה וחיוב בשמיעה.

עוד יכון לומר לו שקימה היא לו שזכה לשמוע דברים הבאים ממקום גבוה, והעירו עוד להטות אזנו עדיו להאזין כל דקדוקי הדברים, ובזה אתה יותר במדרגה מאותו שאתה מחשיבו לאב, שהוא צפור הכשפים, דכתיב ״בן צפור״, מעתה הוא בנך, והוא אמרו ״בנו צפור״.

עוד יתבאר הכתוב לפי מה שהקדמנו כי רשע זה היו בו שני דברים רעים: האחד שהיה רוצה לקלל ישראל והיה צריך שיבא מלאך לעקם פיו כאמור, והשני שהברכה עצמה שהיתה יוצאה מפיו היה מכון בה לגנאי, והיה צרך לרוח הקדש לפרשה לשבח, כמו שכתבנו למעלה. ולפי שחשד בלק לבלעם שהוא חפץ לברך את ישראל, בתחלת דבריו אמר לבלק שיקום על עמדו להתבונן בשני פרטים כדי שלא יחשדנו, וזה ראשונה כנגד מה שהיה אומר בברכתו דברים שאינם כל כך מפרשים לטובה והיתה רוח הקדש מפרשתם לברכה שלמה, והוא אמרו ושמע בתוספת וא״ו לרמז שמיעה אחרת, וכנגד מה שהיה רוצה לקלל והמלאך עוקם פיו אמר האזינה עדי, פרוש, שיתקרב ביותר עדיו וישכיל בעקימת שפתיו, שמתעקמין ממבטא אשר יבטא בשפתיו, ובזה העירו כי אנוס היה ולא יחשדו כמברך אויביו.

לא איש וגו׳ ובן אדם וגו׳. אמר שתי הדרגות כנגד שתי בחינות: האחת אשר יבטיח האדם הזולת על דבר, והשני אשר יחכים אדם עשות דבר בהנהגותיו ועניניו שאין נוגעים לזולת. כנגד מאמר שהוא הבטחת הזולת אמר לא איש אל ויכזב, וכנגד מאמר שאינו נוגע לזולת אמר ובן אדם ויתנחם, שאינו מכזב בזולת אלא ינחם על אשר דבר עשות. ובמה שלפנינו יש שני דברים אשר דבר ה׳: אחד להקים מלכות ישראל ולהטיב להם, והשני שחשב ה׳ לעשות רצונו לתת תורתו לעם קדושו, והם דברים שנוגעים לו יתברך. וכנגד שניהם אמר ״לא איש אל ויכזב״ בהבטחות הטובות אשר הבטיח לאבות, ״ובן אדם ויתנחם״ ממה שחשב בהנהגות עולמו לתת תורתו לישראל ולהדריכם לקים מצוותיו. ואם כן, איך יחשב לקלל ישראל ונמצא מכזב חס ושלום בהבטחותיו לאבות ונחם על מה שחשב עשות?

ואמרו ״ויכזב״ ״ויתנחם״ בתוספת וא״ו, כלל בזה שתי הדרגות: אחת, שאינו איש ולא אדם, ועוד לחשד בו חס ושלום דבר שאפלו בנבראים הוא גרעון, והוא הכזב והחרטה. ונתכון בזה שמן הנמנע שיסכים על קללת ישראל עד שיהיו בו שני דברים: ״איש ויכזב״ ו״בן אדם ויתנחם״, שהגם שהיה חס ושלום איש ויכזב, עם כל זה לא יתחרט למה שנוגע למה שחשב עשות רצונו באמצעות ישראל. וטעם שפעם אחת אמר ״איש״ ופעם אחת אמר ״בן אדם״, לפי שהמבטיח להטיב לזולת ישנו בגדר מעלה, לזה אמר לשון חשיבות, ובפרט המתחרט על מה שחשב על עצמו אמר ״ובן אדם״.

ההוא אמר וגו׳. פשט הכתוב חוזר להאדם, ואפשר לפרשו על הקדוש ברוך הוא על זה הדרך: כשרוצה לעשות מעשה אינו צריך למעשה אלא במאמר הוא נעשה, והוא אמרו ההוא – פרוש, האל שהזכיר בסמוך, ״אמר״ – פרוש פעלותיו שעשה הוא אמר ותהי, ולא יעשה – פרוש לא יצטרך למעשה, כאמרו (בראשית א:ג) ״ויאמר וגו׳ ויהי כן״, וכן אמרו במשנה (אבות ה:א) ״בעשרה מאמרות נברא העולם״. ואמרו ודבר וגו׳ – פרוש וכשהמעשה שנעשה במאמרו אינו כל כך קים, על דרך אמרם שהיה העולם רופף ורועד, דכתיב (איוב כו:יא) ״עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו״, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה יב.) שגער ה׳ בהם ונתקימו, והוא אמרו ודבר לשון קושי, ולא יקימנה – פרוש ולא יצטרך לקימנה אלא בדבורו הקשה היא מתקימת ומתחזקת.

הנה ברך לקחתי וברך וגו׳. לפי מה שפרשנו בפסוק (במדבר כ״ג:ה׳) ״וישם ה׳ דבר בפי בלעם״ שעשה בפיו דבר רוחני שיפסיק בין פיו לרוח הקדש המדברת, והוא מה שכונו רז״ל במאמרם (ילקוט שמעוני) דבר – מלאך. אלא שהם נתנו טעם הדבר כדי למנעו מלקלל ושני הטעמים צודקים, וכפי זה נתכון במאמר הנה ברך לקחתי שהרגיש במה שנתוסף בפיו ובלשונו שיקרא ברך. ועוד ״וברך״ כי לא שם הדבר בפיו ונשאר הדבר לרצונו של בלעם אלא ״וברך״, פרוש, מכריחו לברך, והגם שהוא אינו חפץ ולהשיבה אינו יכול, והוא אמרו ולא אשיבנה פרוש אינו יכול להחזירה.

לא הביט און ביעקב. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (רעיא מהימנא ח״ג רעה) שאמרו כי על ידי חטא האדם נרשם רשם כח הרע באבר שבו עשאו, והיא בחינת הפגם המזכרת בדבריהם זכרונם לברכה. ופרוש ״און״ הוא כח הרע הנמשך מהעברה, על דרך אמרו (משלי ל:כ) ״לא פעלתי און״, וכתיב (תהלים קכה:ה) ״יוליכם ה׳ את פועלי האון״. ולזה אמר לא הביט און שהוא רשם המפעל הרע אינו אפלו ביעקב שהן המון העם שיתכנו בשם יעקב, שכלם נשמרים מעשות רע. והגם שיטעו מדרך השכל אינו נקבע בנפשם האון שהוא חלק הרע, על דרך אמרו (שיר השירים ד:ז) ״כלך יפה ומום אין בך״, פרוש שאין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך העובר על ידי רחיצה והדחה, וכמו שרמזו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה) במה שאמר הכתוב ״שחורה אני ונאוה״ יעין שם. ואמרו ולא ראה עמל בישראל, פרוש, אפלו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל שהם הצדיקים.

או ירצה אמרו לא הביט און הוא חטא המחשבה, שגם הוא יקרא און, על דרך אמרו (תהילים סו:יח) ״און אם ראיתי בלבי״, שאין ה׳ מביט אל המחשבה הרעה. ביעקב, פרוש, שאין עושה ביעקב המחשבה הרעה רשם האון שהיא ענף הרע, ולזה דקדק לומר לשון הבטה שהיא יותר מהראיה, פרוש כי הגם כי בראיה ראשונה הוא רואה מחשבה הרעה, כשהוא מביט בפנימיות מפעלה אין און. ודקדק לומר און ביעקב, פרוש שאינו עושה בו החטא ההוא רשם, וזה אפלו בהמון העם אשר בשם יעקב יכנה. וכנגד הצדיקים שבהם אמר ולא ראה, פרוש, אפלו מחשבה בלתי הגונה הנקרא עמל שעמל עמו יצר הרע בכח המחשבה להטותה מדרך השכל, והצדיקים לבם חלל בקרבם, והוא אמרו ולא ראה עמל בישראל. גם נתכון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אמרו (תהילים עג:טז) ״עמל הוא בעיני״, אלא אדרבא כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרב חשקם בתורה. גם נתכון על דרך אמרו (משלי ח:יד) ״אני בינה לי גבורה״, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה אין להם עמל בעסק התורה, שאדרבא היא נותנת לו גבורה.

עוד ירצה לומר, כי באמצעות שתי הדרגות שיש בישראל אין הקדוש ברוך הוא מקפיד על רשע שבעולם מהאמות, ובזה אינו מאבדם, גם אינו יגע בבריאת עולמו ובנשיאת על לכל הדברים הצריכין לעולם. והוא אמרו לא הביט און שיש בעולם, בשביל יעקב, גם אינו רואה עמל שעמל כביכול בסבילת העולם ובמזונותיו ובספוק צרכיו, הכל אינו חש לו בשביל ישראל, והוא אמרו בישראל – בשביל ישראל. וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, ה׳ נותן טובו לעולם ונזונים ונהנים גם האמות יחד. ומעתה המבקשים לעקר אמה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו. עוד נתכון באמרו ״ולא ראה עמל בישראל״ כי הצדיקים כל צפצופם עושים בו נחת רוח לה׳ ואינם מיגעים אותו כביכול, על דרך אמרו (מלאכי ב,יז) ״הוגעתם ה׳ בדבריכם״, ולזה אמר ״ולא ראה עמל בישראל״.

ה׳ אלהיו עמו ותרועת מלך בו. פרוש, כנגד שתי בחינות שהזכיר, הנקראים בשם יעקב שהם המון העם, והמתכנים בשם ישראל שהם הצדיקים, ה׳ אלהיו עמו הם הצדיקים שעושים מאהבה, לזה אמר ״ה׳״ שהוא שם החסד, לומר שאין עבודת הצדיק לצד הדין אלא אוהב הטוב במה שהוא טוב. ודקדק לומר ״אלהיו״ שלא תחשב שאם ה׳ מיסרהו ישוב אחור, לזה אמר ״אלהיו״, שהגם שייסרהו – על משמרת אהבתו יעמד. וכנגד כת ההמון הנקראים בשם יעקב אמר: ותרועת מלך בו, שהוא ירא לצד המשפט.

עוד ירצה לומר שבח השגתם, שלא בחר ה׳ לשכן שמו אלא עמם, ועוד שעשה בהם כח עליון שיכולין לאבד כל מה שנותנין בו עיניהם כמלך עולם, והוא אמרו ותרועת מלך בו, פרוש אין צריכין שה׳ יאבד קמיהם אלא בהם עצמן יש הדרגה זו. וכן תמצא שהצדיקים כל מקום שנותנים בו עיניהם להשחית בכל הנבראים הם בעלי היכלת:

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות סא:) על רבי עקיבא שהיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד וכו׳, והוא אמרו ה׳ אלהיו עמו פרוש מדבק נפשו בה׳ אלהיו בתכלית החבה, הגם שתרועת מלך בו, בשבט ברזל שסורקין בשרו, ואפלו בזמן עצמו שהשבט בו שהיו סורקים וכו׳, אף על פי כן ה׳ אלהיו עמו.

אל מוציאם ממצרים. אמר מוציאם ולא הוציאם, הגם שרז״ל אמרו (ברכות לח.) דאפיק משמע והוכיחו מכאן, אף על פי כן יותר משמע לשון עבר אם היה אומר הוציאם. ונראה על דרך אמרם ז״ל (פסחים קטז:) בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה כי כל ליל פסח מתבררים כחות הקדשה מהקלפה ונוספים בעם בני ישראל, והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים. והוא אמרו אל מוציאם כי לא יציאה ראשונה לבד אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר. ונתן טעם כתועפת ראם לו, פרוש, כי ה׳ מוסיף ומחזק אותם לרוממם, ואין קץ לרוממות אשר חשב ה׳ עליהם עד גדר שלא ישאר שום תערבת הרע בקדשה, והוא אמרו כי לא נחש ביעקב רמז לבחינת הנחוש, גם לבחינת הנקראת נחש שהוא ראש הקלפה ס״מ הרשע הנקרא נחש תעקר ולא ישאר ממנו ביעקב, על דרך אמרו (זכריה י״ג:ב׳) ״ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ״. ״ולא קסם״ – הוא בחינת טמאה למטה ממנה, ואז יהיו ישראל בגדר שלמות המעלה ותהיה מעלתם יותר מן המלאכים, והוא מה שגמר אומר כעת יאמר ליעקב וגו׳ ואמרו רז״ל (במדבר רבה כ,כ) שהמלאכים ישאלו לישראל ״מה פעל אל״.

הן עם וגו׳. אמרו הן, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת קיט:) מלאך רע עונה אמן בעל כרחו, שבלעם עצמו אמר הן, כן יהיה עם זה כלביא יקום וכארי וגו׳. ואמרו כלביא פרוש, קימתו ראשונה אינו כשאר העולם שבתחלה להיותו חסר התלמדות המלחמה לא יעשה גבורות אלא כלביא יקום ויעשה נפלאות, כמו שכן היה, שהגם שמעודו הוא שבוי בבית הבור מענה בסבל אנוש, אף על פי כן כצאתו את העיר הפליא עשות בסיחון ועוג. אמר עוד וכארי יתנשא פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת עז:) שלשה כל זמן שמזקינין מוסיפין כח: ארי וכו׳, והוא אמרו יתנשא שהוא מתנשא ורם בכחו שהגם שיעברו עליו כמה מלחמות לא מפני זה יהיו נחלשים אלא הולכים ומתגברים.

עוד ירצה, שמלבד כח אשר עשה ה׳ בהם, עוד יהיה בעיני כל האמות במדרגה גדולה לפחד מהם, כאמרו (יהושע ב,כד) ״וגם נמוגו״ וגו׳, והוא אמרו כלביא יקום זה בערך גבורתו, ובערך מה שיהיה נחשב בעיני העולם וכארי יתנשא, פרוש, יותר ממה שהוא יהיו מנושאים בעיני העולם.

לא ישכב עד וגו׳. פרוש, שאין הלילה מפלט לנוס מפניו, כי לילה לפניו כיום יאיר. וצא ולמד מיהושע (יהושע י:יב-יג) שאמר לשמש שתעמד ולא אץ לבוא וכדומה. והוא אמרו לא ישכב עד יאכל טרף, הא למדת שבזמן שכיבה מתעסק הוא באכילת טרף.

ואמרו ודם חללים ישתה, לפי שבטבע אנושי כשירבה להפיל חללים תיקר בעיניו נפש הנשארים, לזה אמר אוי להם לאומות, כי עם אלה הדם בעיניו כמשקה אשר ישתה, ואינו נחשב בעיניהם הדם בגדר הריגה אלא בגדר שתיה.

ודקדק לומר ישתה, לפי מה שהקדמנו כי על ידי הריגת האמות נדבקים חלקי הקדשה בעם ה׳, בסוד ״כי לחמנו הם״ (במדבר י״ד:ט׳), כמו כן אמר כאן ״ישתה״, והבן. ורז״ל (חולין לה:) למדו מכאן לדם שחשוב משקה.

גם קב לא תקבנו. אמר גם, וכפל לומר ״קב תקבנו״, פרוש, לפי שאמר לו בלעם ״קום בלק וגו׳ האזינה״ וגו׳, ושם רמז לו שהוא חפץ לקלל ומלאך עוקם פיו כמאמרם זכרונם לברכה (מדרש רבה במדבר כאן), גם כן לזה אמר ״גם קב״, פרוש, מלבד שלא תקללנו בכוון, אלא אפלו להוציא הקללה מפיך בלא זכירת שמם לא תקבנו. מכאן שמתחכם היה בלעם הרשע להוציא מפיו קללה בדרך שלא יענישהו הבורא, על זה הדרך שיאמר ״ארור״ או ״מקלל״ ולא יוציא מפיו שם המקלל והמאורר, אלא שבלבו יכון למה שרוצה, ולטעם זה היה ה׳ מונעו מלהוציא מפיו קללה ונחתמה בלבו.

ואמרו גם ברך, לפי שאמר לו בלעם שאינו מברכם מרצונו אלא אנוס הוא לברכם, לזה אמר לו: ״אם אתה לא תקלל לא תתחיב לברך״, וחשב שלא יעקם ה׳ פיו לברך אלא אם ירצה לקלל. וכפל לומר גם ברך לא תברכנו, פרוש אפלו ברכה שאינה כפי האמת ברכה כפי דעת בלעם וכונתו, אף גם זאת לא תברכנו.

ויען בלעם וגו׳ לאמר. צריך לדעת אמרו לאמר, כי למי יאמר בלק? אכן נתכון לומר כי מה שדבר אליו קודם כונתו לומר לו שכל אשר ידבר ה׳ – בין קללה בין ברכה – אותו אעשה, אם כן הגם שלא אקבנו וידבר ה׳ לברכם אברכם לקים דבר ה׳.

לכה נא אקחך. אמר נא פרוש, עתה שכבר היה מה שהיה ומה שיש לו לברך כבר ברכם. וטעם שעדין היה מצפה לדבר, שראה שתי פעמים שה׳ חפץ בברכה לישראל, נראה כי חשב שאפשר שהפנה שעמד בלעם פעם אחת ושתים היו אנשים צדיקים, מה שאין כן עתה שמשים פניו כנגד כל העם, מן הסתם יהיו בהם כת אחת בלתי הגונה, וחשב אולי ימצא מקום לקוב משם. והוא אמרו אולי יישר וגו׳. ואמר וקבתו לי ולא אמר ״לקבתו״, נתכון בזה שאין צורך שיישר בעיני ה׳ לקבתו, אלא שיישר בעיני ה׳ שלא למנעך ואז תקבנו משם.